MarcelinealexisloveflippY
הדמויות לקוחות מ-
לוקי מ- ת'ור והנוקמים
ת'ור לקוח מ- ת'ור והנוקמים
דיוויד לקוח מ- דוקטור הו (אחד הדוקטורים שוחק ע"י דיוויד טנט)
פיניק לקוח מ- משחקי הרעב

הסיפור הזה נוצר מתוך שיעמום והוא הראשון שלי מקווה שתהנו :)

untiteld – POV – aivy

MarcelinealexisloveflippY 26/07/2013 762 צפיות 2 תגובות
הדמויות לקוחות מ-
לוקי מ- ת'ור והנוקמים
ת'ור לקוח מ- ת'ור והנוקמים
דיוויד לקוח מ- דוקטור הו (אחד הדוקטורים שוחק ע"י דיוויד טנט)
פיניק לקוח מ- משחקי הרעב

הסיפור הזה נוצר מתוך שיעמום והוא הראשון שלי מקווה שתהנו :)

פרק ראשון – הפלרטטן
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הנחתי את ידי על חזהו ,שערו השחור נח על עיניו . התקרבתי וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי . לא רציתי לעזוב , פחדתי מן הרגע הזה .
הוא פקח עין אחת והשגיח עליי ,חייכתי חיוך מזערי והוא נשק על מצחי .
“בוקר ” אמרתי .
“בוקר ” הוא ענה ולחץ את שפתיו על שפתיי .
הוא הסתובב והתיישב על קצה המיטה . חוליות בלטו בגבו , כה רזה הוא היה !
“אז מה התוכניות להיום?” התלוצצתי ” להשתלט על העולם?”
“מצחיק” הוא ענה בלי להעיף לי מבט .
“לוקי ! התסכל עליי !” הפצרתי בו אך הוא המשיך לשבת שם . כל כך מרוחק הוא נראה לי כך .
קמתי ובאתי מאחוריו . חיבקתי אותו והרגשתי את שדיי נמחצים אל גבו , הוא תפס את כף ידי וקירבה אל פיו .
הוא נשק עלייה קלות .
“אני יוצא לפגוש את אחי ניפגש מאוחר יותר ” הוא אמר .
התלבשנו ויצאנו כל אחד לדרכו : אני כדי ללכת לגלריה שלי והוא… לחפש בעיות .
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ישבתי בגלריה והסתכלתי על הדף החלק . הייתי מבואסת . ממה ? אם רק היה לי מושג …
מישהו נכנס לגלריה . רצתי לכניסה וראיתי אותו , את תווי פניו המושלמים , שיער חום בהיר עד ג’ינג’י גלי שנופל על כתפיו , עיניים תכולות כים וחיוך ששווה מיליון דולר !
“שלום ” הצלחתי לחלץ מפי היבש .
“היי” הוא ענה עם חיוך והסתכל לצדדיו ובחן את ציוריי ” קוביית סוכר? ” הוא גיחך
“אני ישמח!” צחקקתי ולקחתי אחת מידו “רק אני מקווה שאין בזה כלום ” אמרתי לו ופרצנו בצחוק .
“מי צייר את כל אלה ? ” הוא שאל .
“אני” עניתי והבנתי כמה שוויצרית נשמעתי באותה שנייה .
“יפה … יפה ” הוא ענה והמשיך לבחון את ציוריי .
“אני כאן בצד!” אמרתי לו והתיישבתי מול הדף הריק .
עברו שעה , שעתיים , שלוש והוא בשלו בוחן את ציוריי . בלי כל אזהרה הוא הסתובב והתיישב בכסא לידי .
“מה את מציירת ? ” הוא שאל וחייך חצי חיוך ,
” אמממ אותך ? ” שאלתי במבוכה .
“אבל אין כלום על הדף ! ” הוא נשמע על סף צחוק ” אני עד כדי כך יפה ?!” הוא שאל ופתח את פיו בתדהמה מזויפת .
התפוצצתי מצחוק וניראה שהוא קיבל את מבוקשו .
“לא! התכוונתי לשאול אם אני יכולה לצייר אותך ?” שאלתי באי נוחות .
“רק אם זה בעירום !” הוא קפץ וראיתי בעיניו שהוא מתכוון לזה .
“אייבי” אמרתי כבדרך אגב ,
“פיניק” הוא השיב .
העצבות עברה לה פתאום כך . הבעיות עם לוקי נשכחו . הכל היה נחמד פתאום .
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
“איך היה עם ת’ור ? ” שאלתי את לוקי כשחזרתי לדירה הקטנה .
“נחמד ” הוא ענה בלי להניד עפעף, הוא נשען על השיש ושתה קפה . הוא לבש חולצה צמודה . אהבתי את זה .
נעמדתי מולו והוא חיבק אותי , חיבוק חם וחזק , שמעתי את פעימות ליבו . נצרתי את הרגע הזה והתפללתי שלעולם הוא לא יעזוב אותי .
“קפה באמצע היום? זה קשור להשתלטות על העולם?” צחקתי למרות שפחדתי שהבדיחה כבר נמאסה עליו .
“כן ! איך גילית את מזימתי?” הוא צחק ונשק על שפתיי חלושות . הוא אסף אותי לזרועותיו ונישק אותי בתשוקה . אהבתי אותו כל כך !
“ת’ור רוצה שאני יחזור איתו הביתה … ” הוא אמר כשפניו צמודות לפניי ” בגלל כל הקטע של ‘אתה מאומץ’ וזה הוא ואבא שלי רוצים לדבר איתי … אבל אני לא רוצה לעזוב אותך ! ” הוא חיבק אותי ומשך את פניי אל כתפו
אך זה היה לאט מידי ראיתי את העצב בעיניו . לגלות שאתה מאומץ בגיל מאוחר זה לא קל … אבל לחיות בלי הורים כל החיים … זה קצת יותר לא קל …
—————————————————————————————–
קמתי למחרת בהרגשה יחסית טובה . קיוויתי שפיניק יבוא לבקר אותי בגלריה עוד פעם . רק חיוכו היה גורם לי לחייך ( מה שקשה מאוד לעשות אלא אם כן אתה לוקי!)
ואכן הוא היה שם עם מעיל גשם אפור הוא עמד מחוץ לגלריה הנעולה .
“מה ישלך?!” צחקתי ” קפוא כאן למה אתה כאן ?” אמרתי בדאגה בזמן שהתחפרתי במעילי בחיפוש אחר המפתחות.
“שחכתי לשאול… מתי את פותחת את הגלריה?” הוא צחק והצטרפתי אליו . אי אפשר היה לא לצחוק בזמן שהוא צחק … צחוקו היה מתגלגל ונעים לאוזן וחיוכו עלה מאוזן לאוזן ושימח כל עובר אורח .
פתחתי את הגלריה והוא התיישב ליד השולחן שלי מול הכן ציור “אז ההצעה לצייר אותי עדיין פתוחה?” הוא שאל בחיוך , הוא לא מפסיק לחייך אפעם אה? הלוואי והייתי כמוהו !
“ברור ! רק תן לי להכין לעצמי קפה רצתי מהבית הנה … רוצה גם ? ” שאלתי בנימוס
“כן! שניים סוכר … קוביות!” הוא ענה , ציחקקתי ועברתי למטבח להכין לנו את הקפה . ראיתי בזווית עיני שהוא מחטט במחברת השרטוטים שלי .
“נהנה? ” שאלתי בחוסר נימוס ובנימה מגעילה . הרגשתי רע עם עצמי …. אך מאיפה לו החוצפה לחטט בדבריי שלי ?! ועוד במחברת שלי ?! היא לא רק שרטוטים היא כמו יומן קטן כתובים לי שם כל כך הרבה דברים !
אימי קנתה לי אותה לפני שהיא ברחה …
“או אני מצטער… ” הוא ענה בצער , אבל לא צער של חרטה אלא צער של : נתפסתי ” מי זה לוקי?” הוא שאל בפתאומיות
“הבן זוג שלי ” עניתי ורק אחרי שדיברתי הבנתי כמה ארס היה בקולי .
“או…” הוא ענה “הסרטוטים שלך שלו יפים !” פיניק אמר בחיבה .
“תודה” עניתי בחמימות והבאתי לו את הקפה שלו “אף אחד לא ראה את השרטוטים האלה .. אפילו לא הוא .” עניתי בקרירות
“אני מצטער אם חדרתי לפרטיות שלך ” הוא ענה בצער אך הפעם צער של חרטה . משום מה כה הערכתי אותו על כך .
באותה שנייה לוקי התפרץ לגלריה כולו אדום , כנראה מריצה , ומעד מן הרצפה החלקה כשרץ לקראתי “דיוויד … בית… חולים …” הוא הצליח להוציא מפיו בין הנשימות הכבדות אך אני כבר יצאתי בריצה לבית החולים
הקרוב והשארתי את הפלרטטן הסדרתי ההוא עם הבן זוג שלי בגלריה … חכם!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דיוויד היה החבר הכי טוב שלי ! מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה חבר שלי . הוא עבר איתי את הכל ! ועכשיו הוא בבית חולים . האידיוט הזה … אוהב קטטות! רציתי להרוג אותו באותה שנייה .
“דוקטור? אתה חי ? ” שאלתי כשהוא פתח לאט את עיניו .
“אכן כן נערתי! אך האינפוזיה לא במקום” הוא ציחקק .
“דיביל!” צעקתי והחטפתי לו כאפה קטנה ” הפחדת אותי !” המשכתי בטון אוהב וחיבקתי אותו .
“אני מצטער” הוא לחש לאוזני ועטף אותי עם ידיו המלאות בשטפי דם ושריטות.
הכינוי “הדוקטור” דבק בו ממזמן… גם כשהיינו קטנים הוא אהב קטטות .. קטע שלו . הוא תמיד נשלח בסוף לבית חולים, תמיד כ”מנצח”. לא הבנתי איך אפשר לקרוא לזה מנצח … גם הוא וגם השני יצאו מזה מלאים בחבורות ,
חתכים , סימנים סגולים .. מה לא ? קראתי לו הדוקטור כי הוא נשלח כל כך הרבה פעמים לבתי חולים שידע מה לעשות בעצמו. לפעמים היה מעיר הערה לאחיות על עבודתן המרושלת.
“למה?” שאלתי בעיניים עצובות
“למה מה ? ” הוא התנהג כמטומטם
“למה זה ? ” המשכתי באותו הטון והצבעתי עליו , על האחיות , על החדר .
“הפעם הוא באמת התחיל!” הוא ענה בכעס
“כן כן … הוא *תמיד* מתחיל …” גילגלתי עיניים .

untiteld – POV – aivy
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (2)

כתיבה נחמדה…
גם אני מעריצה דמויות קומיקס (את “הנוקמים” פחות, אבל גם)!
אגב, כותבים את השם “aivy” כ-“Ivy” (רק לשם התיקון הקטן… אני גראמר-נאצי, חחח)

19/04/2014 23:18

    תודה :) ואני יודעת שכותבים ככה וזה היה הכוונה שלי לכתוב ככה :) חשבתי שזו צורה יפה לכתוב את השם :)

    20/04/2014 00:42
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך