אווה רוז
"אני דוחה, וזה בסדר, כי גם את." "ליתיום", נירוונה, 1991

כלוב הנלוזים

אווה רוז 04/08/2018 98 צפיות אין תגובות
"אני דוחה, וזה בסדר, כי גם את." "ליתיום", נירוונה, 1991

“זה… אני. אתם בטח שואלים איך הגעתי למצב הזה. תנו לי רק לנער מעליי את הרעד הזה שאוחז לי בגוף ואני איתכם. זה כמו לבוא מהחום ולהיכנס לחדר עם מזגן על שש עשרה מעלות, אתם יודעים. פתאום יש לכם צמרמורת ואתם מניעים כל אחד מהגפיים בנפרד כאילו יש לכם שם איזה זרם חשמלי שאתם מנסים להעיף מכם. הנה… זהו… עבר.
היום לארוחת ערב קליאופטרה הכינה מרק בצל ושמה יותר מדי כמון, אנטונינה אמרה לה שהיא כבר לא רואה כמויות וקליאופטרה זרקה עליה כוס. אחר כך מגדה התחילה לבכות וחניבעל אמר שכל זה באמת מיותר. בסוף שלמה נתן למגדה סוכריה כדי שהיא תפסיק לצרוח ואני לקחתי את מגדה למקלחת ושטפתי את הפצע שלה מאחד מרסיסי הכוסות שעפו עליה. הלוואי שהיה לי ולה יותר זמן ביחד כדי-”
“איוב!” הדהדה הצעקה בכל הבית. “מצאתי את הזבל שאתה קורא לו יומן, תעיף אותו מהחדר שלי!”
לא נשמעה תגובה. קליאופטרה הרימה את המחברת הדקה בידיה והלכה עמה בכל המסדרון של הקומה השניה. “חתיכת פרחח, אתה תסבול אצלי יפה יפה, בדיוק כמו השם שלך.”
איוב פשוט אכל את דגני הבוקר שלו ברעש והקשיב למוזיקה באוזניות,הוא לגמרי לא היה מוכן ליומן שלו שהופיע פתאום בתוך קערת החלב, צף בין חתיכות צ’יריוס. “יא חתיכת בהמה.” אמר. “מה את לא רואה שאני באוזניות?”
“בהמה אמא שלך, תפסיק להשאיר את הזבל שלך במרחב המחיה שלי.”
“מרחב מחיה בתחת שלי, את תופסת כאן חצי בית. וחוץ מזה, זו מגדה השאירה אותו שם.”
“כאילו שאני אאמין לך שנתת למגדה להתקרב לחרטוט הזה שלך.”
איוב סחט את המחברת מחלב וצ’יריוס והביט בשורות הכתובות בעט כחול שנמרחו לכל אורך הדפים הרטובים. “את שמחה עכשיו?”
קליאופטרה גררה ממנו את הקערה והחלה לאכול את שאריות ארוחת הבוקר שלו. “אני אף פעם לא שמחה, ראש כרוב.”
הוא מלמל משהו שהיה יכול להיחשב כנהמה.
“אתה רוצה להיות סופר, כאילו?”
“רוצה שתעזבי אותי בשקט.”
“חתיכת קרציה. אגב, אני יודעת שגילחת לי מהחומר.”
“מה את רוצה?”
“נו, ברור שהיית תחת השפעת קוק כשכתבת את זה, קראתי קצת את השטויות שלך, אתה חושב שאני לא מזהה?”
“טפילה, החדר שלי הוא לא מחסן. אם את רוצה לדחוף לשם את החרא שלך תשלמי.”
“נודניק.”
“ותפסיקי להזדיין עם חניבעל בקולי קולות, חלקנו מנסים להתעורר לבית הספר.”
“חלק משלמים בשטרות וחלק בחלקי גוף.” היא היכתה במקל ההליכה שלה באזור חלציו. “וחלק לא משלמים בכלל, כמוך.”
הוא זרק את המחברת לפח. “אני משלם לכולכם בשפיות שלי.”

איוב נדד בין חדרי הבית לעתים קרובות וליטף את הטפטים. מחלק מהחדרים עלה רעש תקתוק מקלדת, מחלקם רעש צעקות ומחלקם קולות מין רמים. הוא נשען על הקירות, ספר מעויינים,בהה דרך החלון וחלם על ציפורים. לא היה לו רע בבית המוזר. הוא האכיל יונים בגג, טיפח את גינתו הקטנה והצטרף לאנטונינה וחניבעל כשהם חשו הרפתקנים. אחר כך הייתה אנטונינה היפה, עם השיער המתולתל, השפתיים המלאות והשדיים הקטנים מצמידה לשפתיו של איוב ג’וינט עבה והוא עישן ועישן ועישן.
לפעמים לימד אותו שלמה לסרוג. הם היו יושבים איש מול רעהו ומשחילים צמר יחד, וכך שעות. איוב לא שאל שאלות היות ולשלמה לא היו תשובות. היו לו אצבעות ארוכות מאוד שהשחילו צמר בדממה וקול עבה שרק לעתים העיר:”נפלה לך עין.”
כשיצא לבית הספר הקפיד ללכת בדרכים משונות ונפתלות בדרכו אליו אך יותר משונות ונפתלות בדרכו הביתה, שלא יעקוב “סקרן בן כלב”, כדבריה של קליאופטרה, ויראה את הבית אליו הוא נכנס, בית מוזר בקצה הרחוב שחולק לדירות וממנו עלה ריח עשן. פעם ניסו זוג הורים של אחד מילדי הגן בו עבדה אנטונינה לעקוב אחריה עד לבית, ואלמלא שלמה שחדר אל מערכת ההפעלה של מכונתם החשמלית לא הייתה מאבדת אותם. הוא פחד מאנשים, הוא פחד גם משוטרים. חוץ מחניבעל, חניבעל היה בסדר. פעם הם שיחקו שבץ נא וחניבעל לימד את איוב את המילה “פקלאותיו” וגרף כמות כמעט לא סבירה של נקודות, היות ונחת על משבצת שילוש ערך המילה. אחרי כעשר דקות של חיפוש במילון, איוב התרצה. “אבל שתדע לך,” איוב אכל כבר חמש מהחומיות שהכינה קליאופטרה ודחף לפיו את השישית. “שאתה לא יכול לערבב אותי ולהמציא לי מילים שלא קיימות, הפעם ניצלת.”
“לא,” חניבעל חייך בחמימות. “ברור שלא בובי’לה שלי.”
“תפסיק לקרוא לי ככה.”
“אתה בא לישון איתי ועם אנטונינה היום בערב?”
“אין לי מצב רוח.”
“מה קרה מותק?”
“זוכר שבאסיפת ההורים האחרונה אתה ואנטונינה באתם איתי?”
“בוודאי.”
“היום כולם ניסו לנחש למה אני לא דומה לכם בכלל.”
“אתה לבקן איוב.”
“לא רק בגלל זה. הפנים שלי לא דומות לא לשלך ולא לשלה. אין לי את האף הישר שלך או את העיניים הגדולות שלה או השפתיים שלה או הלסת שלך, אני בכלל לא דומה לכם.”
“ולמה רצית להיות דומה לנו? אנחנו אפילו לא ההורים שלך.”
“בשביל האמינות.”
“תשמע איוב,” חניבעל הרצין. “אנטונינה ואני אוהבים אותך מאוד. גם שלמה וגם קליאופטרה בדרכיה ה…אקסצנטריות להפליא.”
“לא אמרתי שאתם לא אוהבים אותי אני…” הוא נאנח. “איך מצאתם אותי?”
“זרוק,” חניבעל הדליק ג’וינט. “על הכביש, מדמם ופצוע. נטוש, בלי אף אחד שיכולנו להחזיר אותך אליו.”
“זה פשוט לא הגיוני, אתה מחסיר פרטים?”
“תכף אני אחסיר ממך אצבע או שתיים.”
“אל תהיה דרמטי, רק שאלתי שאלה.”
“ואני רק עניתי תשובה. אני אגיד לך את זה ככה איוב, יש דברים שעדיף לא לפתוח.”
“אבל חניבעל-”
“שום אבל.” חניבעל הרים את צלחת החומיות. “אני לוקח את זה חזרה למטבח, כבר אכלת מספיק. נתראה אחר כך, אני הולך להשקות את הפטרוזיליות.”
“חניבעל בבקשה.” איוב התרומם מכיסאו והלך אחרי ידידו. “אל תכעס עליי.”
“אני לא כועס עליך.” חניבעל העביר את ידו בשיערו השחור. “לא כועס.”
“מבטיח?”
“מבטיח, עכשיו עוף לי מהעיניים ותכין שיעורים.”
“עוד משהו?”
“מי אלוף הבית בשבץ נא?” חניבעל משך בשיערו הלבן הארוך של איוב וצחק.
“אתה.” מלמל איוב.
“לא שמעתי!” הוא משך חזק יותר.
“אתה, אתה יא חולה נפש!” צעק הנער.
“יופי, ככה אני אוהב אותך.” חניבעל העניק לשיערו של איוב עוד משיכה אחת.
“כולכם פה גזורים לגמרי.” הצביע איוב על המובן מאליו.
“כלוב העליזים. הזדמנות אחרונה לישון איתי ועם אנטונינה?”
“אני אוותר, תודה.”
“יבש כמו כורכום. להתראות איוב.”

כלוב הנלוזים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך