פירורי מכנסיים

oliv 29/11/2017 568 צפיות 3 תגובות

השכונה שלי בצורה של ריבוע. אוסף של 3 שורות בתים עם מחסום שחוסם כניסת מכוניות. רחוב ללא מוצא.
תמיד אחרי הלימודים, מאז שמשפחת אופמן נכנסה כדיירת חדשה בשכונה, אני וטומי מוצאים סיבה לפחד להכנס. למשפחה החדשה יש עכברוש קטן לבן ומגעיל בשם סמית’ בעל פרווה מדוללת ושיניים קטנות ונשכניות, כאלה שאוהבות להפתח ולהסגר – כאילו מדובר במכור נחוש לספורט וזוהי הרי פעולה ספורטיבית, צייד קטן ונחוש, עם אף שמזכיר זבוב, ולסת של רוצח פסיכוטי. אמא אומרת שזה כלב בכלל.
לא פעם נכנסנו אל האזור הבטוח בין קירות ביתינו, בעוד שאחד מן הילדים האחרים של הרחוב צורח צרחות כאב שעלו מן חלונות ומרפסת הבית אל אוזננו המיוסרות, כך שאי אפשר להתחמק מהן, צרחות שהזינו את סיוטינו ודמיונותינו הגרועים ביותר. מדי פעם שעה שאנחנו חולפים ברחוב בדרך לבית או לבית הספר, אחד מאתנו מצביע במתריע על מכנס קרוע באחורי ילד או מטריה פגומה או קרועה, כאות לכך שאיננו לבדנו בהיותנו קורבנות נפגעי החיה הנוראית מהרחוב. וכדי לדעת, כך יקרה אם ניתפס. זה בדיוק מה שיקרה לנו, וכאן בדיוק הונחו שיניו הרוטטות הרצחניות של המפלץ.

היה זה יום מיוחד כיוון שכל הילדים אמורים ללבוש מכנסיים כחולים יפים וחולצה לבנה מכופתרת עם צווארון, כזו של חגים, בשביל שנעמוד כולנו בצפירה, ושנהיה דומים ליונים. בימים כאלה המורים עומדים מול הכיתה ובמקום ללמד חומר הם יושבים ומדברים אתנו על ערכים ועזרה לזולת, על גבורה ועל יכולת, כאילו זה היום בו כולנו יוצאים מהשגרה ונזכרים שאנחנו אנשים.
באותו יום ישבה המורה רוחמה וסיפרה לנו סיפורי הצלחה וסיפורים בעלי סוף טוב ודיברה אתנו על האופי ועל ההקרבה בכל אחד מן הסיפורים. בכל פעם שפצעה את פיה לדבר חשבתי על אותו איום מולו נצבו אותם אנשים, רק שמקור איימתם היה כלב לבן ענק חמוש תותחים וטנקים על הגב שלו ושמאיים לקרוע להם את התחתונים ולגרום לכך שיזדקקו לתפרים בתחת. חשבתי על הנזק שיהיה לבגדיהם ואיך פעם אחת בשבוע ילכו עם מכנס קרוע לאות בוז וכישלון. והיום, היום אני לבוש חגיגי, ואין ביכולתי להרשות לחיה הנוראית לגרום דבר מה למלבושיי. חשבתי על אמא שלי. זיעה קרה החלה לטפטף במורד גבי.

בצפירה כולנו עמדנו כהרגלנו, זקופים, ישרים, ללא ניע. זה קצת קשה, אבל כשמוכנים לכך, זה פתאום נראה קל. בייחוד כשאתה תוהה אם גם העלים עצרו ניע, ואיך זה נראה כשכל העולם פתאום עוצר כאילו בזמן והייתי מסתובב בין כולם – לפתע הצפירה מסתיימת לפני שאתה שם לב.
כשיום הלימודים הסתיים, מוקדם מהרגיל כיאה לימים מיוחדים שכאלה, אני וטומי לא רצינו לחזור הביתה.
כל התלמידים הלבושים חגיגי אספו את הדברים שלהם והתחילו להתקדם בדרך אל עבר ביתם. רק אני והוא עצרנו בלא ניע.
אף אחד מאתנו לא רצה להתייצב מול החרדה מעוררת האיימה ולהיות קרוב יותר בצעד אחד נוסף אל עבר התקף הלב נסופי שיגמור אותנו. אנחנו רק ילדים.

אני וטומי ישבנו מאחורי בית הספר שלנו, בשדה על ספסל, וראינו איך הערב מאיים לרדת על האפים שלנו. ידענו שבוודאי הורינו מחפשים אותנו, אבל זהו זה החלטנו למרוד ולא הייתה שום דרך אחרת. לפחות אם נינשך בתחת זה יהיה סוף היום שלנו, ולא יקלקל את האמצע ומאותה הנקודה והילך.
התחלנו ללכת הביתה מרגישים נטושים, מופסדים, כאילו גורלנו עזב אותנו ולא נשאר לנו שום דבר להאחז בו, מלאי תבוסה. טומי, גר בשורה השמאלית של הבתים, 2 בתים אחרי ההתחלה, ואני גר בשורה הימנית 2 בתים אחר כך. לטומי יש סיכויים טובים יותר לא לחלות בהתקף לב מוקדם בחייו. בייחוד אם היצור המדובלל רואה בחריצי עיניו אותי ומחליט לרדוף אחריי קודם, הוא די בסדר. במחסום המכוניות נעצרנו.
ידענו שכאשר נעבור את המחסום, הנביחות הקולניות לא יאחרו לבוא, למרות שאולי הפעם, רק הפעם, הכלב אולי קיבל שחפת. התחלנו לרוץ כל אחד אל עבר ביתו כשלפתע נשמעה נביכה מקפיאת דם.
‘אוי לא’ חשבתי לעצמי, והחשתי צעדיי, אבל נביכות החלד התגברו ומטר ציפורניים קטנות וזריזות טופפו על מדרכת הרחוב בדרך אליי. כל טפיפה סימלה רגע אחד שיותר קרוב לקץ שלי. הרגשתי מסכן, ובאותו הרגע ששמתי לב שאין אני דוהר מספיק מהר כהרגלי (ללא זיק של אדרנלין שכן אני רגוע יותר מבדרך כלל; מצטער ועייף, והדבר מזיק לי מאוד) והדבלול עומד לתפוס אותי, נעצרתי במקומי, והסתובבתי לפניו.
זה היה הסוף וידעתי את זה.
טומי מן הצד השני של הבתים עצר להביט מן סף הבית שלו בעיניים פעורות ופה שנפתח. אם הוא צעק דבר מה לא שמעתי אותו. הנביחות נשמעו רמות, צרבו חורים באוזניים שלי, מבשרות לי על קיץ מר. ראשי מורכן מטה אל עבר החיה הפראית הנמוכה, כדי שאוכל לראות אותה, כשלפתע אני פוער את פי, וצורח בכל הכוח שלי אל השמיים “הב, הב, הב, הב, הב!”, חושף שיניים גדולות של ילד מתבגר. אני מרגיש להט טירוף פועמת ובוערת בחזי ומכופף את ברכיי וגופי אל עמדת מלחמה, כמו בהופעת קרטה. זרועותיי נפרשות ממש לכל עבר, כמו מפרשים של ספינה באוויר, זזות כמו טלפיים של דרקון ענק המאיים להמריא, בזמן שאני עושה קולות דרך הפה של “ווש, ווש!”. אצבעותיי ננעלות בעיקול מטורף, של כאלה שאיבדו כל שפיות מוח, כמו טפרי ברזל. השמש האדומה שוקעת על קו לחיי בעדינות, מגיעה אל שיניי החשופות ומבריקה ומציפה אותן בורוד, והאור שמאיים לחדול בדקות הקרובות יותיר שתי עיניים בוהקות בחושך, שתיים שהן שלי.
אני מוכן לזנק אל המפלץ שאולי יוציא לי אצבע, עין ושן, אבל זה לא יעצור אותי, ומוכה מום, ממש כמו סיפורים של גיבורים בשיעור שלנו, אני אתפוס את הכלבלב הרוצח, הגנב הנוראי, וכמו שאירית המורה אומרת לרוב כשהיא מספרת סיפורי מלחמות בשיעורי התנ”ך שלנו, אעשה ממנו דוגמה לאוייבים שלי.
כשהתחלתי לרוץ הגוש נעצר והרים את עיניו, מסתובב על צעדיו ומתחיל לברוח, כמעט מזכיר לי את עצמי בורח מפניו. מן הבית ממנו הגיח ועתה אליו שואט למחסה באותו רגע יצאה אישה, מעט מבוגרת, עם סינר על המותניים. קמטים נראים בזויות השפתיים שלה והיא עצמה נראתה כמו סופגניה שומנית שלא יכולה לספוח עוד ולמעשה עומדת לחדול.
היא תופסת את הכלב השטני, שנראה שמן בין הידיים ההחלטיות שלה, מיילל יללות פחד כאילו הוא פצוע קרב, ושואלת בתמיהה ובחרדה קפואה בקול שמזכיר תרנגולת צלויה “מה זה הרעש הזה?”
אני נעצר מן המרדף, מתנשף ואחרי כמה רגעים טומי יוצא מן מרפסת הבית שלו בריצה ורץ לקרתי. הוא רואה שאני חי ונראה לרגע עליז, ואז נעצר לידי מתנשף מביט בבעלת הבית, גברת אופמן.
“יש לכם את החוצפה להתנקל לכלב קטן ועדין? ועוד ביום שכזה בו נשמעה צפירה?” היא שואלת מביטה בנו בזעזוע ואני כמעט מגחך לתוך דבריה אילו המצב לא היה מתוח, “פויה לכם, פויה לכם, תתביישו. מילדים כמוכם, בסוף יוצאים רוצחים שכירים!” היא צרחה את המילים האחרונות מחזיקה את הכלב כמטורפת, וטרקה אחריה את דלת ביתה למזלנו הרב ולא נשארה. בטח כדי לטפל במפלץ החמוד שלה שאוכל מכנסיים של ילדים קטנים כמו עוגיות כשהיא לא שמה לב, ופירורי בד מצטברים על אף הזבל החמוד שלו.
“זה היה מדהים!” טומי צורח ושנינו מיד חוזרים להביט בבעתה אל דלת מעורת השנאה של בית משפחת אופמן, לבדוק שהאישה לא שמעה את הצהלות והחליטה לצאת החוצה בשנית כאילו יש לה עוד פלשבקים מהמלחמה הקרה. אבל אף אחד לא יצא החוצה.
“כן”, אני מודה, וחושב לרגע על הניצחון המוזר שהיה לי ועל האמרה של גברת אופמן.
מאותו היום הסתובבתי כמו גנגסטר בשכונה שלנו, עם וסט והכל, למשמע סת של נהמות שמשתתקות כאשר אני מפנה אליהן את המבט שלי. טומי אוהב את הליווי שלי כשאנחנו יוצאים וחוזרים מן השכונה. לפעמים אני מרגיש את טעם הפרווה שלו בפה שלי ואני חושב – מה לעזאזל באמת היה קורה אם הייתי נתקל בחיה האומללה בלי שהייתה מצליחה לברוח?
וידעתי שאני והכלב סובלים מאותם סיוטים בדיוק. סיוטים עתורי ניצחון, שלא עושים לנו שום חשק למשל לאכול סטייק.

פירורי מכנסיים
דרג את הסיפור

תגובות (3)

אהבתי.
השורה האחרונה גרמה לי לחשוב שכל הסיפור הוא אלגוריה.
מרגישים שזה מסודר וערוך. הסגנון מזכיר סיפורים ישנים יותר שלך.
הערה: הפסקאות הראשונות גרמו לי לחשוב שאכן מדובר בעכברוש, ורק בפסקה “ידענו שכאשר נעבור את המחסום, הנביחות הקולניות לא יאחרו לבוא…” התבלבלתי לרגע ואז הבנתי שמדובר בכלב בעצם, והעכברוש היה רק דימוי. (“אמא אומרת שזה כלב בכלל.” לא הבהיר לי שזה כלב.)

30/11/2017 00:18

חחח אהבתי ממש! אחד הטובים שלך, (וזה באמת מזכירים קטעים ישנים שלך).
היו לך תיאורים מדהימים והתחכמויות מגניבות, בקיצור: פיצאי לאללה

30/11/2017 03:00

זה כזה מגניב חח מסוג הדברים שאתה קןרא בלי להבין למה אבל אתה לא מצליח להפסיק. פשוט אדיר

30/11/2017 16:10
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך