Lady C
סוף סוף הצגתי דמות חשובה, קולטון. הוא אח של פלורנס (אם זה לא היה ברור), והוא משחק חלק דיי גדול בחיים שלה עדיין, אבל כל זה בהמשך :)

The Weight Of The World [פרק 7]

Lady C 01/06/2018 371 צפיות אין תגובות
סוף סוף הצגתי דמות חשובה, קולטון. הוא אח של פלורנס (אם זה לא היה ברור), והוא משחק חלק דיי גדול בחיים שלה עדיין, אבל כל זה בהמשך :)

– [Field Trip2 [7 –

הכיתה נכנסה אל הלובי הגדול של מרכז המדע של ניו יורק, שהיה מוקף במסדרונות ארוכים, ומלאים באנשים שמיהרו להיכנס אל החדרים הצדדיים. ביקרתי במקום הזה הרבה פעמים, הורי נהגו לקחת את אחי הגדול, קולטון, ואותי, כל קיץ כשתצוגה חדשה הגיעה לעיר. אך לא דרכתי במקום הזה בלי המשפחה שלי כמעט שנתיים. בנשימה עמוקה, ניסיתי להחזיק את הדמעות מלרדת, נוגסת בשפתי התחתונה ועוקפת כמה תלמידים שנעצרו מול מעמד זכוכית כדי לראות את הפסל של מי שייסד את המקום.
הרגשתי צריבה מוזרה בחזה מעצם היותי במקום הזה שוב. ההרגשה הזאת היתה משהו שחשבתי שעבר כבר לפני שנה, אבל החזרה לכאן גרמה להרגשה המוזרה הזאת להתעורר.

“פלו, את בסדר?” גוון הופיעה פתאום לידי, ידה החמה נוגעת בכתפי. עיניה החומות היו מלאות בדאגה. כזאת שלא ראיתי אצלה כבר הרבה זמן.
הנהנתי במהירות. “מצויין.”
ידעתי שגוון לא האמינה לי, היא הייתה יותר מידי חכמה כדי להאמין להצגה שלי. היא התקרבה אלי, מנמיכה את קולה. “אני יודעת שהיית באה לפה עם ההורים שלך ו..” אבל היא לא יכלה אפילו להגיד את השם שלו, אולי בגלל שהיא ידעה ששנאתי לשמוע את השם שלו, ואולי בגלל שלא רק אני איבדתי אותו, אלא גם היא. כולנו איבדנו אותו, בעצם.
שלחתי לעברה חיוך קטן. “עברו כמעט שנתיים, גוון. אני באמת…” עצרתי, מרגישה את הצריבה בחזה שוב, כי לפעמים זה כאב רק לדבר עליו. “אני בסדר.” הוספתי אחרי רגע, נותנת לריאות שלי להתמלא באוויר. הורדתי את מבטי ממנה, רואה את הארי ופיטר עומדים במרחק של כמה מטרים, צופים בנו.

היא הורידה את ידה ממני, שמה לב גם היא איך השיחה בינינו היתה פתוחה לאלו שלא הבינו, ואף פעם לא יוכלו להבין. “את בטוחה? כי אנחנו יכולות להבריז אם את רוצה.”
הנדתי בראשי. “אני לא מבריזה. אף פעם.” הודעתי לה, מתנדנדת על עקבי. העפתי מבט לכיוון הארי ופיטר, אבל הם לא היו שם. במקומם עמדה מארי ג´יין. מצב הרוח העליז שלה בולט בין התלמידים.
“אוקיי” גוון מלמלה והמשכנו לעבור בין המיצגים. רגל אחר רגל, צעד אחר צעד, התקדמתי לאט וביציבות. החזרה לפה היתה אמורה להיות מנחמת, באיזשהי צורה, המבנה המוכר שקולטון ואני אהבנו, אבל היא לא היתה. רציתי לברוח. לדחוף את עצמי בין קהל התלמידים ולחזור לאוטובוס, לשכוח מכל המשימות והעבודות שלי ופשוט להיעלם, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה.
הייתי מסוגלת לעמוד במסדרון הגדול הזה, לשמור על נשימה יציבה, להקשיב להרצאות על טכנולוגיה גרעינית ולהתנהג כאילו הכל בסדר. עברו כמעט שנתיים, וידעתי שהתחושה בחזה שליתעלם בסוף, כך קרה תמיד. הייתי חייבת להחזיק מעמד היום, לא היתה לי ברירה.

אחרי שהסתובבנו בין המיצגים של התצוגה למשך כה זמן, הכיתה כולה התכנסה סביב מיצג שבו קבוצה של מדענים דיברו על שימוש בטוח ונכון בטכנולוגיה גרעינית. סינדי מון עמדה לידי, ושלחה אלי חיוך קטן. קבוצת המדענים עברו בדייקנות ובמלוא הפרטים על כמה שהמחקר שלהם חשוב, והתוצאות שלו, שיגדירו מחדש את הדרך להשתמש בטכלונוגיה גרעינית במעבדות ברחבי העולם. “מה אתם אומרים על הדגמה?” אחד המדענים אמר בחיוך ולחשושים עברו בין התלמידים. סינדי היתה עסוקה בהתכתבות בטלפון שלה, כנראה עם החבר שלה, כשההדגמה התחילה. נעמדתי על קצות אצבעותיי, כדי לראות טוב יותר את הפלא שהתרחש מטרים ספורים ממני.

“זאת אחת מהדרכים הרבות שקידמנו כדי לשלוט על גלים רדיואקטיביים במעבדות.” מדען אחר אמר, רעש המנוע של מכונות מילא את החדר בצפצוף מעצבן, גרסה קטנה של מאיץ חלקיקים נוצרת ממש מול עיניי. הכיתה השתתקה ברגע כשברק צהוב הופיע בין שתי זרועות המכונה. הברק נעלם מהר, משאיר את כולנו המומים מהמחזה.
מחיאות כפיים עברו בין התלמידים, אף אחד לא באמת מבין מה קרה הרגע.
מארי ג´יין הופיעה פתאום לידי. “די מדהים, הא?” חייכתי אליה.
היא הנהנה. “אני לא לגמרי יודעת מה קרה, אבל זה היה מגניב.”
היד שלה השתלבה בשלי, מושכת את תשומת ליבי מהמכונה אליה. ידעתי שהיא רצתה לוודא שאני בסדר. היא הייתה נחמדה מידי מכדי לא לשאול, גם אם לא רציתי לדבר על זה. אבל לפני שהשאלה הספיקה לברוח מפיה, צעקות עברו בין קהל התלמידים.
“נראה כאילו ההדגמה היתה יותר מידי בשביל פרקר!”
“לפרקר תמיד היתה בטן רגישה!”
זיהיתי את פיטר פרקר מפלס לעצמו דרך בין כל התלמידים לכיוון היציאה. המשקפיים שלו נופלים מפניו ונשברים על הרצפה החלקה. מארי ג´יין שיחררה את ידה ממני ופנתה לכיוונו. אני הלכתי לכיוון המשקפים, מנסה לחלץ את מה שנשאר אחרי שכמה ילדים דרכו עליהן.
סינדי התקרבה אלי, הטלפון שלה לא בידה עכשיו, “מה קרה לפיט?”
הנדתי בראשי. “אין לי מושג, “התחלתי, “אולי הוא פשוט יותר מידי..”
רעש קטן נפלט מסינדי, כשלפתע היא התכופפה לרצפה באנחה. עיני עקבו אחריה בדאגה, כשהיא נגעה בקרסולה. “מה קרה, סין?”
עינייה נצצו כשהיא הרימה את ראשה, שערה השחור גולש על כתפיה. “משהו נשך אותי.”
“מה זה היה?” שאלתי.
עזרתי לה לקום, ידיה רועדות. “אני חושבת שזה היה עכביש.”
היא התנדנדה על רגליה וידי אחזה בזרועה, שומרת עליה יציבה. “אולי את פשוט צריכה לנשום קצת אוויר.” אמרתי, מפלסת את דרכינו מהחדר הגדול אל מחוץ לבניין, ואל האוויר הקר של צהריי ניו יורק.
המחשבה על איך שפיטר פרקר ברח מהחדר בכלל לא עברה בראשי.
עוד לא, בכל אופן.

The Weight Of The World [פרק 7]
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך