I want you (פרק 3)

"טוב אני הבנתי שאתה כותב"
ניבהלתי. איך היא יודעת? רק אמא שלי יודעת ואין מצב בחיים שאמא שלי תגלה. אבל מי עוד יכול חוץ מאמא? לא רציתי להאמין שאמא שלי גילתה לציפי את הסוד שלי, שלנו.
"איך את יודעת?" שאלתי בתקיפות שחשבתי שתעזור לי להוציא ממנה את התשובה. אבל לא היה לי צורך בכך כי מיד היא מיהרה להשיב לי "אמא שלך. היא גילתה לי"
למרות שידעתי כבר שזו התשובה, לא רציתי להאמין.
"למה היא עשתה לי את זה ?! אני חשבתי שאפשר לבטוח בה.. "
"היא בסך הכל רצתה לטובתך," אמרה ומיהרה להסביר "היא אמרה שזה מה שמוציא אותך מהדיכאון של מה שקרה לך בבית ספר הקודם ו.."
היא לא גמרה את המשפט ואני התפרצתי באמצע "היא גם סיפרה לך מה היה בבית ספר הקודם שלי ?!" לפני שהספקתי להתפרץ ולכעוס על אמא שלי ברמה של לברוח מהבית היא מיהרה להרגיע אותי "לא , את זה המנהל הקודם שלך סיפר לי, זה משהו שהייתי חיבת לדעת אם רצית ואם לא"
היא הייתה קצת מעוצבנת עליי, או יותר נכון מאוד מעוצבנת עליי, אבל בקושי ראו עליה את זה. היא יודעת לשמור את הכעס עמוק בפנים ולהרגע, לא כמוני.
"אז בוא נחזור לכיתבת הסיפורים. למה זה סוד?" זה היה נראה כאילו היא היועצת, ולא המנהלת.
"את יודעת מה יקרה אם כולם ידעו שאני כותב סיפורים?"
היא כמובן בלי היסוס ענתה "בטח, כולם יקראו את הסיפורים שלך, ואני בטוחה שהם ישבחו אותם" היה לי ברור שזה מה שהיא תענה, כל כמו מורה ומנהלת שחושבת שלא עושים חרם בימנו, והתלמידים שלה בחיים לא יפגעו בזבוב.
"מצחיק," אמרתי ומיהרתי להמשיך לפני שהיא תספיק להגיד משהו "ודרך אגב, מה בקשר לכתיבה?"
"אז אני חשבתי שתסכים ליהיות כותב הסיפורים בעיתון" היא הייתה כל כך אופטימית היה לי צר לבאס אותה אבל לא חשבתי מספיק ומיד עניתי "בחיים לא"
"אבל למה?," ואז הבריק רעיון גאוני במוחה "יודע מה? נעשה את זה בעילום שם"
"אני צריך לחשוב על זה עוד קצת"
"בסדר, רק העיתון יוצא לאור עוד שבוע, אז תמהר"
היא נפרדה ממני לשלום ואני יצאתי. מה אגיד לאלון? פתאום צצה השאלה הזו במוחי. הייתי צריך לחשוב על תירוץ מתאים…