amit5555
מה אתם אומרים????????
-3- תגובות ואני ממשיכה

רוני והפנימייה לעבריינים צעירים

amit5555 08/09/2012 1090 צפיות 6 תגובות
מה אתם אומרים????????
-3- תגובות ואני ממשיכה

יש מנגינת פסנתר מלחיצה, ועדן מתקדמת לעבר המוזיקה. היא הגיעה לדלת האחרונה והניחה את הידית על הידית את היד. היא פתחה את הדלת ו-
-“בוווווו!”
“אההההההאהאהאהאהאהאהא” קפצתי. “יא חרא של בנאדם! מה אתה מבהיל אותי ככה?!”
“חחח זה פשוט כיף לראות אותך נבהלת. גם כן את עם סרטי האימה שלך!”
“דן, איך להגיד לך את זה בפשטות? לפחות לי יש אומץ ואני לא פחדנית כמוך!”
“זה מה שאת חושבת..”
“לא, זה מה שאני יודעת!”
בדיו- רגע מה?! את אומרת שאני מפחד מסרטי אימה?!”
“בדיוק! זאת עובדה! אחרת למה אתה לא רואה סרטי אימה?”
“כי הם משעממים אותי”
“בטח…” עניתי בסרקסטיות ועליתי לחדר שלי לפני שהוויכוח יימשך לנצח.

נשכבתי על המיטה ושמעתי שירים באם-פי. ממחר אני אתחיל ללמוד בפנימייה לעבריינים צעירים או כמו שכולם אומרים ‘לאלו עם הבעיות הנפשיות הקשות’. ואפשר לחשוב מה עשיתי. סך- הכול הרבצתי לילדה שנטפלה לאחותי. ולילד שקילל אותי, ולמישהי שדחפה אותי ולמישהו שעצבן אותי…
קיבלתי אס-אם-אס ‘אני אתגעגע אלייך. ♥ אשלי’
‘גם אני אלייך נשמה.’ החזרתי ונרדמתי.

התעוררתי מהשעון המעורר שלי. שמתי הפסק. וכרגיל, פיצול האישיות שלי התחיל.
‘רוני השעון המעורר צודק! קומי’
‘לא רוצה לקום!’
‘קומי עכשיו!’
‘לא רוצה ולא רוצה!’
‘יואו את כזאת תינוקת! קומי כבר!’
‘את לא אמא שלי’
‘נכון! אני את! ואם את לא תקומי עכשיו אני אכריח אות לקום!’
‘אה, רגע זה לא מה שעשית עד עכשיו?’
‘ואו! איזו ליצנית יש לנו פה!’
‘תודה,תודה…’
קמתי מהמיטה לפני שימשיכו לריב. מה לעשות, זה תמיד ככה וזה מעצבן כול פעם מחדש.

אחרי שהתקלחתי והתארגנתי לקחתי את המזוודות שלי וירדתי למטה.
“בוקר טוב חמודה” אמרה אמא שלי.
“מה כ”כ טוב בו? זה שאתם נפטרים ממני סופסוף?!” הזעפתי פנים.
“או, לא מאמי. פשוט תוכלי להתחיל התחלה חדשה”
“התחלה חדשה בתח-“
“בוקר טוב!” אמר אחי אמיר.
“הנה עוד אחד. מה כ”כ טוב בו?! עוד שנייה אני מעיפה את שניכם לעזאזל! גם כן אתה תמכת בה כשהיא רצתה לרשום אותי לפנימייה המחורבנת הזאת!” צעקתי.
“תרגעי.. שם תלמדי לשלוט בעצמך-” אמא שלי אמרה
“אני שולטת בעצמי! עשיתי את זה בכוונה! את לא קולטת?! זה שחברה שלך פסיכולוגית ואת נמצאת הרבה בחברתה לא אומר שאת כזאת! אז אל תקשקשי לי עכשיו דיבורים פסיכולוגים! ואל תדברי איתי בכלל לא שם ולא פה או בדרך! עכשיו בואי! ואח”כ המפתחות הולכות לחברה שלי.”
אחרי כמה רגעים שהיא לא זזה אמרתי “נו כבר! גם ככה רצית להיפטר ממני. בואי לפחות נעשה את זה מהר” היא באה אחריי ונסענו. לרוע מזלי גם אחי בא. אחותי הייתה אצל חברה. אבל ידעתי שהיא תבוא לבקר אותי. נכון?

כשהגענו ל’פנימייה לעבריינים’ יצאתי מהאוטו שמתי את הכובע של הקפוצ’ון על ראשי וטרקתי אחרי את הדלת של המכונית בעודי ממלמלת קללות נוראיות ולא מובנות. החלטתי שאני מעכשיו נהיית אדישה ובלתי ניתנת לפיצוח. רוצים עבריינים יקבלו אחת כזאת. נכנסנו דרך השער ואת פנינו קיבלה סגנית המנהלת. אני הייתי אדישה ולא פחדתי להסתכל לסגנית בעיניים. רק שהיא לא ראתה את העיניים שלי שהיו עם משקפיי שמש ועם הכובע שהסתיר אותן. היא הובילה את אימי לחדר המנהלת כדי לחתום על דברים אחרונים ואחי איתה כשאני הולכת למזכירות לקבל מפתח לחדר שלי מערכת שעות וספרי לימוד. גם כן פנימייה…
הגעתי למזכירות.
“שלום” אמרה
“משתגידי.. אפשר לדעת איזה חדר וכיתה אני?”
“שם בבקשה”
“רוני ברדיאן”
“קחי. את אגף ג’ חדר 125 כיתה יא’ 1”
“תודה” אמרתי ויצאתי עם המזוודות.
הסתכלתי ומצאתי את אגף ג’, ואז הסתובבתי בו עד שמצאתי את החדר שלי. פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר. הוא היה ריק. היו בו שלוש מיתות. כנראה משוטף. בחרתי לי את המיתה לבד שקרובה לחלון והתחלתי לפרוק את החפצים שלי. היה לי ארון משלי. כמו לכול אחת. והכנסתי לשם את הבגדים שלי. הייתה שם מגירה אחת עם חור למפתח. והיה למעלה מפתח. אני לא אפול בשטות הזאת ואשים שם את היומן שלי. שאותו דרך אגב הכריחו אותי לכתוב. כשסיימתי שמתי את הספרים שלי על המדף מעל המיטה. ותליתי ציור שבו חברה שלי ציירה אותי בהורדת ידיים עם בריון השכבה, ובציור גם היא ציירה את עצמה מציירת אותנו.
היינו חברות עוד מהגן ותמיד הגנו אחת על השנייה. שמתי את התמונות שלי ושלה עם אחותי שרה. ושלנו לבד ומטיולים. לא עבר יום ואני מתגעגעת. אך נשארתי אדישה כלפי חוץ.
אמא שלי ואחי דפקו בדלת “רצינו להגיד לך ביי” אמא אמרה לי
“לא היית צריכה להגיד את זה אם לא היית רושמת אותי לכאן. אז אין לך זכות לדבר איתי” אמרתי.
“ומה איתי?” שאל אמיר.
“אתה בסדר עוד… לפחות בינתיים.” אמרתי
“אז אני יכול חיבוק?” שאל אמיר
“לא. אני אגיד לך ביי כי זאת דרך הכיבוד שלי. אז- ביי!”

בדיוק כשסיימתי לדחוף את המזוודות מתחת למיטה שלי הדלת נפתחה שתי בנות נכנסו. התעלמתי מהן ושמעתי שירים באם-פי שלי. ושקעתי בתוכם. זה היה האם-פי עם השירים העצובים שלי. והיה לי אם-פי עם שירי רוק, ואם-פי עם שירים דיכאון.. (הבנתם את הרעיון).
הרגשתי שהן מסתכלות עלי אז הפניתי להן את מבטי. אדיש וקשה כמו הקליפה העוטפת את אותי האמיתית. ושמתי לב שאחת מהן נראתה ביישנית, והשנייה כמו אחת שחושבת את עצמה מלכת העולם. ואם זה באמת נכון, שלושתנו בחדר אחד זו מסיבה אחת גדולה. הביישנית הפנתה את מבטה בעוד השנייה נועצת בי מבט שהיה אמור להיות חודר. אבל אלי לא קל כ”כ לחדור.
“אם את לא רוצה לחטוף מכות כדאי לך להעיף ממני ת’מבט המטומטם הזה שלך” אמרתי בקול אדיש אך מאיים. “משתגידי” היא ענתה לי והזיזה את ראשה לאט כאילו היא לא פחדה למראי. אך היה אפשר לראות שהיא די מפחדת. ככה אהבתי, לא מתעסקים איתי ולא יהיו להם בעיות.

הסתכלתי על הביישנית, ראיתי שהיא מפחדת מהסנובית שחושבת את עצמה יותר מידי. והיא נראתה לי דווקא סבבה.רגע! מה אני אומרת?! למה היא פה בכלל? אם היא ביישנית כמו שהיא נראית איך היא הגיעה לפה?! בטח יש סיבה טובה. אני אשאל אותה. אך אחרי כמה זמן נרדמתי.
ולפי ניחושי עברו כמה דקות כשהתעוררתי ושמעתי את הסנובית אומרת לביישנית “קלרה! תעירי אותה. יש עכשיו ארוחת ערב” הביישנית-כלומר קלרה היססה והתחילה להתקדם לעברי כשהסנובית יוצאת לארוחת ערב. פקחתי את עיניי ואמרתי “אני ערה אין צורך” היא פלטה בטעות אנחת רווחה.

לפני שהיא באה לצאת אמרתי לה “חכי רגע. למה את נמצאת פה?” ראיתי שפגעתי בנקודה רגישה והיא התכווצה קצת. זה עלול להיות קשה משחשבתי. “לא חשוב בואי נחל לאכול. ואני רוצה שתדעי שאין לך סיבה לפחד ממני. אני רעה רק לאלו שפוגעים בקרובים אלי או שהם מגעילים. את לא כזאת.” אמרתי. ויצאנו יחד. החלטתי שכדאי לי להתחבר אליה. אולי היא שקטה אך בזכות זה יש כאלו שמספרים לה את הסודות שלהם או שעוברים לידה והיא שומעת דברים שקרו. למרות שהיא ההפך ממני זה ישתלם לי.

כשהגענו לחדר אוכל ננעצו בי מבטים. התעלמתי והלכתי עם גב זקוף וראש מורם כרגיל. והתיישבתי בשולחן פנוי. לידי התיישבה קלרה. “שכחתי להציג את עצמי קודם. אני רוני” אמרתי והושטתי את ידי. “אני קלרה” ענתה ולחצה את ידי וחייכה. חייכתי בחזרה. החלטתי לא לשאול אותה למה היא פה. אם היא תרצה היא תספר לי בעצמה.
“באיזו כיתה את?” שאלה
“יא’ 1. את?” עניתי
“גם!” אמרה וצחקנו.

כשפינינו את המגשים הסנובית צעקה “היי, קלרה! בואי תפני לי את המגש!” כולם צחקו וקלרה באה לעשות את זה. אך לפני שהספיקה תפסתי בידה ואמרתי “לא.”
“סליחה?” אמרה הסנובית.
“סולחת. אבל את צריכה לבקש סליחה ממנה ולא ממני” ענתי.
כולם החלו לגכך ולצחוק.
“לא ביקשתי ממנה לעשות זאת את יודעת. דרשתי ממנה.”
“ואני לא ביקשתי ממך הסבר. היא לא עושה את זה נקודה! אין לך זכות לדרוש ממנה דברים. ואם תנסי לעשות לה משהו מצטרכי לעבור אותי. ואותי לא רק שלא עוברים בקלות אני נוקמת ומכאיבה לאלו שפוגעים בי ובחברות שלי. אז בואי נראה אותך תנסי. אבל אל תתפלאי אם פתאום סוד שלך יתגלה או שתחטפי מכות”
כולם שתקו מרוב הלם ואני בפנים חתומות יצאתי מהחדר אוכל עם קלרה איתי כשגבינו זקופים וראשנו מורם. “תודה” אמרה לי
“בבקשה. אבל למה את עושה את מה שהיא אומרת לך?”עניתי
“בגלל שאם אני לא אעשה את זה היא תספר את הסיבה שבאתי לכאן בגללה..”
“ומה הסיבה? את לא חייבת להגיד לי אבל אני מבקשת ממך כי אני סקרנית. ואני לא אגיד לאף אחד”
היא שתקה רגע וחשבה ואז התחילה לספר..

רוני והפנימייה לעבריינים צעירים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (6)

וואי, סיפור מעניין תמשיכי מהר!

08/09/2012 14:49

סיפור ארוך מעניין וכייף לקרוא אותו מבקשת כי תמשיכי וברכות לרגל 16 סיפורים שכבר הספקת לכתוב בתקופה כה קצרה בהצלחה בהמשך ממני בקי ♥

08/09/2012 14:53

תמשיכי!!!!!!!!!!

09/09/2012 05:41

חחח תודה לכולם!
במיוחד לך בקי! תודה רבה!

09/09/2012 07:05

אני במתח תמשיכי מהר!!!!!!!!!!!

11/09/2012 11:45

ראיתי את הפרק המספר 24 וראיתי שזה מעולה אז תחלתי לקרוא מתהחלה והפרק הזה מהמם*_*
ממשיך לקרוא כדי להגיע לפרק 24:-)
-N.K-

17/02/2013 11:48
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך