על הרציף בתחנת הרכבת בבוקרשט

20/12/2018 138 צפיות אין תגובות

זה יום יפה. חורף אירופאי . שלג בהרים. קר מאד.
ערמות לבנות של שלג בצידי הכביש והמדרכות.
גשם קל מטפטף. קרני שמש ביישנית .
אנחנו עומדות צפופות בגלל הקור,מכורבלות במעילי פרווה,כפפות עור וכובעי צמר.
אני עומדת ובוהה בתחנה.
הרכבת בטח עוד מעט מגיעה.
לידי הילדה הגדולה בת השבע, והקטנה בת שלוש, מדלגת לידינו.
הרכבת מגיעה סוף סוף.
שבריר של שניה והקטנה טסה לקרון שמולנו. נכנסת והדלת מיד נסגרת.
אני מנסה לצעוק. לחפש את הכרטיסן.
אבל הרכבת כבר זזה.
אני עומדת המומה. הקטנטונת בתוך הרכבת. מלא אנשים זרים. מדברים בשפה זרה.
מישהו יכול לחטוף אותה ולהעלם ,ולעולם לא אמצא אותה שוב.
אמאלה , אני מאבדת את קולי. אני מרגישה שאני בפניקה. אבל לא יוצאת לי מילה מהפה.שוב ,אני מזכירה לעצמי, זאת ארץ זרה.
אני אוחזת בידה של בת השבע,ואנחנו הולכות למשרד התחנה.האיש שיושב שם, משופם מעונב ומנותק. אנגלית הוא בקושי מבין.
אני מתחילה בפנטומימה. ואני מבינה שהזמן פועל לרעתי.
בינתיים הקטנה, מגלה שהיא לבד בקרון . היא מפוחדת ומבוהלת ועומדת בצד וממררת בבכי. אמא אמא!, אבל את זה כנראה מבינים כולם.
אשה שמנה רוכנת עליה ושואלת ברומנית איפה ממא?
הקטנה ממשיכה לבכות . מאיפה היא אמורה להבין את המשפט?
השמנה מלטפת אותה, מנגבת לה את הדמעות והולכת לחפש את הכרטיסן.
הכרטיסן מסתכל על הילדה ואומר לשמנה שהוא יתקשר למשרד התחנה ,אולי בתחנה הבאה הוא יוריד אותה ואז יקחו אותה ויחזיקו אותה עד שהוריה יבואו.
הקטנה רועדת ובוכה ומישהו מהנוסעים מביא לה לחמניה. היא לא רוצה. לא לוקחת כלום מזרים.ככה אמא לימדה אותה.
ובמשרד התחנה של בוקרשט,אני מצליחה סוף סוף להעביר למשופם את המסר.
“דומנה ” הוא אומר לי ברומנית ,ועובר לאנגלית משובשת, בתחנה הבאה יורידו את הילדה,תעלי על הרכבת ותסעי לשם , מיד!
אני מאושרת.
עכשיו בדיוק מתעוררת.
איזה חלום?
איזה סיוט?
חלום מסוייט!
כי תמיד בפינה נידחת בליבי ,אני זוכרת איך לפני שנים רבות , בנסיעה לירושלים, אחותי הקטנה, נשארה בתחנת הרכבת על הרציף, וכל המשפחה עלתה.
לא אשכח את המשפט של אחי הקטן:”הרכבת זזה ורחלי שארה (נשארה ) בחוץ.

על הרציף בתחנת הרכבת בבוקרשט
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך