דניאלה
'המסע שלי' בעצם מדבר על שינוי של אנשים בעיקר של הדמות שהסיפור מסופר מנקודת המבט שלה. הכל מתחיל בחופשה אחת אבל הסיפור ימשיך להתגלגל גם אחריה.

המסע שלי – פרק 1

דניאלה 28/08/2015 811 צפיות אין תגובות
'המסע שלי' בעצם מדבר על שינוי של אנשים בעיקר של הדמות שהסיפור מסופר מנקודת המבט שלה. הכל מתחיל בחופשה אחת אבל הסיפור ימשיך להתגלגל גם אחריה.

“IT’S MALIA, BITCH”
עוד פחות מ24 שעות הטיסה. ההתרגשות בעיצומה. סידורים אחרונים בהחלט. מי היה מאמין שדניאל שלא מתה על מסיבות תיסע עם חברות למאליה-עיר המסיבות הידועה לשמצה?
למרות ההורים המחמירים שלי, אני זו שיזמה את הנסיעה הזאת. אני אפילו לא יודעת איך בסוף הצלחתי לשכנע אותם שייתנו לי לנסוע. רציתי לנסות להיפתח ולראות מה יש לעולם שבחוץ להציע לי. סיימנו י”ב, עוד מעט צבא, זה הזמן שלנו לגלות עולם ולחיות את הרגע.
ככל שהטיסה התקרבה, ככה פחדתי. איך אני אסתדר לבד בשדה התעופה, בלי שום מבוגר? ובכלל איך אני אסתדר שם, בארץ זרה? ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד לעצמי שבסוף הכל יסתדר, שאני אפול על הרגליים איכשהו. בסך הכל אני זו שזרקה את עצמה לסיטואציה הזאת, וגם פחד לא יעזור לי עכשיו. עכשיו זה הזמן שלי להוכיח לעצמי שאני כן יכולה להסתדר. שאני ילדה גדולה.
עוד 20 שעות הטיסה וקפצתי לגיל לקחת את כרטיס הטיסה. “וואי דניאל, אני מתה להתאהב שם. תחשבי איזה רומנטי זה יהיה. להתאהב על חוף הים של כרתים, ברקע יש שקיעה, ובסוף להתנשק…” “את נוסעת לבית זונות אחד גדול שבו כולם מחפשים סטוצים, לא אהבה. אז אל תשלי את עצמך שתמצאי שם מישהו הגון. לפחות אני לא אתן לעצמי לחשוב ככה” קטעתי אותה לפני שתזיל עוד ריר תוך כדי פנטוז על משהו שלא קיים. לפחות לא בתחומי מאליה. “את באמת חושבת?” היא שאלה בתמימות. אלוהים כמה שניפצתי לה עכשיו את הבועה. “כן. וכדאי שתתנערי מהחלום הזה גיל. הוא לא יקרה.” ייעצתי לה ברוך.
עוד שעתיים יוצאים לדרך, אני מוכנה ודרוכה, ובעיקר משועממת. שעתיים שאין לי מה לעשות בהן כשאני מתרגשת בטירוף. שלחתי הודעה לניצן, אולי נעביר ביחד את הזמן. “אנחנו הולכות להיות תקועות אחת בתחת של השנייה במשך שבוע, את באמת רוצה להעביר את הדקות היקרות שלך לפני הטיסה איתי??” כתבה לי בחזרה. צחקתי. אולי יש הגיון במה שהיא כותבת. “טוב צודקת” רשמתי לה בחזרה.
אני גיל וניצן נסענו שלושתינו למאליה, עיר שהנעשה בה לא היה מבייש את סדום בכבודה ובעצמה, ולמען האמת- אני אפילו לא יודעת איך התגלגלנו לשם. רק כשנחתנו בכרתים הבנתי שלשם אני הולכת, למקום שהוא ההיפך הגמור ממני. באותו רגע ידעתי שהדניאל שאני שהשארתי בארץ, מאחוריי, לא תהיה אותה דניאל כשאחזור.
“אנחנו בכרתים!!!” אמרתי כלא מאמינה לגיל. “כן גם אני עדיין לא קולטת”. דיברנו בינינו ועשינו את השטויות המפדחות שלנו, כפי שרק אנחנו יודעות לעשות. עשינו אותן גם עם ניצן בתחילת הטיסה אבל היא נפגעה כשירדנו עליה והחליטה ללכת לישון. החופשה עוד לא התחילה וכבר היא נרדמה לנו בכל חור, כפי שצפינו שתעשה. מאחורינו ישבו שני בחורים, ואחד מהם הקשיב בתשומת לב יתרה לשטויות שלנו. ביום רגיל אולי היה אכפת לי שאנחנו עושות לעצמנו פאדיחות, אבל עכשיו ממש לא היה לי אכפת שהוא מסתכל עלינו.
נחתנו בשדה התעופה ומשם עלינו לאוטובוס שלוקח אותנו למלון שלנו בחרסוניסוס והיינו האחרונות לרדת מהאוטובוס, כניראה כי היינו ממש בקצה העיר. נכנסנו למלון שלנו, אם היה אפשר לקרוא לזה מלון. זה היה יותר מלון דירות כזה, אכסנייה על רמה. דיברנו עם בעלת הבית מריה, שדאגה להתייחס אלינו יפה. נכנסנו לחדר שלנו, וגילינו שהיוונים קמצנים באור, ולא שמעו על ריסוס, אבל לפחות הנוף מהמם.
התאקלמנו קצת בחדר שלנו-כלומר הספקנו לבלגן אותו בצורה יסודית, ועוד לא מצמצנו וכבר היה ערב. גיל הציעה שנלך למאליה, כי הרי בשביל זה באנו ומיד התנגדתי. “לא ישנו כל הלילה ואת רוצה ללכת עכשיו למסיבות ולהשתכר? החופשה שלנו רק התחילה, גם כדאי שתשמרי את הכסף למסיבות הגדולות” אמרתי לה. “נו דניאל בואי נהיה ספונטניות פעם אחת בחיים שלנו” החזירה לי. טוב, אם שינינו כתובת אולי כדאי לשנות גם את הגישה, הרי בשביל זה באתי. “את יודעת מה? יאללה מאליה ברבאק!”. נטענתי באנרגיות כשחשבתי על זה.
תפסנו מונית למאליה, ולא יודעת למה ציפיתי, אבל בטח לא לזה. זה גרסה מוקצנת של אילת. שדרה עם מלא אורות, מועדונים, פאבים, מסעדות, מה לא. צעדנו לאט באותה שדרה, ניסינו לספוח את האווירה, לנצור כל רגע. מעולם לא הרגשתי כל כך צעירה. כל כך חיה. הסתובבנו בשדרה ההיא, דיברנו עם אנשים שאנחנו לא מכירות, מצאנו עוד ישראלים, עשינו עוד פאדיחות, נתקלות בעוד אירופאים שמתחילים איתנו, שולחות עוד מבטים לכיוון חתיכים. אפילו רקדנו באמצע הרחוב עם בריטים שיכורים למוות. מדהים שגם אחרי ריקוד משוגע וחילופי מילים עם מבטא אנגלי לא מובן, הם עדיין לחצו לנו את היד ואמרו ‘היה נחמד להכיר אותכן’. לך תבין בריטים. נכנסנו למועדון “Candy Club” קראו לו. פאקינג 25 יורו כניסה. הסכמתי לשלם, כי כבר נכנסתי לגישת ה’מאליה ברבאק’ ומה שהיה בפנים הוכיח לי שצדקתי בקשר למאליה. בנות רוקדות על עמודים, אלכוהול בחופשיות, מסיבה מטורפת ושום מקום לזוז. איכשהו הצלחתי ליהנות, בעיקר מהאלכוהול, אבל לא מצטערת שנכנסנו. אנשים התנשקו בכל פינה במועדון וגיל הזדעזעה עד עמקי נשמתה. “איך הם מתנשקים ככה? הם לא מכירים אחד את השני” הצהירה. אמרתי “מה לעשות גיל, IT’S MALIA, BITCH”.
השעה כבר נהייתה מאוחרת, והרגשנו טוב טוב את זה שלא ישנו בלילה הקודם. הלכנו לתחנת המוניות הקרובה וביקשנו מונית למלון שלנו בחרסוניסוס. “אין בעיה זה יעלה לכן 20 יורו.” אמר הנהג. “מה?! איך? הגענו לפה מהמלון שלנו ב10 יורו” אמרתי לו, מתפלאת. הוא חשב שניסינו להוריד אותו במחיר, רק שבאמת הגענו לפה ב10 יורו. משהו לא מסתדר לי. אחרי ויכוח לא קטן הם הסכימו להוריד לנו את המחיר ל17 יורו. ממש עוזר. נאלצנו לעלות עליה כי לא הייתה לנו ברירה אחרת. בזמן הנסיעה משהו עדיין לא הסתדר לי. לא נסענו באותה דרך שבה באנו. התחלתי לפחד שאולי הנהג חטף אותנו, או משהו בסגנון. גם לא בדיוק הרגיע אותי שהווייז שלו דיבר בערבית. נעצרנו מול בית מלון עלוב כשהנהג הכריז “הגענו”. גיל התרגזה ושאלה “מה הגענו? זה לא המלון שלנו”. הנהג הסביר שזה bella vista בעיר חרסוניסוס. הסברנו לו שזה לא, כי אם זה היה המלון שלנו היינו מזהות אותו. “יש שלושה בתי מלון שקוראים להם bella vista. אחד במאליה, אחד בחרסוניסוס, ואחד בסטאליס. אני לקחתי אותכן לחרסוניסוס כי זה מה שביקשתן” אמר הנהג. “נו נכון וזה לא חרסוניסוס, כי אנחנו שוהות בחרסוניסוס וזה לא המלון שלנו” ניצן החזירה. “טוב אז כניראה שאתן בbella vista בסטאליס, אני אקח אותכן לשם”. “למה אתה לוקח אותנו לעיר שמעולם לא היינו בה?” צרחתי על הנהג. השעה מאוחרת, אנחנו אבודות בארץ לא שלנו, ומיואשות יותר מתמיד. “את סומכת עליי?” שאל הנהג, ניסה להרגיע את ההיסטריה הגואה בי. “שיהיה. אנחנו רק רוצות להגיע למלון שלנו” עניתי בייאוש. אחרי שבע דקות של נסיעה במהירות של 80 קמש בסיבובים מסוכנים ודרכים מפותלות הגענו למלון שלנו. מעולם לא חשבתי שאני אשמח כל כך לראות בניין כל שהוא. כמובן שהמחיר המשיך לעלות ועמד על 25 יורו בשביל נסיעה שלא הייתה אמורה לעלות יותר מ10 יורו, אבל היינו כל כך מותשות שאפילו לא התווכחנו.
התארגנו לישון, אמרנו מחר יום חדש, אולי גם נצחק על זה יום אחד. לפני שנרדמתי המחשבות התרוצצו לי בראש ולא הצלחתי לעצור אותן. חשבתי על מאליה כמה שבהתחלה זה זוהר, ובסוף כל מה שמרגישים זה ריקנות. כל המסיבות, האלכוהול, הריקודים, האהבה המזויפת שמופגנת בכל פינה, הכל נובע מבדידות וכדי למלא אותה מחפשים ריגושים. כשגם הריגוש הזה עובר, כל מה שנשאר זה ריקנות חסרת מעצורים. אבל בינתיים אני עוד נהנית מזה וחושבת לעצמי בחיוך קל שאחרי הכל, it’s Malia, bitch.

המסע שלי – פרק 1
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך