Chapter 2

ולנטינה הייתה לבד בבית , ארבעה חודשים חלפו מאז הפעם הראשונה שהיא נותרה לבד בלי פבלו סנטוס , בלי כסף ובלי עבודה.
לא היה לאן לפנות במצב המסובך והמתמשך שהיא נכנסה אליו מלכתחילה, כשאמרה בבירור לחברותיה שאין באפשרותה להתפנות לאהבה חדשה אחרי שעזבו אותה לטובת אישה אחרת.
כשנשאלה למה היא לא רוצה , היא טענה שאין בכוונתה להרשות לעצמה להיכנס לקשר עם גבר חדש כי זה רק יפגע בה.
היא רק רוצה לנוח קצת מכל הרדיפות האלה למען אהבה וכל מיני דברים אחרים.
אומרים שאהבה מרפאת את כל הפצעים שאחרי , למעשה היא כבר לא מאמינה בזה.
המחשבות לא הרפו ממנה גם כשהייתה במיטה וחלמה חלומות מאוחר בלילה.
היא חשבה על כמה מסכנה וחלשה שהיא נהייתה מאז הפעם האחרונה שהיא יצאה עם מישהו, כשסנטוס פבלו עזב , היא הרבה פעמים הייתה יושבת במטבח ליד הטלפון שהיה מונח על השידה , מצפה לשיחה ממנו , ממתינה לו ימים רבים שלמים ליד הדלת , ערה רק בשבילו עד מאוחר . לפעמים היא נותרה ערה ולא מפסיקה לתהות אם אי פעם הוא יחזור אליה.
יום אחד היא הפסיקה להאמין שהוא ישוב.
ולנטינה נטשה מזמן את האמונות הללו , מהיום שבו היא שיחררה את לבה מלחשוב כל הזמן על פבלו סנטוס.
היא שכנעה את עצמה שאין טעם להמשיך לחכות לאביר על הסוס הלבן והמשיכה לשקוע בחייה המשעממים , היא לא חיבבה את ההרגשה הזו של הלבד.
לא פעם היא אמרה שהיא מעדיפה שזה יהיה ככה מאשר להיות בזוגיות עם מישהו .
היא הניחה שזה הגיע לה , כי היא כל כך הייתה עסוקה בלהיות מאוהבת ולשכנע את עצמה ואת סביבתה שהיא הייתה כל כך מאושרת מכך שפבלו סנטוס היה איתה בזוגיות.
היא זכרה מחכה ליד החלון וממררת בבכי מר , כשהיא מאמינה בכל ליבה ובכל נשמתה שהוא יעבור עם מכוניתו ליד הבית שלה ושאולי הוא יכנס כדי לדרוש בשלומה.
אבל כלום ממה שדמיינה לא קרה , היא זנחה את עצמה וחדלה מלהאמין שמשהו טוב יקרה לה , טוב לה לבד עם עצמה , בימים האלה הקרים החורפיים היא נדחסה אל תוך המיטה ולא יצאה ממנה , זאת לא הולנטינה הרגילה , אמרה לעצמה , משהו בה השתנה ללא אפשרות שהיא תוכל לזהות את עצמה ללא כל בעיה יתרה.
לפתע , היא נרדמה כאשר הזיכרונות חזרו אליה כמו אז , באותו היום שהיא קיבלה טלפון ממנו, עדיין לא האמינה.
-פלאשבק-
” אתה?” ולנטינה לא האמינה, ” איך אתה מעז להתקשר אליי?” שאלה בכעס, היא חיפשה דרך כלשהי לפרוק את העצבים שנשארו לה מאז שהוא עזב אותה.
” אני מתגעגע אלייך,” הוא אמר ונאנח , ” אני מבין שלא הייתי צריך לעשות את מה שעשיתי. אין תחליף אחר אלייך. את היית תמיד איתי , לא היה לך משנה מי אני , עשיר או עני. אהבת אותי בגלל מה שאני.” אמר פבלו סנטוס בצער.
” ואתה יודע מה אני קולטת?” אמרה ולנטינה בעצבנות , ” שמעולם לא אהבת אותי באמת. אם היה לך קצת כבוד עצמי , לא היית עוזב אותי בשביל מישהי אחרת.” השיבה בקול מאוכזב.
” בבקשה , תקשיבי לי. אני מצטער על מה שעשיתי.” הוא אמר בקול מתחנן.
” הקשבתי לך מספיק , אני לא מבינה למה אתה מתקשר אליי, אני לא קונה את ההתנצלויות שלך.” ולנטינה בקושי נשמה והמשיכה , ” אני צריכה להודות לך , כי בעצם גיליתי שניצלת אותי . בזכותך , אני לא חוזרת להאמין בגברים.” אמרה בהחלטיות.
” בבקשה , ולנטינה.” התחנן שהיא תקשיב לו. ” אני צריך שתקשיבי לי.” בשלב הוא כבר בכה .
” תעשה טובה , אל תתקשר אליי יותר , תשכח אותי לתמיד ותניח לי לחיות את חיי . שלום ולא להתראות.” היא אמרה וניתקה מפני שלא לה כוח להמשיך עם הדברים שישבו לה על הלב במשך ארבעה חודשים בהם לא ראתה אותו.
-סוף פלאשבק-

Chapter 2
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך