מרוגז קלות
הפרק החמישי של קצלקואטל. החלטתי שכרגע אני אתייחס אל הסדרה כאל טיוטה, אז אני אחזור בהמשך ואשנה חלקים משמעותיים מהפרקים הקודמים כדי שיתאימו יותר לדמויות שיש לי בראש. כרגיל, אשמח לתגובות וביקורת.

קצלקואטל – פרק 5#

מרוגז קלות 03/08/2018 157 צפיות 2 תגובות
הפרק החמישי של קצלקואטל. החלטתי שכרגע אני אתייחס אל הסדרה כאל טיוטה, אז אני אחזור בהמשך ואשנה חלקים משמעותיים מהפרקים הקודמים כדי שיתאימו יותר לדמויות שיש לי בראש. כרגיל, אשמח לתגובות וביקורת.

על פני ים הערפל הלכו שני אחים.
הם היו לבושים בבגדי ציידים, חניתותיהם שלופות, עיניהם תרות את המרחב האפור בחיפוש בלתי פוסק אחר יעדם.
הגבוה מביניהם, עורו כהה ושריריו החסונים בולטים מבעד לצבעי ההסוואה שעטה על גופו, נעצר לפתע, מצביע על נקודה לרגליהם.
“זה פה” אמר.
“אתה בטוח?” אמר הצעיר, מתכופף ומתבונן בתשומת לב בנקודה. “אני לא חושב שיש שם משהו”.
“זה פה” חזר הבוגר, קולו מרטיט את האוויר הדומם. הוא התכופף לצד אחיו הצעיר ופיזר את הערפל בנשיפה עדינה.
נקודה חומה קטנה, בגודל של כף רגל, בלטה מתוך המים שהקיפו אותם מכל עבר.
“אז האגדות היו נכונות!” אמר הצעיר בהתלהבות. “באמת יש נקודה בה היבשה בולטת מעל המים!”
“כן. וזה אומר שהתוכנית שלנו יכולה לצאת לפועל” אמר הבכור, פניו מרצינות. “אתה מבין מה זה אומר?”
“כן, אחי” אמר הצעיר, מנסה להסתיר את התלהבותו.
“מצוין. כשאתן את האות, תתקוף” אמר הבכור, ונעמד על פיסת הקרקע היבשה.
“בהצלחה”, אמר הצעיר, והגה שם, שהרוח סחפה אל בין נבכי הזמן, שם אבד לנצח. אחיו הגדול החזיר אליו חיוך מלא בטחון, עיניו האדומות, הבוערות, קורנות בניצוץ מלא חיים. השניים לחצו את ידיהם באחווה, זרועותיהם השריריות רועדות מהתרגשות.
לאט לאט, טבל הבכור את רגלו בתוך המים, עד הברך.
צל ארוך הופיע מתחת לפני המים.
דמותו, שהתבהרה ככל שהתקרב אל פני השטח, הייתה ארוכה כמו שלושה לוויתנים, והייתה לה צללית מחרידה, כשל תנין מפלצתי.
פה אדיר, מלא בשורות על גבי שורות של שיניים, פרץ מתוך המים, ובאבחה חדה קטע את רגלו של הבכור.
צעקת הכאב של הבכור הדהדה ברחבי השמים האפורים.
“קצלקואטל! עכשיו!”

קצלקואטל התעורר, מכוסה זיעה קרה.
הוא לקח רגע לעבד את סביבתו – חדר השינה הקטן שלו, ביחידת הדיור שסיפק לו ארגון הגיבורים. הוא לקח את הטלפון שלו מהשידה שליד מיטתו, מסתנוור לרגע מגל האור הפתאומי שהכה בעיניו כשהדליק אותו. השעון הראה שלוש וחצי לפנות בוקר.
קצלקואטל נאנח ונשכב על גבו, מתבונן לרגע בתקרת החדר, ולאחר מכן התגלגל מהמיטה, מתמתח, ויצא מהחדר.
האולם הגדול היה מוחשך כמעט לחלוטין, ורק קרניים בודדות של אור ירח האירו את הבמה המוגבהת. קצלקואטל התבונן בה לרגע, נזכר במעשי יום האתמול, כשהבחין ברעשים שבקעו ממאחורי דלת המעבדה הסגורה שהייתה לצד האולם. הוא ניגש אליה, מרגיש את השיש הקר תחת כפות רגליו היחפות, ופתח אותה בעדינות, נוקש עליה תוך המעשה.
“לא הלכת הביתה עדיין?” שאל את איינשטיין, שעמד בפנים על סולם, מרתך דבר מה על גבי שלדת מתכת גדולה שהייתה תלויה מהתקרה. “אני לא צריך לישון” השיב איינשטיין, אור הניצוצות של המלחם משתקף בעיניו. “מה איתך? לא מצליח להירדם?”. קצלקואטל הניד בראשו. “סיוט”, אמר. איינשטיין הביט לעברו בסקרנות, ולפתע צחקק במבוכה. “מה העניין?” שאל קצלקואטל המופתע. “כלום, סליחה. זה פשוט המראה של אל בלונדיני בגובה שניים וחצי מטרים שלובש פיג’מה פרחונית, אני מניח”, אמר איינשטיין, מנסה להסתיר את הבעת החיבה שבעיניו. קצלקואטל עיווה את פניו. “אתה לא אוהב את הפיג’מה שלי?” שאל, קולו מלא עלבון. “אני חושב שתפרו אותה מווילון” צחק איינשטיין, מחזיר את מבטו אל שלדת המתכת. צורתה הייתה כשל חליפת מתכת גדולה, בגובה של כשני מטרים וחצי. “בכל מקרה, למה אתה כאן?” שאל קצלקואטל, משפשף את עיניו. “גם אם אתה לא צריך לישון יותר, אתה לא מעדיף ללכת הביתה בלילה?”. “יש לי פה בעיה רצינית,” השיב איינשטיין, מתבונן בשלדה בעיון. “אני מנסה לעשות פה שדרוג בהתבסס על כמה מהמנועים החדשים שהצלחתי להשיג, אבל הבעיה היא שבמצב הנוכחי, המתכת פשוט לא מספיק חזקה כדי לעמוד בהם, ואני לא מצליח לחשוב על שום סגסוגת אחרת או תערובת של חומרים שיעמדו בספציפיקציות האלה”. “הבנתי. ואין שום דבר שאתה יכול לעשות עם ה… מית’ריל, או מה שזה לא יהיה?” שאל קצלקואטל, מבולבל מעט. “חשבתי על זה, אבל המתכת הזאת עדיין חדשה כל כך שאין כמעט מידע זמין על דרכים פרקטיות לעבד אותה. אני אצטרך לדבר עם כל מיני אקדמאים שהתמחו בנושא כדי לגלות, אבל אין אף אחד כזה באזור שלנו, או לפחות, לא שידוע לי. אני יודע על כמה מחקרים שנעשו על זה באוניברסיטת בייג’ינג, איפה שהם לומדים את תוצרי הלוואי של האסון, ויש עוד איזו מחלקה קטנה למחקר של מתכות א-מחזוריות בסינגפור, אבל חוץ מזה, נאדה” אמר איינשטיין, יורד מהסולם לאיטו. לאחר שפסע את הצעד האחרון אל הקרקע הוא מתח את גבו באיטיות, וקצלקואטל היה יכול לשמוע זמזום קלוש של מנועים נובע ממנו. “למה, אתה יודע על זה משהו?” שאל, ספק רציני, ספק מתבדח. “אמממ… לא,” אמר קצלקואטל, נבוך מעט. “יודע מה, אני חושב שאני אסיים להיום. תודה על ההתעניינות, בכל מקרה,” אמר איינשטיין, פוסע על פני קצלקואטל אל מחוץ לחדר. “אה… איינשטיין, רגע,” אמר קצלקואטל, קולו מהוסס. איינשטיין הפנה אליו את ראשו, עיניו נוצצות בשאלה. “רציתי לשאול משהו קצת משונה” אמר קצלקואטל, נבוך שוב. “הגוף שלך הוא מלאכותי, נכון? אז למה בנית אותו בצורה כזאת? אני מניח שאם היית בונה אותו גדול יותר היית יכול להכניס בו יותר כוח”. מצחו של איינשטיין, עם העור המלאכותי המתוח עליו, התקמט. “רציתי… לשמור על צורה אנושית יותר,” אמר איינשטיין, הבעתו מעט מוטרדת, וכלאחר מחשבה הוסיף, “גם ידעתי שאנשים לא יתמודדו טוב כל כך עם צורה שתהיה לא דומה בכלל למשהו שהם מכירים. הצורה הזאת יותר נגישה בשבילם” הוא חייך חיוך ידידותי, כמו כדי להציג כמה נגיש הוא.
“אבל מה עם פשוט יותר גדול? נניח, היית בונה גוף בגובה שלי בערך. לא היית יכול להכניס בו קצת יותר עוצמה?” שאל קצלקואטל, עיניו הכחולות מתבוננות בפניו של איינשטיין בסקרנות. “הגוף הזה הוא בגובה של מטר שבעים ושמונה סנטימטרים בדיוק. זה היה הגובה שלי לפני ש… החלפתי” אמר איינשטיין. “הבנתי,” אמר קצלקואטל. “זה חשוב לך? הדיוק?” שאל. “כן,” ענה איינשטיין בעדינות, משפיל את מבטו אל כפות ידיו, שצבען המתכתי נצץ תחת אורות התקרה החלשים. “זה עוזר לי להרגיש קצת רגיל יותר” אמר, קולו רך. “הבנתי.” אמר קצלקואטל.
דממה רכה מילאה את החדר.
“טוב, אני באמת צריך ללכת הביתה,” אמר איינשטיין. “לילה טוב לך, קצלקואטל”. “חשבתי שאתה לא יכול לישון” צחק קצלקואטל. “זו לא סיבה לא לנסות” אמר איינשטיין, מפנה את גבו אל קצלקואטל ויוצא מהאולם.

קצלקואטל – פרק 5#
דרג את הסיפור

תגובות (2)

היי קראתי את כל הפרקים ששוחררו, והיה לי הרבה מה להגיד. לא רק שלילי אל חשש, אלא גם חיובי.

שלחתי לך הכל במייל :)

06/08/2018 12:34

    אין לך מושג כמה אני מודה לך על הביקורת שלך. כתבתי לך תגובה במייל.

    06/08/2018 17:21
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך