שריר תפוס / השרוט

שון היה מסוג האנשים שמעולם לא הרגיש שהוא עושה מספיק. במיוחד בספורט – שם הרגיש שאם לא יאמץ מספיק את עצמו, הוא לא ישיג שום מטרה שהציב לעצמו ושום דבר לא ישתנה.

הוא היה מרים בכל אימון משקל גדול יותר מהקודם, רץ יותר ומאתגר את עצמו כל פעם מחדש. אחת משאיפותיו הגדולות ביותר באימוניו היתה לקום בבוקר עם שרירים תפוסים – שכן כך האמין שעשה את האימון הטוב ביותר עבורו, וניצח את עצמו ואת מטרותיו.

כבר תקופה ארוכה שהוא לא הצליח להגיע ל"הישג" של שריר תפוס – מה שהביא אותו להתאמן יותר ויותר חזק, לנוח פחות ופחות ואפילו להתאמן חצאי יממות רצופים – הכל למען השריר, והעיקר שיהיה תפוס.

באחד הימים התאמן במרץ רב כל כך, ללא הפסקה ובלי להקשיב אף לו לרגע לגופו הצווח להפסקה ומנוחה. הוא התמוטט על הרצפה, מחזיק את חזהו בידו ומחייך מאוזן לאוזן "יש!!! השריר התפוס, סוף סוף הגיע, סוף סוף הגעתי לשיא". כוחות הרפואה שהגיעו למקום לא ידעו כיצד להגיב למראה שניצב לפניהם, אך פינו אותו במהרה מהאיזור. לא נותר הרבה לעשות בנדון, אך מבחינתו של שון זה היה היום הטוב בחייו – היום בו הצליח לראשונה לתפוס שריר חזק כל כך.