just like the other *ספורו של ת'רש, פרק 1-חלק א'*

לפני הכל רדו ל'רציתי להוסיף' :)

ניגש לספור:

זהו זה. השנה השנייה שלי כאן התחילה. ממש היום. וזה אומר….
גאד, לא, נו אני לא יכול!!!
נדחפתי בין ג'וש, בריון מפגר מהכיתה שלי וצ'סטר, אחד החברים שלו. אנחנו לא מדברים בדרך כלל, אבל שמעתי מאנשים שג'וש מציק להם שהוא מפגר ומאוד מעצבן. לאחר מכן הגעתי לחדר שלי בפנימייה שם היו טים, שיין ואחי הגדול ממני בשנה, שנשאר שנה, קמרון. "הי" אמרתי בקול הכי נחמד שיצא לי, כולם החזירו לי ב'הי' ודיברנו קצת, ורק קמרון נראה מעוצבן. הוא תמיד ככה. ליידי…
אני לא מבין מה הקטע שלו, ואני ממש מצטער על מה שלא עשיתי לו. באמת שזו לא אשמתי. בבית הספר היסודי נהגו לצחוק עליו כי יש לו דיסלקציה, אבל עכשיו הוא די מקובל… לפעמים נדמה לי שהוא מקנא בי כי אני כל כך טוב בלימודים-מה שהוא אף פעם לא יהיה, ובבית הספר היסודי כולם אהבו אותי, וגם עכשיו, בעצם. זה בטח ממש מעצבן שהאח הקטן שלך יותר מצליח מימך.
רק שהוא לא יודע שגם אני פגום…
אני הבטחתי לעצמי שהשנה אני סוף סוף יוצא מהארון לפני כולם. טוב…לפחות לפני מי שבאמת צריך לספר לו על זה. כן, אני גיי, והבנתי את זה כבר מזמן.
עוד מכיתה ז' הרגשתי שאני הרבה יותר נשי ושאני מעדיף בנים על בנות…
אבל לא סיפרתי לאף אחד, ממש לאף אחד. וזה ממש קשה להחזיק את זה בתוכי שלוש שנים. אני תמיד מרגיש קצת לא נוח עם עצמי בגלל זה. אבל מה שאני הכי מפחד ממנו זה שיפסיקו לאהוב אותי ויתחילו להציק לי. כלומר, לטים, זה שנמצא איתי בחדר, ובכיתה, אף אחד לא מציק כי הוא גיי, אבל כולם התרגלו אליו בתור אחד כזה, וגם אם יגידו לו משהו הוא לא ייעלב ותמיד ימצא מה לענות. הלוואי ואני הייתי כמוהו…
שנה שעברה, כשהגעתי לפה, אני חטפתי קראשניג על מישהו שנמצא פה. כן, על טים. אני מאוהב בו עוד מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה, וממש התאפקתי שלא לצרוח מרוב אושר כשגיליתי שאנחנו לומדים באותה הכיתה, ועוד חיים באותו החדר. עכשיו אנחנו מדברים בצורה סבירה, כאילו אנחנו רק ידידים ולא יותר. אבל אנחנו באמת רק ידידים, וזה היה משתנה-אם לא הייתי כזה פחדן.
טוב, עכשיו כשכולם יצאו לשיעור הראשון והסכימו לומר למורה שאני לא מרגיש טוב, ואני נמצא לבד בחדר, אני יכול לעשות משהו שקצת יוציא אותי מהמחשבות המבאסות על כמה שאני פחדן. הוצאתי מהמזוודה שלי את הצעצוע הרך של פיקאצ'ו שאף אחד לא יודע על קיומו, ואת הגלאקסי שלי עם האוזניות, חיברתי את האוזניות לגלאקסי ונזרקתי על המיטה, כשהסתכלתי למעלה נהניתי להיזכר שטים ישן מעלי.
שמתי את האוזניות והדלקתי את השיר "A THOUTHEND YEARS" וחיבקתי את הצעצוע, זה תמיד עוזר לי. וחוץ מזה אני חולה על פיקאצ'ו, ועל השיר הזה. ועל דמדומים-משם השיר הזה לקוח, אני משוגע על דמדומים. ועל רוברט (שחקן מדמדומים). ועל ערפדים בכללי, הם כאלה מגניבים!
כשהשיר התחיל נרגעתי למשמע הקול הרך ששר את המילים היפות, מילים שאני די מתחבר אליהן, ונתתי לעצמי להיסחף עם השיר, ולחזק את האחיזה בצעצוע. אני בטוח שאם הוא היה חי הייתי חונק אותו.
כשהשיר נגמר די התבאסתי, אבל לפחות מצב הרוח שלי היה יותר טוב. החבאתי את הצעצוע עמוק מתחת לבגדים שעוד לא הנחתי בארון, ושאני גם לא מתכוון להניח שם, כי אני מעדיף את הבגדים שלי במזוודה הבטוחה שלי. מה לעשות שאני רוצה את הדברים שלי קרוב אלי?! זכותי. הנחתי את הגלאקסי והאוזניות על המיטה ונעמדתי מול המראה. בהשתקפות ראיתי נער בגובה ממוצע, בעל עור די בהיר, שיער שטני מעוצב בתספורת אימו, (אוי, השיער שלי כבר הגיע עד הכתפיים, מזמן לא הסתפרתי…) ועיניים ירוקות, שלבוש בג'ינס, טי שורט שחורה, שרשרת עם צלב ונועל סניקרס שחורות. לא ממש השקעתי בעצמי היום. טוב, הגיע הזמן להחליף בגדים. הוצאתי ג'ינס אפור, חולצה עם תמונה של להקת MY CHEMICAL ROMANCE, שלצערי התפרקה דווקא השנה, נעלי אולסטאר שחורות בעלות שרוכים אדומים וכמה צמידי גומי שחורים ואדומים. איך אפשר לשפר את זה… הו! הוצאתי מהמזוודה שרשרת עם תליון בצורת גולגולת כסופה ויפה. השרשרת האהובה עלי.
אחרי שנעלתי נעליים, לבשתי את הג'ינס ושמתי את הצמידים, נותר לי רק לשים את השרשרת והחולצה.
בדיוק כשלקחתי את החולצה, הדלת נפתחה, ולי היה נדמה שקיבלתי התקף לב.
מי לעזאזל יכול היה להיכנס עכשיו לחדר?! השיעור הראשון עוד לא נגמר!!
"ט.. ט.. טים? מה… מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול רועד והסתרתי את החלק העליון והחשוף בגופי בידיים והחולצה שבהן. אלוהים! אני לא הייתי מוכן לזה שבן יראה אותי בלי חולצה, ובטח שלא הוא!