מקווה שאהבתם, ושההמתנה הארוכה להמשך השתלמה.
יום טוב!

סיפורי חיפושיות- פעם מתופף, תמיד מתופף/ חלק שני

03/04/2011 806 צפיות 6 תגובות
מקווה שאהבתם, ושההמתנה הארוכה להמשך השתלמה.
יום טוב!

מן הפרק הקודם:
“עכשיו אני המתופף של הלהקה הכושלת הזאת!!! ואף אחד מכם לא יכול לגרום לי לעזוב!!!”
איגור צעק, רושף וכועס אך מרוצה.
“לא…אתה בחיים לא תעז! לגלגת עלי בעבר! גרמת לי לעזוב את כנס המתופפים של פעם בשש שנים וכמעת הרגת אחד מהחברים שלי!!! ועכשיו?! עכשיו אתה גם רוצה לקחת מימני את חברי ואת כל מה שהחיים שלי קיימים עבורו!?!? רק נראה אותך..”
ריצ’רד קיבץ את אגרופיו ואישוניו התרחבו בזעם בלתי נשלט.
“אם כך אתה מאוד תצטער…” איגור התקרב אל ריצ’רד וכנגד כל הסיכויים לפט את ידו החייתית סביב הצוואר של ריצ’רד וזרק אותו מחוץ לחדר וטרק את הדלת אחריו.
“מהיום! יהיו חוקים חדשים…” איגור שפשף את ידיו והתקרב אל השלושה שהתכווצו בקצה החדר.

ג’ון, ג’ורג’ ופול נצמדו על פינת החדר בעוד איגור המפלצתי מתקרב עליהם.
בהתחלה הוא חייך אבל די מהר חיוכו הפך למבט בלתי מרוצה והוא השמיע נהמה.
“עכשיו שימו לב מה הולך להיות…” הוא תפס את הזרוע של ג’ון והקים אותו לעמידה ואחריו את השניים האחרים.
“זוז כבר!” הוא בעט בג’ורג’ לכיוון הגיטרה שלו וגרם לו לפלוט יבבה חנוקה של כאב.
פול הביט בג’ון ופרצופו החוויר.
איגור נעמד מולם ואמר ברוב חשיבות:” כמתופף החדש שלכם אני הולך לקבוע אליו שירים אנחנו נשיר, איפה נופיע, איך ניראה ועם מי אתם תסתובבו”
“מה רע במראה שלנו?” אמר ג’ורג’, ונימה של רעד אבל גם אומץ חדר לקולו.
“אתם נראים זוועה….” סינן איגור כאילו הוא מדבר על משהו מגעיל במיוחד שעשה לו בחילה “ואתם הולכים ללבוש מעתה מה שאני לובש! תאמינו לי..זה הרבה יותר טוב” הוא חייך חיוך קטן והתחיל להתסתובב בחדר כמו כלב שמירה ששומר על תרנגולות שלא יזוזו מהלול שלהן ומוכן לזנק ולקרוע את הבשר למי שיפר את פקודותיו.
“יש לי כמה שירים משל עצמי..ואני בטוח שהם הרבה יותר טובים מהזבל שהלהקה הכושלת שלכם! עושה!”
“אנחנו בכלל לא להקה כושלת! יש לך מושג מי אנחנו בכלל!?” ג’ון מחא בתוקף עז וצעד צעד קדימה בעודו מותח את כתפיו.
איגור הסתובב אליו ובשני צעדים הוא כבר נעמד מולו ותפס את צווארו כאילו היה גור כלבים. ג’ון השמיע קולות משתנקים ומתחננים לאוויר.
פול כיסה את עיניו, הוא לא יכל להראות את חברו סובל יותר!!!
ג’ורג’ פער את פיו ושפתיו רעדו. שניהם ידעו שאין דבר אחד שהם יכולים לעשות בנידון.
למזלו של ג’ון איגור עזב אותו ברגע האחרון והוא נפל על הקרקע.
איגור דרך על חזהו לפני שהספיק לקלוט שהוא על הרצפה ושיתק אותו לחלוטין.
“לא מוצא חן בעיניך כל העניין הזה? הא? אתה מודע שיכולתי להרוג אותך? אבל לא…כי אז אני אחזור לבית הסוהר וזה לא יעזור לאף אחד מכם!!! אז אני רק אלמד אותך מה מגיע למורד קטן וטיפש שכמוך!” איגור סינן והרים את ג’ון.
הוא פתח את דלת החדר והתחיל ללכת לכיוון המדרגות. ריצ’רד כבר לא היה שם.
ג’ורג’ ופול יצאו אחריהם וקראו אחרי איגור שיעזוב את ג’ון במנוחה! אבל איגור התעלם ופתח את המחסן הקטן שהיה מתחת למדרגות, השליך בחוסר רחמים את ג’ון פנימה ונעל את הדלת הקטנה.
הוא הסתובב על פול וג’ורג’.
הם השתתקו מיד.
“עכשיו יש חזרות” איגור לחש בתוקפנות.
* * * *
במשך אותו השבוע, פול וג’ורג’ עברו סידרת עינויים קשה במיוחד.
איגור נתן להם לישון רק חמש שעות ובמשך יום שלם הם היו עושים חזרות. בערך באמצע היום, הם היו מפסיקים ואיגור היה פוקד עליהם להכין ארוחה גדולה ויחידה אך ורק לו, ונותן להם את מה שלא גמר. מה שלא היה הרבה, ולאחר הארוחה- עד השעות הקטנות של הלילה, הם היו ממשיכים בחזרות.
אבל אותן החזרות היו סבל משל עצמו..
איגור בא מתרבות מוזיקת הצרחות וניפוץ הגיטרות יחד עם ווליום מטורף. לכן איגור נתן להם בגדים שחורים וקרועים, צמידי ניטים, ושרשראות כבדות שלא הלמו אותם בשום אופן.
פול נאלץ לצרוח קללות ומילים של דם, מוות, גופות וכד’ בעוד שג’ורג’ היה צריך לעמוד בקצב ולנגן סולואי גיטרה בלתי פוסקים וכמעט בלתי אפשריים!!
וכשאחד מהם נפל או הפסיק או אפילו טעה, איגור היה מקים אותו בכוח, וצועק עליו שהוא מבזה את שמה הטוב של מוזיקת ההאבי מטאל והדאת’.
בשלוש לפנות בוקר הוא היה משחרר אותם חזרה לחדרים שלהם כדי לישון.
פול נהיה צרוד לחלוטין והגרון שלו צרב בכל פעם שבלע. הוא היה עייף נורא ולג’ורג’ היו חתכים בכריות של אצבעותיו אבל איגור לא ריחם.
שניהם ניכנסו לחדרים שלהם ואחרי כמה דקות הם שמעו את נחירותיו הרמות של המפלץ שגר איתם באותו בית.
פול פתח בלט את דלת חדרו וג’ורג’ יחד איתו. שניהם ירדו באיטיות לקומה התחתונה ונצמדו לדלת המחסן שמתחת למדרגות.
“היי…ג’ון…? הכל טוב?” ג’ורג’ לחש.
לא נשמעה תגובה מצידה השני של הדלת.
“ג’ון..אלו אנחנו..” ג’ורג’ לחש שוב.
הם שמעו קולות של משהו שזז, כאילו מתהפך בשינה. ראוי לציין שבחדר שבו ג’ון היה כלוא לא היה דבר מאשר כמה כלי ניקיון, שרפשף עץ ישן וארגז קרטון ריק.
לפעמים איגור היה שוכח להביא לג’ון אוכל ולפעמים היה שוכח זאת בכוונה. ג’ון היה כלוא כל אותו השבוע בחושך תמידי ולפעמים כשמהכיוון שלו נשמע השקט, פול וג’ורג’ פחדו שמא הוא כבר לא נמצא שם. המחשבה הזאת גמרה להם לחלחלה עמוקה ולכן בכל לילה הם היו יורדים לבדוק מה שלומו.
מזמן הם לא שמעו את קולו וניסו לדרבן אותו לדבר אבל הם אף פעם לא הצליחו. השניים היו מתנחמים בעובדה שהוא היה משמיע מידי פעם כשהם באו אליו אותות חיים כמו קול של משהו שזז מבפנים או חיכוך של בד עם כף יד.
“אנחנו הולכים ג’ון…” אמר ג’ורג’. לא נשמעה תשובה. פול הביט בחברו וסימן לו לסיים את השיחה.
“לילה טוב” ג’ורג’ סיכם ומשהו נשבר בקולו כשאמר את זה.
הם עלו למעלה ונרדמו כמעט מיד.

* * * *

“היי…הייי! פול….פווול…” מישהו לחש ליד האוזן של פול. הוא פקח את עיניו והביט סביבו. הוא ראה את חדרו במטושטש ואז איש קטן שהשתופף ליד מיטתו גרם לו לקפוץ בבהלה אך לא להשמיע קול.
אבל אפילו לפני שהוא הספיק להירגע מהבהלה, הוא זינק על אותו האיש בחיבוק מוחץ כאילו פחד שיעלם אם יחכה יותר מידי זמן, ולפני שיכל להבין, דמעות זלגו מעיניו בקצב מהיר ובלתי ניתן לשליטה.
“די בבקשה! אסור לנו להתמהמה!” לחש האיש שפול חיבק.
פול פתח את פיו ורצה לדבר, אך שום צליל לא יצא מפיו. זה הבהיל אותו. בהתחלה הוא חשב שזה מההתרגשות אבל אחרי כמה שניות כשניסה לדבר שוב, הוא הבין שזה בגלל אותו השבוע הארור.
הוא התחיל לבכות שוב ללא הגה ורק קולות של משיכה באף נשמעו מימנו כל כמה שניות. האיש עזר לו לקום ושניהם יצאו מהחדר בשקט.
הם הלכו חרש לכיוון החדר של ג’ורג’ ופתחו אותה. ג’ורג’ היה ער והסתובב בבהלה כשהוא שמע את הדלת חורקת מאחוריו.
“ריצ’רד!!!!” הוא צעק ורץ לעברו.
“שקט!!!” ריצ’רד סינן והביט מאחורי בדאגה.
ג’ורג’ ופול חיבקו אותו ולא הרפו עד שריצ’רד עשה זאת בכוח.
“די! מספיק! אנחנו חייבים ל…” ריצ’רד הפסיק לדבר כשקולות של מישהו שעולה במדרגות נשמעו.
הוא רץ לתוך החדר של ג’ורג’ והתחבא בתוך ארון בגדיו.
השניים רצו אחריו ונעצרו כדי לא להסגיר את מחבואו ופשוט, מתוך אינסטיקט, הם קפצו אל תוך המיטה של ג’ורג’ והתחבאו מתחת לשמיכה שלו.
איגור נעמד כמה שניות אחרי כן בפתח החדר וראה שמיכה רועדת וזזה.
הוא תפס אותה והסיר אותה בבת אחת והשניים נחשפו.
איגור פתח את פיו בכעס אבל אז נעצר ועיקם את פניו בהבעה שואלת ושאל “מה שניכם עושים באותה מיטה?”
ג’ורג’ ופול הפסיקו לרעוד והביטו אחד בשני. אחרי כמה שניות ג’ורג’ ענה:” אההההה…..ל…פול! היה קר! אז הוא…אהה….. בא אלי!” ג’ורג’ פול חייכו חיוך מאולץ.
איגור הביט בהם כאילו הם שני יצורים דוחים במיוחד וסילק אותם מהחדר.
“לכו להתלבש! יש עכשיו חזרה!” הוא צעק בעודם קמים מהמיטה.
ג’ורג’ נעצר מול ארון הבגדים שלו.
הוא היה אובד עיצות. פול שלח לו מבט חטוף ודואג רגע לפני שנעלם לתוך חדרו.
ג’ורג’ הביט באיגור. המתופף המגודל שילב ידיים וחיכה. ג’ורג’ הסתובב חזרה לארון ותפס את ידיות הארון כדי ששום דבר לא יראה חשוד. הוא התפלל שריצ’רד נעלם או הפך לבלתי נראה ופתך חריץ דק בארון.
“אהה…וג’ורג'” איגור אמר. ג’ורג’ הסתובב עליו. מודה לו בכל ליבו על כך שמנע מימנו לפתוח את הארון בלי ידיעתו.
“שמעתי אותך צועק “ריצ’רד” מה זה היה אמור להביע?” הוא חירחר..
“אה…אתה מבין, איגור…אני דיברתי מתוך שינה! חלמתי שאני והוא ב…שדה פרחים ו..פיקניק…ו.. והוא חטף לי את הכובע!”
ג’ורג’ סיים והתפלל שאיגור קנה את זה.
אבל איגור בסך הכל הביט בו ואז בדלת שמימנה פול יצא. הוא עיקם את פניו ויצא מהחדר כשהוא ממלמל לעצמו “הוא חלם עליו?”
אבל לג’ורג’ לא היה זמן להיות נבוך. הוא פתח את דלת הארון וריצ’רד יצא משם אפילו בלי להגיב על התירוץ שלו ושניהם יצאו מהחדר כשהם ווידאו שאיגור כבר בקומה התחתונה ונכנסו לחדר של פול.
“פול?! מה זה!?” ריצ’רד אמר כששניהם ראו את פול לבוש כמו פאנקיסט.
פול רק השפיל את מבטו ונשך את פנים החך שלו. ריצ’רד הביט על ג’ורג’ שהביט בו באותה צורה והבין מיד.
“טוב זה עובר כל גבול! תפשוט מיד את הבגדים הנוראיים האלו! אנחנו הולכים להיפטר אחת ולתמיד מאיגור!”

* * * *

“ג’ורג’ ופול!!!!!” איגור הרעים בקולו מהקומה התחתונה אחרי כמה דקות שהשניים לא ירדו לחזרות הקבועות שלהם.
אבל זה לא גרם להם לרדת בבהלה מהקומה העליונה כמו תמיד.
איגור התחיל לחשוד. הוא אפילו לא טרח לצעוק להם שוב כיוון שלא הגיוני שהם לא שמעו אותו. ולכן רק עלה לקומה העליונה וחיפש אותם בחדרים בעוד הוא קורא בשמם.
אבל השלושה לא היו בשום חדר. לא היה ניתן לברוח דרך החלונות בגלל שלא היה עץ או סולם להיעזר בו והם לא יכלו לרדת למטה בגלל איגור, ולכן הם היו למעלה.
צופים בקרחת של איגור דרך חלון סורגים קטנטן לאיוורור.
“לאן עכשיו, ריצ’רד?” לחש ג’ורג’.
“אחרי” הוא לחש לו בחזרה וזחל כמה שיותר בשקט בתוך צינור האיוורור המתכתי של המזגן.
הם זחלו אחד מאחורי השני עד שהגיעו לתהום שהוביל למזגן של הקומה התחתונה. הוא היה משופע לחלוטין.
“איך נוכל לרדת מכאן?” לחש ג’ורג’.
“אנחנו לא יורדים! אלא עולים!” לחש ריצ’רד וקרץ.
פול וג’ורג’ הביטו זה בזה עד שאור חזק סינוור אותם. ריצ’רד פתח עוד חלון איוורור שהיה מעליהם ויצא דרכו החוצה לעולם.
פול וג’ורג’ יצאו אחריו ונשמו לרווחה את האוויר הצח.
“כמה זמן לא ראיתי את הנוף הזה!” אמר ג’ורג’ ובצדק. איגור לא נתן להם לצאת אפילו לא פעם אחת מחוץ לבית שמא החשש שיברחו.
“אבל אסור לנו לבזבז זמן! נו כבר!” ריצ’רד האיץ בשניים העומדים כמו פסלים ומתפעלים.
“ריצ’רד, אולי תספר לנו איפה אתה היית כל השבוע הזה!?” ג’ורג’ חקר.
ריצ’רד המשיך לרוץ עד שהגיע לקצה הגג ונאחז במוט ניקוז הגשמים ומשם, רגע לפני שגלש מטה אמר:” זה סיפור ארוך, אספר לכם בהזדמנות” פרצופו היה רציני לכן ג’ורג’ לא המשיך לשאול.
אחרי ששלושתם היו על הקרקע ריצ’רד סימן להם להיות שקטים.
“אין דרך אחרת שבה נוכל להיפטר מימנו מלבד להחזיר אותו לבית הכלא!” אמר ריצ’רד.
“אבל אין דרך שבה נוכל להצדיק את חזרו לבית הכלא, ריצ’רד! זה לא כל כך פשוט!”
“אתה טועה ידידי! אם יש דבר אחד שלמדתי בעודי בכנס המתופפים! הוא להרביץ ובגדול!”
“לימדו אתכם שם קונג-פו?”
“מצחיק מאוד..עכשיו בואו!”
* * * *
ג’ורג’, פול וריצ’רד התכופפו תחת החלון של המטבח והציצו לתוך החדר דרך עציצי הגרניום שבעדנית. אם הייתם מסתכלים מבפנים זה היה נראה כאילו מישהו שתל בתוך העציץ שלושה ראשים של אנשים מסוקרנים.
איגור עמד במרכז המטבח והחזיק את הטלפון הביתי שלהם ונראה כאילו הוא מחכה שיענו לו מעבר לקו.
“למי הוא מתקשר?” לחש ג’ורג’.
“הממ….אני מתאר לעצמי שהוא מתקשר לחברים שלו” סינן ריצ’רד בגועל.
“חברים שלו? מהכלא?!”
“מה פתאום! יש לו עוד חברים שהם עדיין חופשיים…אני בטוח שהוא רוצה להביא אותם הנה כדי להרוג אתכם או משהו..”
“להרוג?!” ג’ורג’ החוויר ופול השמיע ציוץ.
“כן כן..אבל אל תדאגו! כל עוד אני כאן, אתם מוגנים!”
“הו ריצ’רד! כמה שאנחנו שמחים שאתה איתנו כאן!” ג’ורג’ חייך חיוך רחב.
“ששששש! אני חושב שהם כבר ענו לו!” ריצ’רד השתיק אותם והם ראו את איגור מזיז את השפתיים שלו אבל לא יכלו לשמוע מה הוא אמר.
אחרי כמה שניות ארוכות ריצ’רד השמיע נהמה חסרת סבלנות “זה כבר ממש מתחיל לתסכל כל העניין הזה! תקשיבו! אני חייב להשיג את הטלפון הזה!”
“ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור בנידון?” לחש ג’ורג’.
“מה שאנחנו צריכים זה פיתיון חי”
” רעיון טוב!………….היי!!!” ג’ורג’ קלט ומחא.
“תקשיב ג’ורג’, אתם תצטרכו להסיח את דעתו!”
“אז מה אתה מציע לעשות!? ללבוש שימלה?! לרקוד הולה?!”
* * * *
איגור הסתובב לשמע קולות של תופי בונגוס ויוקליילי. הוא מאוד הופתע לראות את ג’ורג’ ופול עם חצאית עלים ושרשראות פרחים רוקדים ושרים בצורה מבישה וקפא במקומו עד שסיימו.
כשזה קרה, הוא התחיל לרדוף אחריהם בעודו שואג שאגה מפחידה שהזכירה לשניים שהם צריכים לנוס על נפשם.
כשהחבורה המוזרה יצאה מהמטבח, ריצ’רד ניכנס וקירב את שפופרת הטלפון לאוזנו.
“איגור? אתה שם?” הוא שמע.
“זה לא איגור מדבר..”
נשמע שקט.
“אתה…” אמר האיש מאחורי הקו וריצ’רד קיבץ את אגרופיו.

* * * *
“לאן אנחנו בורחים, פול?!!?” קרא ג’ורג’ לידידו הצרוד בעודם רצים בחצר הבית ואיגור אחריהם.
הם רצו על קצה הגינה וטיפסו על העץ הקרוב. איגור ניסה לתפוס אותם בעזרת קפיצות, אך גופו הכבד לא איפשר לו לעשות זאת.
וזה נתן כמה דקות בונוס לשניים.
“פול! פול! מה אנחנו עושים???” ג’ורג’ טילטל אותו למראה איגור המנטר והשואג.
פול פקח לפתע את עיניו ופחת את פיו בעודו מנסה לסמן לג’ורג’ בסימני ידיים מה רעיונו.
“פול! אני לא מבין אותך!” אמר לו ג’ורג’.
איגור שאג מרוב כעס, חיבק את העץ ועיקם אותו הצידה.
השניים איבדו מעט שיווי משקל.
פול המשיך לסמן לג’ורג’ מה הוא רוצה להגיד לו.
“אהה! אני מכיר את המשחק הזה! אהה…שתי מילים! מילה ראשונה אההה…..פוני! לא..משקפיים! לא אהה…גיטרה? על מה אתה……ריבוע חשוך ואפלולי? אתה ממש מאבד פרופורציות, חבר..”
איגור היטה עוד יותר את העץ והיה ניתן לשמוע את הגזע מתפצפץ.
ג’ורג’ קרא בפחד ופול אחז במהירות ענף עבה.
ג’ורג’ הביט בחברו שכבר התייאש ועבר לאותיות.
“גימ”ל…..מה זה? מה זה הקו הקטן הזה שאתה עושה? אהה….צ’ופצ’יק! אוקי..אהה….ג’ימ”ל….צ’ופצ’יק….וו”…..אההה…מה? אהה! נו”ן!! מה אתה עושה? נ”ון זה עם עיקול בסוף! אה.. סופית.. נו?! אז תגיד סופית! רגע…אבל תן לי לחשב מה יצא!”
ג’ורג’ התחיל לחבר באיטיות שכלית את האותיות למילה ופול דפק את ראשו בענף מרוב ייאוש.
איגור השמיע ענקה ובקול התבקעות מפחידה, העץ שעליו הם ישבו נקרע לשני חלקים והעץ התחיל ליפול לכיוון הבית.
בבאאאףף!!!!
הויטרינה הגדולה של הסלון התנפצה כאשר צמרת העץ נחתה היישר בתוכה והזוג עם הלבוש של בנות הוואי התגלגל מימנו לתוך הבית והתנגש בדלת של החדרון הקטן שמתחת למדרגות.
ג’ורג’ קם ושיפשף את גבו.
לפתע נפל לו האסימון.
“אהה!!! ג’ון!! צריך להוציא אותו!! מהר פול! קדימה!”
פול לא ידע על איזה “קדימה” מדובר, אבל מיד התברר לו כאשר ג’ורג’ רץ לעבר הדלת הקטנה עם מנורת קריאה ארוכה.
הוא זז ברגע האחרון והמנורה של ג’ורג’ שברה במכה אחת את הדלת הנעולה.
שניהם הביטו פנימה כמעט מיד וראו את ג’ון, מצומק, עם שקים מתחת לעיניים, זיפים, אותם בגדים מלפני שבוע ומבט מבוהל וחרד.
“בוא!!!” היה הדבר היחידי שג’ורג’ אמר כאשר הם ראו זה שבוע שלא הייתה להם האפשרות להיזכר כיצד נראה חברם הטוב.
הם משכו את ג’ון החוצה ונראה שההליכה חסרה לו מאוד והוא מעד כמה פעמים, אבל הם עזרו לו לקום כל פעם מחדש ולבסוף הם יצאו החוצה וראו את ריצ’רד.
ג’ון חסם את פיו עם כפות ידיו ורץ כמעט בקושי לעבר חברו האובד.
ריצ’רד לא התנגד לחיבוק ואז פול וריצ’רד שמעו סופסוף גם את קולו!
הוא התייפח בקול לתוך חולצתו של ריצ’רד ואף אחד לא הפסיק אותו.
עד שהם שמעו את קולו של איגור קורא ברוגז את שמם של ג’ורג’ ופול.
ג’ון התחיל לרעוד ותפס את החולצה של ריצ’רד בכוח.
“בואו עכשיו! אל תרעישו!” לחש להם ריצ’רד לחישה רמה והוביל אותם מהר לעבר פינת הבית, שם הם יוכלו להסתתר.
“עכשיו, לא משנה מה יקרה..אתם לא יוצאים מכאן! החיים שלכם חשובים לא פחות משלי!”
“כן ריצ’רד” הבטיחו ג’ורג’ וג’ון ופול רק הינהן בראשו.
ריצ’רד הסתובב והלך מהם.
“היי…ג’ון..תגיד, כשריצ’רד אמר שהחיים שלו לא פחות חשובים משלנו…זה לא מה שאיזה שחקן אחד בסרט שראינו אמר- ואז מת?”
לקח לחבר’ה פחות משלוש שניות להבין שריצ’רד מקריב את חייו למענם וכשהם הציצו מעבר לקיר. איגור וריצ’רד עמדו זה מול זה עם פרצופים שיכלו להרוג.

* * * *
“אז אני רואה שחזרת, הא גמד?”
“מתופף אמיתי אף פעם לא נוטש את הלהקה שלו..”
“אבל אתה כבר לא המתופף של הלהקה הזאת!! אני!! אני המתופף שלה עכשיו!!!”
“אתה רק מקנא בגלל שגירשו אותך מכל להקה אפשרית שניסית להיות בה!!!”
“זאת לא אשמתי..אתה יודע….”
“אהה! באמת!? שברת יותר מעשרות ערכות תופים! פצעת יותר מידי חברים ללהקות שבהן השתתפת, ואתה עוד טוען שזאת לא אשמתך?!?!?”
“היי! זאת לא אשמתי שאף אחד מהם לא זורם עם הכוחניות שלי!!! חוץ מזה- שכל עוד החברים שלך לא מתים, הלהקה הזאתי שלכם, שלי!”
“אתה כנראה שוכח שוב שאני לא פועל לפי החוקים הטיפשיים האלה שלכם….”
“וחבל…”
“חבל?! הייתי עלול למות שם!!”
“אתה לא מבין שזאת הייתה טעות לעזוב את כת המתופפים?”

ג’ורג’, ג’ון ופול נשארו פעורי פה. ריצ’רד היה בכת של מתופפים!?!? המילה “מתופפים” לא הפריעה להם, כיוון שהיה מתופף. אבל המילה “כת” היא זאת שגרמה להם לדמיין את חברם עם גלימה שחורה, סביב מעגל עם צורה של כוכב וחותך לעצמו וורידים!

ריצ’רד עצם את עיניו והרכין קלות את ראשו כשנדמה היה שנזכר ב”כת המתופפים” ההיא.
“ונחש מה ריצ’רד….הבאתי איתי כמה חברים משם כדי ללמד אותך לקח על הטעות שעשית…”
איגור אמר ומאחוריו כמה בריונים שדמו לו אבל יותר שעירים התכנסו.
הם נראו יותר כמו חבורה של רוכבי אופנועים, ולא כת כל שהיא.
ובייחוד כשריצ’רד עמד מולם- הוא היה שונה מהם בהרבה! נמוך קומה עם שיער שמסתיר את המצח, פרצוף תמים למראה וחליפה.
כמה מהבריונים הביטו בריצ’רד כאילו הוא מת שחזר מן השאול או כל דבר פלאי אחר. חלק הביטו בו באותה פליאה אבל עם שמץ שנאה קל.
“אתה היית המתופף הכי טוב שלנו! אבל אז עזבת לטובת להקה משל עצמך!! אחד התנאים הוא להיות נאמן לעצמך! ולא להיות פודל של איזה שלושה אחרים שמנגנים בכלי הזול ההוא…אה..גיטרה!!!”
איגור נראה ממש כועס ואפילו מאוכזב. אלה שעמדו מאחוריו לא אמרו מילה אבל נראה שהסכימו.
“אבל אתם טעיתם! מתופף לבדו לא יכול להצליח בשום דבר! הוא צריך את הלהקה שלפניו כדי להתקיים! וכך בדיוק להפך! תיפוף סתם לא יועיל לאף אחד אבל עם יש איתו עוד כלים רק אז נוצר הדבר שאתם לפחות קראתם לו- מוזיקה!!”
ג’ון, ג’ורג’ ופול ממש התרשמו במחבוא שלהם, אבל דאגו לחברם הקטן. זה נראה שאם הם יפצחו במלחמה נגדו הסיכויים שלו הם אפסיים!
אבל לא נראה כאילו הוא מפחד…
כמה ביריונים מילמלו אחד לשני בקשר למה שאמר, נדמה היה שהם קלטו משהו..
איגור לא אהב את זה. הוא פתח וקמץ את אגרופיו שוב ושוב והתנשף, אובד עצות מה לעשות עכשיו.

“אאאא… חברים, פספסתי הרבה בזמן שלא הייתי כאן?” צייץ ג’ון.
“מה נעשה?! מה נעשה?! מה נעשה?! מה נעשה?!” הוסיף ג’ורג’.
הם השתיקו אותו.
לפתע פול פער את עיניו כמי שנזכר בדבר מה חשוב מאוד.
הוא התחיל לנופף בידיו ולעשות תנועות בפנטומימה.
“או! אני אוהב את המשחק הזה!! שתי מילים. אהה.. לא? שני משפטים?! איך לעזאזל אתה מצפה מימני לעלות על זה?? אני למדתי גיטרה! לא משפטים!”
פול התעלם והתחיל לעשות המון תנועות. ג’ורג’ ניסה לשייך בקול רם את התנועות שלו לכל מיני מילים אפשריות, ואילו ג’ון הביט בו בריכוז.
“מילה ראשונה, אהה.. אני.. לא, הוא. אני כמוהו, אתה כמוהו, אני אתה וכולנו כאן ביחד? אני לא מבין..”
פול עשה סימן של חנק לעבר ג’ורג’.
“אני אקח את זה כמחמאה..” הוא חייך.
פול מרח בייאוש מתגבר את כפות ידיו על פניו אבל המשיך לנענע את ידיו ולשנות את הבעות פניו.
“טוב, פול, זה מתחיל להימאס עלי, מתי כבר יחזור אליך הקול שלך??”
“הוא אומר שצריכים לגרום איך שהוא לאיגור לעשות משהו פלילי, להיפטר מהחברים האלה שלו, להעיף את הדברים הרעים שהוא שינה לנו בזמן שהותו כאן וכך להחזיר אותו לבית הסוהר וכך כולנו נהיה חופשיים מימנו, נחזור חזרה לנגן בלהקה שלנו, נחייה באושר ובעושר וגם נוכל לקנות לג’ורג’ סט תחתונים חדשים עם הדפס של לבבות ירוקים זוהרים בחושך” אמר ג’ון בעודו מביט בפול.
“היי! ! ” ג’ורג’ הסמיק.
“אבל כדאי שנעשה את זה מהר, אני מסיק, כי הקרב בניהם הולך ומתלהט!”

זה היה נכון, בינתיים חלק מהבריונים של איגור התחילו להתגודד סביב ריצ’רד, נוחרים ומגרגרים. אבל למרות הכל- ריצ’רד עדיין נראה שלוו. אבל זה לא הועיל להפחתת הדאגה של השלושה האחרים.
שבינתיים, הלכו לבצע את התוכנית הקטנה שהם גיבשו יחסית מהר.
פול וג’ון נכנסו למטבח והרימו את הטלפון בעוד ג’ורג’ ירד למרתף.

“יופי, זה הסתיים מהר” אמר ג’ון וניתק את השיחה”. פול בינתיים חזר מהמקרר עם בקבוק קטשופ, יין אדום, חמאה, עגבניות ובקבוק קצפת מוכנה.
“אהה.. אוקי, אז הכל מוכן למשימה, אבל למה הקצפת?”
פול פער את פיו והרכין את ראשו אחורה בעודו ממלא את הפה בקצפת. ג’ון הביט בו מיישר את הראש בעל הלחיים התפוחות עם פרצוף רציני לפחות כמו של מפקד מבצע בצבא.
“אה.. בסדר..” הוא הגיב..

* * * *

“איפה זה, זה חייב להיות פה..” ג’ורג’ לבש על כתפו כמו תיק צד את הגיטרה היקרה שלו, שעברה, כמוהו, הרבה סבל בשבוע האחרון, וחיפש גם הוא דבר מה בתוך התיק של איגור.
הוא ממש תיעב את הרגעים שבו הוא עשה את זה- אבל הניח שזה יקבע את המשך החיים שלהם. מעתה והלאה.
אבל זה נגמר די מהר. הוא מצא את מה שחיפש ומיהר לברוח משם חזרה לקומה הראשונה.

* * * *
“אני נותן לך הזדמנות אחרונה, אף גדול, לחזור לכת, ולממש את עתידך בתור מתופף יחיד ומצליח” איגור סינן לעבר ריצ’רד, בעוד השאר כבר חסמו את דרכו מכל צד אפשרי.
“מה אתה אומר? נחזור לימים הטובים? היפים? של סיבובי הופעות ברחבי העולם במופע תיפוף יחיד? כל לילה מסיבה, כסף זורם, וגם אלכוהול, בחורות מעריצות- מה אתה אומר? הא?”
“אתה מאוד חסרת לנו כשעזבת לטובת הלהקה שלך..” הוסיף מתופף אחר עם זקן צמה.
השאר הסכימו איתו.
“אבל אתה בטח לא שוכח את הימים שבהם אתה גם היית חלק מהרכב, איגור” אמר ריצ’רד לפתע.
“בזכות הימים האלה הבנתי מה טוב בשבילי- להיות עצמאי! ובגלל זה הקמתי את הכת!”
“ובגלל הכת שלך הבנתי מה טוב בשבילי- להיות חלק מלהקה! ולא תצליח לשנות את דעתי!”
השתרר שקט.
“טוב..” איגור סינן “אם זה מה שאתה רוצה..” הוא השפיל את מבטו ואז, בחדות מפחידה, ניזק לעברו יחד עם שאר המתופפים המגודלים.

“הההה!!! הם מתקוטטים! ! !” ג’ורג’ נלחץ כשראה את המהומה בחוץ.
“אז קדימה! זה הזמן לתוכנית א’!!” ג’ון הכריז.
“רגע, יש לנו תוכנית ב’?”
“לא”
“או..”
(צרצרים..)
“קדימה! ! !”

הם פרצו החוצה וראו שחצי מהגינה שלהם כבר הספיקה להיחרב. אבל זה לא ייאש אותם, ג’ורג’ עלה על השולחן בעודו מחבר את הכבל של הגיטרה שלו למפסק חשמל בקיר.
פול הגליצ’ את קוביות החמאה על הרצפה ובכך לא נתן לאיש לעמוד על רגליו מרוב החלקה.
ג’ון התחיל להעיף על כולם עגבניות, קטשופ ויין אדום (למרות שלא רצה לבזבז את היין) דפק צרחה מפוצצת באושר והנאה מזאת הרבה זמן שלא עשה משהו משחרר כל כך, טען את פיו בקצפת היישר מהמיכל והמשיך לזרוק על ההתגוששות הקולקטיבית את המזון.
“אוקי! אתם רוצים קצת מוזיקה?? אז הנה זה בא!!” ג’ורג’ צעק ממרומי השולחן ופרט על המיתרים באיזה אקורד. הווליום היה חזק מידי וכולם סתמו את אוזניהם.
ג’ורג’ המשיך לנגן למתופפים המגודלים בזמן שג’ון לקח את פול הצידה, ומרח את חולצתו בקטשופ.
“אוקי, כשיגיעו השוטרים, תעמיד את עצמך פני גוסס, אוקי? ואם ישאלו אותך- זה היה איגור, טוב?”
פול הנהן בצייתנות.
“בסדר, עכשיו.. איפה האולר שג’ורג’ לקח מהתיק של איגור..” ג’ון חיפש בכיסיו את האולר שג’ורג’ נתן לו מוקדם יותר, אבל לא מצא.
הם התחילו להילחץ.

* * * *

קולות של סירנות החלו להישמע וחמש ניידות משטרה חנו לצד הבית של הארבעה.
“שאף אחד לא יזוז. אתם מוקפים. נשמע קול של שוטר דרך מגפון”
“אהה! הם הביאו משטרה!!” זעק אחד המתופפים.
איגור הרים את ראשו בחיפזון ופניו החווירו יותר מהשאר.
שישה שוטרים נכנסו לתוך החצר ובהו באנדרלמוסיית האנשים המטונפים שהביטו בהם באותה הבעת תדהמה ופחד.
“אהה!! עעע… עוו! מממ… אועעעההווווגג!!!” פול לפתע נזכר והתחיל מקרטע מול השוטרים ושאר האנשים כשהוא מתנשף, אוחז בחולצתו המוכתמת באדום ומוריק רוק מפיו יחד עם פזילה.
“אני מת! מת!! ההההעעע! ! ! מ מ מ ת ת ת ….” הוא צנח לקרקע והשתעל באופן מדאיג. אחד השוטרים השתופף לידו ומוזיקת כינורות אקראית החלה להתנגן.
“תגיד.. לאשתי.. שאני.. אני… אני אוהב אותה..” הוא עצם את עיניו..
לפתע קפץ שוב “ושאני רוצה את רקסי בחזרה..” הוא חזר לגסוס.
“ורגע! שלא תיגע בפודינג שיש במקרר! אני שומר אותו ליום שישי.. יום ש י ש י….” הוא אחז בחולצתו של השוטר וצנח אחורה אט אט..
“בחיי, העדפתי אותו שותק..” אמר ג’ורג’.
“אדוני..” השוטר נגע בכתפו של פול. “אדוני? אדוני, אתה בסדר?”
“לא! ברור שאני לא בסדר!! אתה לא רואה שרצחו אותי בדם קר?? ואני גוסס למען השם! למה אתה לא עוצר את איגור, מכניס אותו לניידת ולוקח אותי בנשיאת פצוע לבית חולים ומנחם אותי?”
“כי יש לך קצת קטשופ על החולצה, אדוני” הכינורות הפסיקו בחריקה.
“אה.. אהה.. רואים שזה קטשופ..?” הוא מלמל במבוכה. השוטר הנהן.
“אבל אתה לא הולך לעצור את מה שהולך כאן בכל מקרה ולהכניס איזה כמה מהם לכלא?”
“ולמה שאעשה זאת? אני לא רואה כאן עוד פצועים..”
אבל לפתע זעקה חרדה מצד ג’ון הבהילה את כולם.
“זה ריצ’רד! ! ! ! הוא מדמם!! שמישהו יעשה משהו! ! ! !” ג’ון נראה שפוף לצד חברו שכתם דם אמיתי נזל מכיוון החזה שלו.
השוטרים מיהרו לעברו בעוד חלק אחר מהם עצרו את שאר המתופפים והכניסו את כולם לניידות.
ג’ורג’ הלך לכיוון ג’ון, שדמעות גדולות זלגו מעיניו.
“רגע.. איפה איגור!?!?” הוא הזדעזע לפתע.
“חבר’ה, עזבו את זה כרגע- מצאתי משהו אחר..” פול רעד והתכופף, הרים את האולר של איגור מהרצפה.
גם הוא דימם.

הם חנו בחניית בית החולים ונכנסו לתוך המבנה. הם פנו לקבלה ומשם לחדר מספר 348. שם ריצ’רד שכב, עם תחבושת סביב פלג גופו העליון וישן.
“הוו.. ריצ’י.. אנחנו כל כך מצטערים..” ג’ון מלמל בעודו מתיישב לצד המיטה.
“אין לך מושג עד כמה אנחנו מתפללים שתבריא, ונוכל שוב לנגן יחד כמו פעם!” פול הוסיף.
“אתה החבר הכי טוב שלנו! ורק בגללנו אתה עכשיו מאושפז..”
” מי ייתן, ותחזור להיות כמו פעם, נעלה יחד זיכרונות נוסטלגיים ונצא יחד להופעות מסביב לעולם!”
“הבאנו לך שוקולד!” ג’ורג’ קטע את הדקלום העמוק וריצ’רד פקח את עיניו.
“או, סוף סוף מישהו מדבר פה לעניין! תביא, תביא את הקרם נוגט..”
פול נאנח אחרי כמה שניות..
“אתה בסדר, חבר?”
“הה.. יותר טוב מאתמול.. הרופאים אמרו שהפצע שלי די קשה… אבל עברתי את זה!”
השלושה שתקו.
“מה? זה משהו שאמרתי? אתם רצית את המילוי נוגט?”
“לא לא.. זה פשוט ש.. אנחנו מרגישים קצת אשמים על מה שקרה..”
“מה קרה? על מה אתם מדברים? לא אתם דקרתם אותי..” ריצ’רד נגס בבונבוניירה.
“בגללנו כל הבלגן היה!”
“היי, היי, בגללכם נפטרתי מהאנשים הכי מעיקים בחיי!”
“לא אמרת שזה אנחנו?” ג’ורג’ עיקם את פניו. פול מירפק אותו בצלעות.
ריצ’רד חייך.
“אתם יכולים להיות בטוחים שבגלל התוכנית שלכם- אני בחיים. ממ.. מי יודע אם הייתי חי כרגע? דוגמא להמחשת המשפט: אי פעם הייתם תחת ערימת שחקני פוטבול?”
“לא..”
“וטוב שכך.. זה יכול להיות לפעמים מאוד מסוכן..”
הוא הדליק טלויזיה.
“מישהו רוצה ג’לי על חשבון הבית?” הם נדו בשלילה.
ריצ’רד החליף ערוצים עד שנעצר על החדשות.
“ודרך אגב, אם מישהו פה צריך להתנצל- זה אני.. אני ביקשתי שיביאו לכם מתופף מחליף והייתי צריך לנחש שהמתופף היחידי במדינה שיש לו צו הרחקה מהכנס- יהיה איגור. אני מבקש את סליחתכם..”
“אוו.. זה בסדר, ריצ’י, אנחנו סולחים” אמר ג’ון.
פול הרעיד את שפתיו ואז פרץ בבכי מתרגש לתוך הכתף שלו. ג’ון דחף אותו במחאה.

“היום, בחדשות” אמר הקריין. כולם האזינו.
“בואו נראה אם צילמו את הצד הטוב שלי..” גיחך ריצ’רד.
“אמש כנופיית אנשים חדרו לביתם של הלהקה הנודעת..”
“תמיד מוציאים אותנו כ”נודעים”; למה אף פעם לא “חתיכים” “מוכשרים” “מצודדים” “חתיכים”?” ג’ון מירר בקולו.
“ותקפו את המתופף הנודע שלהם” סיים הקריין את המשפט.
“שמעת ריצ’י! אתה נודע!” צחק ג’ורג’. ריצ’רד חייך.
“הכנופייה, שהתגלתה כחבורת מתופפים יחידים לשעבר, תוחקרה ומן החקירה התגלה- כי אחד מהם רצה לנקום!”
“מעניין כמה הקריינים האלה מקבלים לשעה..” תהה פול.
“רגע! אולי יגידו משהו על איגור!” ג’ורג’ השתיק אותו.
“המשטרה חיפשה אמש את המתופף המתנקש שידוע בשם “איגור””
“וואלה, כולם פה ידועים..” ג’ון נע במקומו.
“ומצאה אותו מתחבא בתוך ארון כלי ניקוי בבית השכן.”
כולם פערו עיניים.
“השוטרים התפלאו לגלות אותו שם, ועוד יותר התקשו להוציאו מהמחסן הקטנטן. איגור נעצר וכעת הוא בתא המאסר”
אחרי שלוש שניות של שקט, כולם התפוצצו בצחוק סוער ומשחרר.
“איגור היה בתוך מחסנון מתחת למדרגות!? הא! הא! איך הוא נכנס לשם בכלל??” ג’ון התגלגל על הרצפה.
“אז עכשיו אתם מבינים איפה הייתי כל השבוע?”
כולם הזדקפו.
“הייתה לי תחושה שמתישהו הוא ינסה לברוח- הוא רגיל לברוח ולהתחבא, ככה הוא השתחרר מהכלא כל הזמן, ולכן, ניסיתי לשחד את השכן שיחביא אותו בדיוק שם, אבל זה לא היה קל- השכן ההוא רצה הרבה כסף, והייתי צריך להשיג אותו מאיפה שהוא, לא?”
עברו כמה שניות עד שכולם עיכלו את המצב ואז נחתו על צוואר חברם באהבה ואהדת אין קץ.
“הוו, רינגו, אתה המתופף הכי טוב בעולם!”

סיפורי חיפושיות- פעם מתופף, תמיד מתופף/ חלק שני
דרג את הסיפור

תגובות (6)

תגידי…
איך העלת את התמונה הזאת?

25/05/2011 20:28

את זה את יכולה לשאול אותי גם אם תשלחי לי הודעה פרטית..

26/05/2011 16:42

לא יודעת איך שולחים… :(
את יכולה לספר לי?.. :)

26/05/2011 19:10

בטח, את נכנסת לפרופיל שלי ומשם את לוחצת על “צור קשר עם משתמש זה” או משהו דומה לזה..

28/05/2011 09:56

אהבתי ^-^

09/06/2011 14:56

מרסי ^ ^

10/06/2011 13:52
46 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך