כדי להבין ממש את ההקשר של הפרק-אני ממליצה לקרוא שוב את פרק 8 שהוא בערך 3 שורות .
אשמח להערות והארות וסתם תגובות :)
קריאה מהנה.

שרה-פרק 9

01/04/2013 587 צפיות אין תגובות
כדי להבין ממש את ההקשר של הפרק-אני ממליצה לקרוא שוב את פרק 8 שהוא בערך 3 שורות .
אשמח להערות והארות וסתם תגובות :)
קריאה מהנה.

“אז,שרה. מה תרצי לעשות היום?” שאלה אותה פרנס,”אני ואמטון לא נהיה בבית כפי שהבנת אבל את יכולה אולי ללכת לטייל במרכז או לבקר את הלקוחות שלך.”
“אני חושבת שאלך עם ורגן,אם לא איכפת לך לקחת אותי”.
“ודאי שלא איכפת לי.אבל אני לא חושב שיהיה לי הרבה זמן להסתובב איתך.אדון ירמוח אוהב להעביד אותנו קשה..”
“אל תדאג,לא התכוונתי לבוא איתך לאדון ירמוח,אלא שאסע איתך רק עד לביתי .אני רוצה לראות אם הכול בסדר,ולהכין אותו לחזרה.”
פרנס השתעלה לפתע ,כנראה נחנקה מהאוכל.
“את חוזרת הביתה? אני לא חושבת שכדאי לך,ראית מה קרה בפעם שעברה שהיית שם לבד,והם עכשיו יודעים שאת שם לבד,הם ישלחו שניים ויהרגו אותך.” אמרה פרנס בניסיון לשכנע את שרה להישאר.
“אני חייבת לשמור על הבית הזה. הוא הדבר היחיד,הזיכרון היחיד שלי מהורי,אני לא יכולה לתת להם לקחת אותו ממני.” אמרה שרה בעצב.
“אבל אולי לא כדאי שתשארי שם.” ניסתה פרנס שנית.
“אני חושב שכדאי קודם לבדוק מה המצב שם לפני שאת מקבלת החלטות שרה. “אמר ורגן.
“נכון. אז תקח אותי היום?” שאלה בתחינה.
“ודאי שאקח אותך.” חייך אליה ורגן .
לאחר ארוחת הבוקר,נפרדו שרה וורגן מפרנס ואמטון ויצאו לדרכם.
הנסיעה לא ארכה זמן רב מאוד ,אך שרה חשה כאילו נמשכה נצח. היא פחדה להגיע הביתה, מה היא תמצא שם?
ורגן,שהבחין בעצבנותה ניסה לעודד אותה
“שרה,את יודעת שיש בקרוב פסטיבל במרכז?” שאל
“באמת?איזה פסטיבל?” שאלה שרה בהתעניינות.
“זו מין חגיגה כזאת שמארגנים בני הנוער מדי פעם כדי לחזק את האחדות בין העמים. “
שרה עיוותה את פיה “אחדות בין העמים? על איזה עמים אנחנו מדברים פה?” שאלה בעקיצה.
“כי העמים שאני מדברת עליהם,לא ממש מאוחדים. בלשון המעטה.”
“כן אני יודע,אבל כולם יודעים שזו לא באמת חגיגה לכבוד זה,הם פשוט מחפשים תירוץ לחגוג קצת.”
“אה. כבר נבהלתי לרגע.” חייכה שרה.
“אז,את רוצה אולי לבוא ?” שאלה ורגן בתקווה.
“לאן?”
“לחגיגה הזאת. אני יודע שזה די מוזר לחגוג עם כולם משהו שלא ממש קיים אבל זו עדיין חגיגה נחמדה מאוד, יש אוכל,ריקודים ” ורגן הפסיק וניסה לראות תגובה משרה שרק בהתה בו בפרצוף שואל.
“יש גם מספרי סיפורים,וגם לרי דש ובן אמרו שיבואו” .
שרה צחקה .
“מה מצחיק?” שאל ורגן,כמעט נעלב.
“הנסיונות שלך למשוך אותי לשם,כשאני כבר החלטתי שאני באה כשאמרת שיש אוכל”.
שניהם פרצו בצחוק שהפסיק בפתאומיות כששרה הבחינה לפתע היכן הן נמצאים.
“הנה זה” אמרה.
“כן. זה נראה בסדר מכאן-לא?” שאל ורגן בתקווה לעודד אותה.
“אי אפשר לדעת.” אמרה שרה בעצב.
לאחר עוד כמה דקות רכיבה,משך ורגן במושכות ועצר את הסוסים. שרה ירדה לאיטה מהכרכרה והחלה לפסוע לאט לעבר ביתה. ורגן מיהר לקשור את הסוסים והצטרף אליה.
“אולי כדאי שאבדוק קודם שאין שם אף אחד” אמר ורגן.
“למה? אתה חושב שאתה תוכל להתמודד טוב יותר אם יתקוף אותך מישהו?” שאלה שרה בעוקצנות חביבה.
“לא ראית איך ניצחתי את בן בדו קרב מקלות?” החזיר לה ורגן בגיחוך.
“לא ראית איך אני הצלחתי לקבל פטור מהדו קרב עם דש בכזאת ערמומיות?” שאלה שרה.
“צודקת” צחק ורגן. “אבל בכל זאת אני נכנס לפניך”. ורגן לא חיכה לתגובה והחל לצעוד לכיוון הבית.
שרה אמנם לא הודתה בזה,אבל היא שמחה שורגן התנדב לבדוק שהכול בסדר.אחרי הכול ,הפעם האחרונה שנכנסה הביתה –לא הסתיימה טוב כל כך.
ורגן השתהה בתוך הבית כמה דקות, ושרה כבר החלה לדאוג לו אך כעבור מספר שניות הוא יצא החוצה. הלב של שרה החל לפעום בחוזקה כפי שלא פעם מאז התקרית הנוראית ,פניו העצובות של ורגן לא ניבעו טובות.
“שרה,” החל לומר “אין שם אף אחד אבל…” הוא עצר לרגע והמשיך “אני מצטער.” אמר בעצב.
שרה החלה לפסוע לכיוון הבית,היא פתחה את הדלת וליבה צנח מטה. הבית היה ריק. כול תכולתו רוקנה . הדבר היחיד שהיה בו,חוץ מכמה מכרסמים שמצאו בו מקלט היה שלט ובו הייתה כתובה הודעה :
“ורדנים מלוכלכים, הבית וכול תכולתו שייכים לשבט המורגים השולט באיזור. הכניסה או השהייה בבית עלולה להיגמר במוות ראו הוזהרתם.”
בקצהו העליון של השלט היה סמל המורגים שהוכיח שאכן שבט המורגים אחראי על המעשה.
שרה החלה להתנשף במהירות .
“אולי המעבדה שלי עדיין מלאה” אמרה והחלה לרוץ לעבר בקתת העץ ששכנה ליד הבית.
“שרה! חכי,אולי לא כדאי-” צעק לה ורגן בנסיון למנוע ממנה עוגמת נפש נוספת. אבל שרה מיאנה להקשיב ,היא נאחזה בחוזקה בכול פיסת תקווה שנשארה לה.
אבל התקווה התבדתה מהר מאוד-
שרה נכנסה לתוך הצריף, והמראה לא היה מלבב בכלל. בניגוד לריקנות שהייתה בביתה, המורגים דווקא השאירו את תכולת הבקתה בתוכה אבל הבקתה הייתה שונה מאוד מהבקתה שעזבה שרה.ורגן נכנס מהר אחריה בתקווה לראות משהו טוב לשם שינוי.
“אני לא מאמינה ” אמרה שרה וכיסתה את פיה בידה.
“אני מצטערת שרה.” אמר ורגן בעצב.
“הם הרסו הכול. ” דמעות החלו לרדת על לחייה “הם.. הם הרסו לי הכול.”
ורגן הביט שנית בהרס שהיה בתוך הבקתה. המורגים שברו את כול הצנצנות,ערבבו את כול המשחות וזרקו את הכול ברחבי החדר כאילו לא היה אלא עגלת אשפה מלוכלכת.
“כול העבודה שלי,הבית שלי, החיים שלי,הכול…נהרס.” שרה לא יכלה להתאפק עוד ופרצה בבכי לתוך זרועותיו של ורגן.
ורגן חיבק אותה בנסיון נואש לעודד אותה ,
“שרה ,את יודעת שתמיד יהיה לך מקום אצלנו .” אמר .אבל שרה לא אמרה מילה,היא רק המשיכה ליבב בבכי על עולמה שחרב אל מול עיניה. על כול העבודה שלה שירדה לטמיון ,על כל הזכרונות הטובים והפחות טובים שנמקחו יחד עם הבית כלא היו כלל.
“בואי שרה,אני אקח אותך הביתה” אמר ורגן בלי לשים לב לכול המילים שאמר.
“הביתה….” מלמלה שרה לתוך חולצתו. “כבר אין לי בית ורגן. היה לי פעם אבל עכשיו כבר אין לי.”
“אני מצטער,לא התכוונתי . אבל את יודעת שביתינו הוא ביתך שרה.” אמר ברוך.
שרה רק התייפחה פעם נוספת ונתנה לעוד זרם של דמעות לזלוג על לחייה ולתוך חולצתו של ורגן.
“בואי שרה,נלך. עדיף שנלך.” אמר ורגן והוביל את שרה לכרכרה-בדרכם לביתו. אבל האם זה ביתה של שרה? האם משהו יכול לחליף את הבית שהיה לה? הבית בו נולדה,בו גדלה, בו ראתה את הוריה בפעם האחרונה ? שרה לא ידעה,אבל היא ידעה שאין לה כבר בית אחר לחזור אליו

שרה-פרק 9
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך