perdida – פרק 6 – חלום או מציאות?

פרק 6- חלום או מציאות?

שאלווווום
שנייה לפני הפרק החדש, פתיחתי דף פייסבוק לסיפור, אשמח אם תצטרפו!(:
http://www.facebook.com/Perdidabook
דבר שני, אני יודעת, שבועיים לא עלה הפרק, וזה כי סגרתי שבת בפנימייה, אז קצת התעכב.
אבל בואו לא נחפור,
ועכשיו, טמטמטמטמטםםםם
לפרק(-;
תהנו!!(:

עמדתי ברחוב, לא מאמינה למה שקורה מול העיניים שלי.
כל האנשים התקבצו סביב האזור, דוחפים, צועקים, מקללים, צמאים לקצת אקשן בעיירה הזאת.
הכל נשמע לי כמו זמזום חזק, הראש שלי פעם ולא הצלחתי להבין מה קורה סביבי.
אנדרו שכב, שם על העפר, מדמם מהחור שנוצר בבטנו, הוא מתקשה לנשום ומסתכל עליי במבט נואש.
שפתיו לחשו את שמי, שוב ושוב.
'לא, אסור לי לעזור לו, אסור לי, הכל עבודה של ברנדון ואדם, והבאה בתור למות זאת תהיה אני' ככה שוב ושוב, אותו משפט כירסם את מצפוני, נגד המשפט הזה שאומר 'תעזרי לו כבר! הוא אהבת חייך! הוא עומד למות! אחר כך תרגישי יותר נורא!' קפאתי כמו קרח.
שתודעתי התעוררה מיהרתי לרכון לעבר אנדרו, מנסה לעצור את זרם הדם עם חולצתו הלבנה, שעד מהר נכתמה בדם אדום וחזק.
נשימותיו של אנדרו הפכו קצרות וכבדות, "לא! אנדרו! בבקשה אל תעזוב! רק עוד קצת! תחכה עוד קצת!" התחננתי אליו, נושקת את עניו הדומעות ושפתיו החיוורות.
"איימי," אנדרו לחש בקושי, עניו נעצמו ונשימתו פסקה.
_________________________________________________________________
התעוררתי בבהלה מהחלום המזוויע הזה, השעון הישן הורה על השעה שלוש לפנות בוקר, זיעה קרה שטפה את גופי ובתנופה חדה נפרדתי מהפוך העבה שבאותו הרגע העיק נורא.
ברנדון התעורר בעקבות התזוזה והסתכל עליי באי הבנה מעורבת בעייפות, "מה קרה?" קולו היה צרוד מהשינה, הוא שיפשף את עיניו והביט בי מצפה לתשובה.
"כלום, לילה טוב" עניתי בקצרה, נשכבת עם גבי אליו, עצמתי את עניי וניסיתי לחזור לשינה שמשום מה לא מיהרה להופיע.
גיחוכו של ברנדון חתך את השקט, "איך היה החלום שלך על אנדרו? מה קרה לקטנצ'יק הזה שרק בכית עליו מתוך שינה?" שמעתי את חיוכו ועד כמה הוא נהנה מהמצב.
קפאתי במקום. דיברתי על אנדרו? מתוך שינה? ועוד בכיתי?
"מה קרה? זה סוד בגלל שאני ואדם עשינו לו משהו בחלום הנחמד שלך?" חיוכו רק גדל.
ואז כבר הלב שלי הפסיק לפעום.
הרגשתי איך הדם אוזל מפניי ואיך החיוורון תוקף אותי.
הפה שלי נהיה יבש והייתי זקוקה למים, שהלכתי למטבח עברתי דרך הסלון, שם אדם ישן.
רציתי באותו הרגע לקחת כרית ולחנוק אותו בשנתו, אבל וויתרתי, צעדתי לעבר המטבח שקללות חדות יוצאות לי מהפה.
שתיתי לפחות שלוש כוסות מים קרים, הרגשתי כאילו לא שתיתי שנה שלמה.
שחזרתי למיטה צמרמורות חדות דקרו אותי ונהיה לי קר, מיהרתי להתכסות בפוך שמקודם הוסט בגסות רוח,התכרבלתי בתוכו בתנוחת עובר, הנשימה שלי הייתה כבדה ולא ידעתי איך להגיב במצב הזה שלצערי נקלעתי אליו.
ברנדון נרכן לעברי, מסיט קצוות שיער אל מאחורי האוזן שלי,"אני מגלה הכל בסוף, את יודעת את זה, לא? אז למה להסתיר עכשיו?" הוא לחש בנרקיסיסטיות וליטף את עצם הלחי שלי.
"טוב, איך שאת רוצה" הוא שכב בחזרה אך הפעם חיבק אותי מאחורה, לא רציתי בזה, אבל ידעתי שאסור לי להתנגד, כי אם אתנגד, זה יכאב יותר ממה שזה עכשיו.

שלא תבינו לא נכון, אני נחשבת אחת הנשים חזקות בעיירה, כולם יודעים שאני לביאה, אבל עם ברנדון ואדם, אפילו הלביאה הכי חזקה ועמידה תהיה חתולת רחוב מסכנה וכנועה.
וזה עצוב שדווקא אני נפלתי לתוך זה, עצוב שהכל התחיל מענייך של כבוד, ואז זה נהיה שמבחוץ רואים שהכל בסדר, שזה היה שידוך משמיים, אבל הם לא יודעים מה באמת קורה בין כותלי הבית, אפילו אלה שמתגוררים בו.

וככה נרדמתי, רק שהפעם לא היו חלומות, סוף סוף הראש שלי באמת נרגע לו.
__________________________________________________________________
בבוקר שהתעוררתי אדם וברנדון לא היו בבית, ריח הבישולים של אמא עלו מהמטבח, הקטנות ישנו ואבא היה בעבודה, הכל כרגיל.
בחילה נוראית התערבלה בתוכי, והרגשה רעה הציפה את כולי.
אולי טיול קטן יעזור, כן, אולי.
צעדתי לכיוון השוק, בוחנת את העוברים ושבים, את האישה המבוגרת שמוכרת חפצים ישנים, את הילד שרוכב על האופניים הקטנים שלו, מביא קניות הביתה, את האיש שמוכרת ירקות והנער הצעיר שמסדר אותם על שולחנות העץ בזמן שהוא סופג צרחות מהאיש העומד מאחורי הדלפק.
בהיתי בהם למשך זמן, קורע הלב איך שהנער הצעיר עובד כל כך קשה למען האיש הדוחה הזה בשביל להשיג כמה פרוטות הביתה.
קול של ירייה מלווה בצרחות קטע את המחשבות שרצו לי בראש, חלק מהאנשים נסו על נפשותיהם, ולאחר כמה שניות כל ההמון התקבץ במעגל סביב דבר מה.
מיהרתי לראות מה באמת מתרחש שם.
שהגעתי, התאבנתי כמן אבן, השרירים קפאו, ונשימה שלי פסקה.
לא לא לא, זה לא יכול להיות.
אנדרו, שכב שם עם חור בבטן, מדמם.
ואז הכל תקף.

עמדתי ברחוב, לא מאמינה למה שקורה מול העיניים שלי .
כל האנשים התקבצו סביב האזור, דוחפים, צועקים, מקללים, צמאים לקצת אקשן בעיירה הזאת .
הכל נשמע לי כמו זמזום חזק, הראש שלי פעם ולא הצלחתי להבין מה קורה סביבי .
אנדרו שכב, שם על העפר, מדמם מהחור שנוצר בבטנו, הוא מתקשה לנשום ומסתכל עליי במבט נואש .
שפתיו לחשו את שמי, שוב ושוב .

הפעם, שלא כמו בחלום, לא התמהמתי, ניסיתי לעזור לאנדרו בזמן שאני צורחת לאנשים שיזעיקו עזרה.
בין הצעקות והבהלה היו כמה כאלה שצעקו 'כמה שהיא מטומטמת' או 'אין לו סיכוי'.
לא חיכיתי הרבה, השענתי את אנדרו על כתפי והתקדמנו אל עבר ביתו שהיה קרוב יחסית לשוק.
שנכנסנו הנחתי אותו בעדינות על הספה, ועברתי במהירות לארון התרופות שלו, הוצאתי משם אלכוהול ותחבושות, "הם יהרגו אותך, איימי תלכי, הם יהרגו אותך" אנדרו התקשה לדבר ונאנק מהכאבים.
"תשתוק כבר ותאמר לי מה לעשות!" ציוויתי עליו ועשיתי כדבריו, הוצאתי את הכדור בעזרת סכין לפי הוראותיו של אנדרו, לאחר מכן חיטאתי את המקום עם אלכוהול, אנדרו התפתל במקומו בזמן שתפרתי את החור שנוצר, באותו הרגע הודתי לאימי שהתעקשה ללמד אותנו תפירה רפואית לכל מקרה, ולבסוף חבשתי את המקום.
הנחתי את הדברים במקומם ואנחת הקלה כבדה יצאה מפי.
הכל נראה כמו סיוט שהתגשם, תרתי משמע.
חזרתי לסלון והתיישבתי ליד אנדרו שניסה לזוז אך ציוויתי עליו שיפסיק, "אל תזוז! התפרים יפתחו ואז יכאב לך יותר!" הוא רק חייך חיוך עצוב והניח את ראשי על כתפו.
"הוא יהרוג אותך, את יודעת." הייאוש נשמע בקולו של אנדרו בכל הברה קטנה.
"שיהרוג, עדיף לי שתחייה." אמרתי באגביות.
"את כזאת מפגרת" הוא נאנח והרים את מבטי אליו.
"כן אה, הרבה אומרים."