Lorraine
זה סיפור שבאמת קרה לי, משום מה, כשאני עולה לאוטובוס, לא משנה הקו, אני נופלת על הטיפוסים הכי מוזרים, כאלו שגורמים לך לתהות, מי נתן להם לנהוג. חח אני בדרכ לא כותבת ככה, הפעם החלטתי לכתוב בסגנון יומן "מהרגע להרגע".

סיפורי קו 17

Lorraine 13/03/2017 781 צפיות אין תגובות
זה סיפור שבאמת קרה לי, משום מה, כשאני עולה לאוטובוס, לא משנה הקו, אני נופלת על הטיפוסים הכי מוזרים, כאלו שגורמים לך לתהות, מי נתן להם לנהוג. חח אני בדרכ לא כותבת ככה, הפעם החלטתי לכתוב בסגנון יומן "מהרגע להרגע".

הם רודפים אחריי, כוחותיי עומדים להיאזל, אני מגיעה לבניין העירייה לאחר פיתולים רבים בעיר, אני מעיפה מבט לאחור והם אינם. בפתח ממתין לי שומר, הוא דורש שאתן לו את הקרטיגן שלי, אני מסרבת ונכנסת למרות התעקשונותו, לאחר שאני מבחינה במעין גביע ענק ובו בוערת אש, שאריות של ווסטים ועליוניות. העקשנות הקיצונית שלי לא פעם סיבכה אותי בצרות, אך גם הצילה אותי פעמים רבות יותר. אני מתקדמת במסדרון המעוצב בסגנון הבארוק הצרפתי, מתפעלת מהיופי ומביטה בדיוקנאות שנועצים בי מבט ריקני אך חודרני. אני מגיעה לשתי דלתות מעוצבות ולצידם עוד שומר, הוא סוקר אותי במבט חודרני ומבקר ואז אומר בקרירות: "ברוכה הבאה לסעודתו של ראש העיר. את מוזמנת להיכנס אבל תזכרי תמיד, אסור לך לחשוב. במיוחד על עינויים". אני נחרדת, איך הוא יודע על החטא הקטן שלי ? לקרוא על שיטות עינויים מימי הביניים, להזדעזע כך פעם מחדש עם ההבטחה שאפסיק זאת, אבל אז ששוב מישהו מעצבן אותי, זה הדבר הראשון שאני עושה. הרגל רע.
הוא מכניס אותי ולפתע הכל מתערפל. אני מתעוררת על הספה, שוב נרדמתי לפני היציאה לביה"ס. אני גוררת את עצמי למטבח ללא שום רצון ומוזגת לעצמי שוקו, כאשר הפרסומת של השוקו שלי מהדהדת בראשי : "אני רוצה כף סוכר, אני שניים, לי טוב ככה, גם לי". אני נאנחת ופוזלת לכיוון החתול שלי, שבא אחריי. אני מלטפת אותו וזורקת על עצמי את הילקוט. עוד יום חדש באינקוויזיציה מתחיל.
אני נכנסת למעלית ולוחצת בחוסר עניין על כפתור כ. המעלית מתחילה לרדת, לידי עומד בחור, יותר נכון, סבא 65, מפוצץ פצפצים במעין התלהבות של ילד בן 4. המעלית נעצרת לפתע בקומה 5, ועוד שכן, שעם כל השנים שאני גרה בבניין הזה, מעולם לא ראיתי גם אותו, נכנס למעלית ומברך לנו לבוקר טוב.
אני מתייצבת בתחנה, עומדת להירדם, וכרגיל עם המזל שלי, בדיוק שנייה אחרי מגיע קו 17. אני עולה, חצי רדומה, מערערת על כל מיני מחשבות אקראיות בראשי. עוד נסיעה באוטובוס מתחילה.
הנהג, כמעט צועק: בוקר טוב !!!!
אני ממלמלת בעייפות, היי. אני גוררת את עצמי למושב ופותחת את הסמראטפון שלי. כבר כמעט חצי שנה, אם לא יותר, שהוא תקוע בדנית, מרוב שהתרגלתי, כאשר מצאתי איך לשנות שפה, העדפתי להשאיר אותו בדנית. התאהבתי ב-ø וב-å וגם לא נשכח את æ. אני מביטה על התאריך, mandag 13. marts, כבר למדתי את ימות השבוע בדנית, ואפילו את החודשים, שדומים באופן מחריד לאיך שאומרים בעברית.
והנסיעה מתחילה. הנהג עוצר בתחנה הבאה בה ניצב באופן מגוחך חלקן עיתונים של ידיעות אחרונות, בדיוק מול איפה שנעצרים האוטובוסים. הנהג צועק לו: "תן לי עיתון בחורצ'יק …" ועוד נוסע מצטרף: "גם לי". החלקן נותן לנהג חבילת עיתונים וזה משיב לו : "תודהה חיים אלוהים יברך אותך!". הטון דיבור שלו העיר אותי סופית, ואני מבחינה כיצד האוטובוס מתחיל להתמלא.
ממשיכים, הנהג, פותח את הרדיו על תחנה בה מתווכחים על פוליטיקה, בפול ווליום, ומתחיל לצחוק כמו מפגר בעודו מדלג על תחנות ועל רחובות שונים. אנשים מצלצלים לרדת ולא שומעים דבר, הנהג ממשיך להיקרע ומגיע לכביש ראשי מחוץ לעיר, אני שמה לב שהוא עבר את התחנה שלי ממזמן ואני קמה אליו.
אני שואלת אותו בתמימות: "למה לא עצרת ב___?"
הוא מתחיל לצעוק עליי : "למה את חולמת, למה את לא מצלצלת …" ברקע הצרחות ברדיו. אישה נוספת, שמסתבר שהייתה צריכה לרדת איתי, באה ומצטרפת בצעקה : "איך אתה מצפה לשמוע משהו עם הרדיו ככה !"
הוא מוריד את שתינו באמצע כביש באמצע שום מקום, וממשיך לנסוע במהירות עצומה בעודו צוחק כמו מפגר.
אנחנו מביטות אחת בשנייה מבולבלות, והיא שוברת את הקרח ואומרת : "זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, את עוד צעירה, אל תתרגשי ממפגרים כמוהו."
אני אומרת : "איך הוא מצפה לשמוע עם הרדיו"
והיא מצדדת בי ואומרת : "והוא אפילו לא נכנס לרחובות!"
שתינו צוחקות ומתחילות להתקדם ביחד, היא מלווה אותי בכביש המהיר עד למדרכה. ושתינו ממשיכות לדבר.
"מה שמך?" היא שואלת אותי.
"רוז"
"אני טטיאנה, נעים להכיר"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך