מרוגז קלות
פרק רביעי של קצלקואטל. עבר הרבה זמן מאז שכתבתי, אבל הספקתי לפתח המון רעיונות בזמן הזה. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה - תנו לי ביקורות. כל הסיפור הזה הוא טיוטה של ניסוי שאולי יום אחד יהפוך איכשהו להיות ספר. אני מאוד רוצה לדעת אם הוא טוב, כי מאוד חשוב לי לדעת אם הכוונה שלי עוברת כמו שצריך.

קצלקואטל – פרק 4#

מרוגז קלות 21/07/2018 258 צפיות אין תגובות
פרק רביעי של קצלקואטל. עבר הרבה זמן מאז שכתבתי, אבל הספקתי לפתח המון רעיונות בזמן הזה. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה - תנו לי ביקורות. כל הסיפור הזה הוא טיוטה של ניסוי שאולי יום אחד יהפוך איכשהו להיות ספר. אני מאוד רוצה לדעת אם הוא טוב, כי מאוד חשוב לי לדעת אם הכוונה שלי עוברת כמו שצריך.

צעדיו של ג’ונתן הדהדו מתקרת השיש הגבוהה של המסדרון.
תמונות ממוסגרות היו תלויות לאורך הקירות, ומתחתיהן לוחיות נחושת עם שמות ותאריכים.

“Mister Magnificent, 2057-2130”
“Deep Blue, 2045-2099”
“Saber The Almighty, 2013-2080”

תמונותיהם של גיבורי העבר היו שונות מאוד האחת מהשנייה. אחדים מהם היו קודרים למראה, מתבוננים אל תוך המצלמה בעיניים רציניות של אדם שעול כבד מונח עליו. אחרים היו מחויכים, מרימים אל המצלמה את אגודליהם בהבעה מבודחת. אך לכולם היה משותף דבר אחד – כולם נראו חזקים, כריזמטיים ומעוררי יראה.
בקצה המסדרון, בתוך מיכל מלא הליום, היה חפץ נדיר, האחרון מסוגו – עותק מרופט של Action Comics 1#, חוברת הקומיקס בה הופיע לראשונה סופרמן. על לוחית הנחושת הקטנה שמתחתיה נכתב, “ראו כמה רחוק הגענו – 1938”.
“יצא לי להכיר אותו, אתה יודע” שמע ג’ונתן קול מאחוריו. הוא הסתובב, מופתע, וראה איש זקן ממושקף במדי שרת. “את מיסטר מגניפיסנט, אני מתכוון. הוא היה אדם משכמו ומעלה” אמר השרת, מתבונן בתמונה בהערכה. מיסטר מגניפיסנט חייך אליו ממנה בחזרה, אדם שחור וגבוה בעל שיניים בוהקות בלובנן ושרירים משתרגים תחת חליפה צמודה. “הוא היה יכול למוטט בניין שלם באגרוף, הבחור” אמר השרת, פונה אל ג’ונתן בחיוך עצוב. “הכוח שלו היה משהו שקשור באנרגיה קינטית, אף פעם לא הבנתי בדיוק. אבל אלוהים יודע שהוא היה בן אדם טוב”. “כן” אמר ג’ונתן, קולו שקט. “מתישהו אני גם אצטרך לתלות פה תמונה של החדשה. הצטרפה רק לפני כמה שנים, אבל כל מיני מומחים כבר טוענים שהיא הכי מבטיחה שאי פעם הייתה לנו” אמר השרת, קולו מעט משועשע. “אם אתה שואל אותי, זה שטויות. מה שדרוש כדי להיות גיבור נמצא בלב, לא ביכולת שלך להרים דברים או להרביץ חזק”. “כן” אמר ג’ונתן שוב, מרכין את ראשו. האור הבהיק ממשקפיו של השרת. “אוי, אבל שאני לא אגרום לך לאחר! אתה בטח בדרך לטקס, ואני יושב פה ומבלבל לך את המוח עם היסטוריה. בהצלחה!” השרת טפח על כתפו של ג’ונתן בעידוד, מחייך אליו חיוך אחרון, ואז גרר משם את עגלתו, מהמהם שיר שנשמע לג’ונתן מוכר בצורה משונה. תג השם שלו תפס את עינו של ג’ונתן לרגע, בטרם הלך – “סטן לי”.
האולם הגדול היה גדוש מקצה לקצה, ורחשי דיבור הדהדו ברחבי החלל העצום, דמוי הכנסיה. המושבים היו מלאים באלפי אנשים שונים, מתלחששים ביניהם בהתלהבות – גיבורים וותיקים, שבאו לחזות באחיהם החדשים שיצטרפו לשורות הארגון, קרובי משפחה מאושרים שבאו לראות את חניכת ילדיהם, אנשי תקשורת שבאו לתעד את האירוע, והמצטרפים החדשים, רועדים מהתרגשות.
הכל באו לחזות בטקס הכניסה של הגיבורים החדשים.
איש בחליפה עלה על הבמה ונקש על המיקרופון. “גבירותי ורבותי, עלינו להתחיל בטקס, אז אנא כבדו את המאורע ושמרו על השקט”. הלחשושים באולם גוועו.
“לפני שנתחיל, ברצוני לומר כמה מילים” אמר האיש בחליפה. “שמי הוא ג’ימי אולסן, ואני המנהל של ארגון הגיבורים כבר שלושים שנה. ברצוני לברך את המצטרפים החדשים לשורות הארגון שלנו – אין מילים שיכולות לתאר את הכרת התודה שהחברה חשה כלפיכם וכלפי הקרבותיכם הרבות למעננו. לכן, אני מודה לכם שוב, בשמי ובשם כל המין האנושי. עם זאת, עלי להעביר את המיקרופון אל מנחה האירוע שלנו, והגיבור מספר שתיים – קצלקואטל!”
צחוק לבבי מילא את האולם, מהדהד כמו רעם מרוחק. בקפיצה אדירה נחת על הבמה איש ענק בחליפה שחורה, שקעקועים משונים בולטים ממתחת לשרווליה. שיערו הבהיר ושיניו המבריקות נצצו באור הזרקורים, ועיניו הכוחולות הרושפות סקרו את הקהל בניצוץ מלא חיים. הענק לחץ את ידו של האיש בחליפה, וטפח על כתפו בעוצמה שהפילה אותו לרצפה. הקהל צחק בעוד שקצלקואטל התנצל ועזר לאיש בחליפה לקום שוב על רגליו, ובעוד שזה יורד מהבמה ברגליים כושלות ובחיוך מלא חיבה שניסה להסתיר, לקח קצלקואטל את המיקרופון.
“סליחה על ההתחלה ה… כושלת” צחק קצלקואטל. מספר קריאות בוז נשמעו מאחורי האולם כתגובה למשחק המילים המחריד. קצלקואטל עיווה לרגע את פניו הגדולות בהבעת עלבון קומית, ואז חזר למרכז הבמה.
“לאלו מכם שלא מכירים אותי, אני קצלקואטל – כן, הקצלקואטל הזה, מהמיתולוגיה האצטקית. לאלה מכם שחשבו שזה רק שם, ואני יודע שאתם פה, זה לא!” קולות צחוק נשמעו מתוך הקהל. “אני חזרתי לכדור הארץ לפני כתשע עשרה שנים, בגלל… בואו נקרא לזה “תאונה”, וכשהתבוננתי סביבי כדי לראות איך אוכל לעזור למין האנושי, נדהמתי לראות עד כמה הצלחתם לעזור לעצמכם” חיוכו של קצלקואטל התרחב, והוא הצביע על הקהל בידו האדירה. “ראו כמה רחוק הגעתם! דרך מלחמות, מגיפות ושנאה הצלחתם להתעלות על עצמכם, כיחידים וכחברה, והגעתם סוף סוף למצב של הרמוניה! הייתי שם בילדותה של האנושות, תמכתי בה עוד מהווצרה, ולא הייתי יכול להיות גאה יותר”.
חיוכו של קצלקואטל גווע, ואת מקומו תפסה הבעה חמורה.
“אך השלום הוא דבר שברירי. גם בחברה אידיאלית תמיד יהיו אנשים שינסו להפר את השלווה, ואנחנו מחויבים להגן עליה. לכן התכנסנו כאן היום – כדי לברך על הצטרפותם של מיטב בנינו ובנותינו לשורות הארגון שלנו. כדי לאחל דרך צלחה לאנשים חסרי האנוכיות שהחליטו לתת מעצמם לטובת החברה האנושית, כדי לשמור על בטחונם ואושרם של מיליארדי אנשים ברחבי בעולם כולו.”
קצלקואטל הרים את אגרופו האדיר לאוויר.
“מחיאות כפיים לגיבורים החדשים שלנו, שעברו סוף סוף את המשימה הראושנה שלהם, וכעת מוכנים להצטרף לשורותינו כדי להבטיח את עתידו של המין האנושי!”
מחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם, וקצלקואטל חייך חיוך בוהק.
האור באולם הבהב.
“ואם כבר מדברים על גיבורים, אנא קבלו את החטיבה העליונה שלנו!” אמר קצלקואטל, מחווה בידו לעבר דלת הכניסה. “הגיבורה מספר ארבע, הנזירה הלוחמת, קאלי!”
דרך הדלת עברה אישה בעלת שיער שחור ארוך ותווי פנים אסייתיים, לבושה קימונו כתום ארוך בעל דוגמה רקומה של דגי קוי. היא נעמדה על הבמה וקדה, וידיים כחולות, עשויות אנרגיה שקופה למחצה, נבעו מגבה והצטרפו לקידה במחווה מסוגננת.
“הגיבור מספר שלוש, מהנדס הקרב, אינשטיין!”
האיש שנכנס היה גבוה ורזה, עם שיער לבן שנראה צבוע, ועור בעל בוהק משונה מתוח על פניו. כפות ידיו, שבצבצו מתחת לשרוולי חליפתו הלבנה המושלמת, היו עשויות מתכת נוצצת. הוא נעמד על הבמה וקד קידה מלאת חן, ואוזנו של ג’ונתן קלטה זמזום קלוש של מנועים בוקע ממנו.
“הגיבור מספר שתיים, עבדכם הנאמן…” קצלקואטל קד קידה חלקה, שגרמה לראשו הגדול לגעת ברצפה.
האור באולם הבהב ביתר שאת, והקהל התלחש. האוויר פצפץ מחשמל סטטי, ועצמים קטנים החלו צפים באוויר. מבט מודאג חלף לרגע על פניו של קצלקואטל.
“וכמובן, הגיבורה מספר אחת, והאדם החזק ביותר בהיסטוריה האנושית: הגיבורה הטלפסיכית, דוקטור קוסמוס!”
בדלתות האולם עברה אישה.
שערה השחור צף באוויר כמו בתוך מים עמוקים, והיא לבשה גלימה שחורה שבתוכה שחו כוכבים קטנים, נעים לאיטם. האוויר סביב דמותה הגבוהה היה טעון באנרגיה גולמית, וקשתות ארוכות של חשמל כחול נמתחו בהולכה בינה לבין הרצפה כמו סליל טסלה.
ג’ונתן הבחין בחטף בפניו של אינשטיין, שהתבונן לעברה במבט משונה.
דוקטור קוסמוס תפסה את מקומה על הבמה לצד קצלקואטל, והגיבורים הסתדרו בשורה.
בתיאום מוחלט קדו ארבעת הגיבורים, ובראשם רכון לפני הקהל, אמרו, “באנו לשרת אתכם”.
בפצפוץ קולני נדלקו האורות באולם, החפצים שצפו נפלו בבת אחת, והגיבורים נעמדו.
מחיאות כפיים משולהבות מילאו את האולם.
קצלקואטל מחה את מצחו. “וכעת, לחלוקת התעודות!” הוא קרא בחיוך.
מתנדבי הארגון שבאו לסייע בטקס רצו אל הבמה ובידיהם קופסאות קרטון, שהניחו לצד הגיבורים. בסך הכל היו כחמישים תעודות – אחת לכל אחד מהגיבורים והגיבורות שהצטרפו במחזור הזה לשורות הארגון.
ג’ימי אולסן עלה שוב אל הבמה, בידו רשימת שמות.
“אנה אניסטון!” הוא קרא, והצעירה הנרגשת ירדה אל הבמה ולקחה את התעודה מידה של קאלי, שלחצה את ידה ובירכה אותה.
“בארי בוגדן!”
“קאת’י קארל!”
דייוויד דניסון!”
כל אחד מהצעירים שירדו לבמה קיבל את התעודה שלו מידו של אחד מארבעת הגיבורים, שלחצו את ידיהם בחום ובירכו אותם. ולאחר עוד כמה שמות:
“ג’ונתן ג’ורדן!”
מהרגע הזה ג’ונתן פחד.
הוא קם ממושבו ברגליים כושלות, ובצעדים מגושמים עשה את דרכו אל הבמה.
אולסן, שעמד ליד הבמה והנחה את הצעירים אל הגיבורים שבידיהם הייתה התעודה שלהם, קרב אליו.
“קצלקואטל” הוא לחש באוזנו.
ג’ונתן הרגיש איך רגליו הופכות לג’לי.
הוא עלה אל הבמה, נאבק שלא להקיא, והתייצב מול הענק.
“ק-קצלקואטל?” הוא גמגם. גרונו בגד בו.
קצלקואטל רכן לחבק אותו.
“שלא תחשוב ששכחתי, ילד” לחש באוזנו הענק, חיוך רחב על פניו. “אני אף פעם לא שוכח פנים של מישהו שהצלתי, גם לא אחרי תשע עשרה שנה”.
דמעות הציפו לפתע את עיניו של ג’ונתן.
“איך?” שאל ג’ונתן, קולו רועד. “מה אני לעומתך בכלל? אני לא שווה כלום”.
קצלקואטל הזדקף, ידו על כתפו של ג’ונתן, וצחק בקול רועם.
“איזו שאלה זו בכלל! אתה בן אדם! ויותר מזה, אתה גיבור!” אמר קצלקואטל, וטפח על כתפו של ג’ונתן בעוצמה אדירה, ואז התבונן בו לרגע במבט מופתע, בראותו שג’ונתן נשאר עומד. “ואחד חזק מאוד, אני רואה!” צחק קצלקואטל. “אין הרבה אנשים שמכה כזאת לא תפיל אותם!”. ג’ונתן צחק בקול רועד.
“אה, כן!” קצלקואטל הכה במצחו. “כמעט שכחתי – התעודה והרשיון שלך”.
הוא הושיט לג’ונתן תעודה ממוסגרת, ומעטפת פלסטיק קטנה, שהכילה בתוכה את רשיון הגיבור הרשמי שלו.
“בהצלחה, אדון ג’ורדן! אני מחכה בכיליון עיניים לעבוד איתך!” אמר קצלקואטל בחיוך רחב, ושלח את ג’ונתן לדרכו בטפיחה על השכם.
ג’ונתן עשה את דרכו בחזרה למושב, וכשצנח עליו באפיסת כוחות הוא נכנע לבכי, וכבש את ידיו בפניו בעוד שדמעות ההתרגשות זורמות במורד לחייו.
זה רשמי. אחרי עשר שנים של אימונים, סוף סוף, זה רשמי. הכל היה שווה את זה בשביל הרגע הזה.
הוא גיבור עכשיו. בדיוק כמו קצלקואטל.

ג’ונתן חזר לדירתו הקטנה וזרק את תיקו הצידה בעודו מדליק את הטלוויזיה. “…סדרה של תקיפות אלימות, ייתכן שעל ידי כנופיה מקומית” דיווח קריין החדשות בקול מונוטוני בעוד שג’ונתן ניגש אל המטבח כדי להכין לעצמו ארוחת ערב. לקח לו רגע להבחין ברעד שבתוך כיסו, והוא שלף ממנו את הטלפון. המילים “רוני משטרה” זהרו על המסך. “כן” ענה ג’ונתן בשקט, מחזיק את הטלפון ביד אחת בעודו פותח את דלת המקרר באחרת וסוקר את תוכנו. “היי, מה קורה” אמר רוני בקול ידידותי מן העבר האחר של הקו. “בסדר” השיב ג’ונתן, שולף מן המקרר שקית של עגבניות גדולות. “שמעתי שהטקס שלכם היה היום. ברכותי” אמר רוני. “תודה” אמר ג’ונתן, מנסה להחזיק את הטלפון ליד אוזנו בעודו חותך את העגבניות. “כן, פשוט התקשרתי בגלל שהייתה התפתחות קטנה עם הבחור שנלחמת בו במשימה הראשונה שלך. ממה שהבנו ממנו במהלך החקירה, אשתו והבת שלו עזבו אותו אחרי שהוא נתקע בצורה ה… “חייתית” שלו, והוא ניסה להתאבד ולא הצליח. לכן היה כל הסיפור הזה – הוא כנראה קיווה שאיזשהו גיבור יוכל להרוג אותו, כי במצב החייתי שלו דברים כמו כדור בראש לא היו אפקטיביים במיוחד, ואלוהים יודע שהצוואר שלו היה עבה מכדי להשבר בתלייה. בחור מסכן. הוא לא הפסיק לבכות במשך כל החקירה. ולא הצלחנו להוציא ממנו כלום לפני זה”. “הבנתי” אמר ג’ונתן בשקט, זורק את פיסות העגבנייה לתוך סיר ומתחיל למלא סיר אחר במים רותחים לפסטה. “סתם, חשבתי שתרצה לדעת” אמר רוני, נעלב מעט. “טוב, סליחה על ההפרעה. נתראה במשימה הבאה שלך!”. “תודה” אמר שוב ג’ונתן. רוני ניתק את הטלפון.
ג’ונתן התיישב ליד השולחן עם קערה המהבילה של ספגטי. הרוטב היה טעים, והייתה לו מתיקות עדינה, אבל הוא הצטער ששכח לגרר גבינה מעליו מייד אחרי שהוציא אותו מהסיר כדי שתימס מהחום. קולו של קריין הטלוויזיה הציק לו לפתע, והוא שלח את ידו אל השלט וכיבה אותה.
שקט השתרר בדירה.

קצלקואטל – פרק 4#
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך