הומור שחור

10/09/2019 255 צפיות אין תגובות

להיות קומיקאי זה עצוב. כן… עצוב.
תשאלו איך אני יודע? טוב, זו עובדה מוכחת. הסתכלו עלי. אני ממש עצוב.
אם תתווכחו ותאמרו שאני לא קומיקאי, או אז אהיה עוד יותר עצוב, ומה הרווחתם? אז עדיף שפשוט תאמינו לי ותסכימו, שלהיות קומיקאי פירושו להיות עצוב.
אבל להיות עצוב זה לא כזה נורא, במיוחד אם את כולם אתה משמח בתמורה. כי תארו לעצמכם שאני הייתי שמח אבל סביבי כולם עצובים. כמה עצוב זה היה. הייתי מאבד את השמחה וחוזר אל אותה המבוכה.
אז אני עצוב. וקומיקאי לעת מצוא. ואם עדיין לא האמנתם, הנה לכם ההוכחה. סיפור שמח או עצוב? תלוי את מי תשאל השאלה:

הבוקר התעוררתי כשעוד היה חשוך. אז פקחתי את העיניים ונהייה אור חזק. מיד עצמתי את התריסים וסגרתי את הריסים. חזק.
“מותק, אולי תצא לחפש עבודה?” שאלה אותי אימי. לא, שלא תבינו לא נכון, היא אישה ממש נחמדה, אבל הבן שלה? זה כבר סיפור אימה.
“בסדר אמא.” שיקרתי בלי למצמץ. היה בזה שיקול קר. אם הייתי ממצמץ אמא הייתה יודעת שאני משקר. בעיניים עצומות לעומת זאת, היא לא יכולה לראות.
“חמודי, אתה יודע שהשעה כבר שלוש אחר הצהרים, כן?” היא בחרה שלא להרפות, “אתה צריך לצאת מהמיטה, לעשות משהו, לחיות.”
“בסדר אמא,” שיקרתי שוב, אבל הפעם מצמצתי. אוי, איזו טעות. ככה ראיתי את זה מגיע. ספל גדול מלא מים קרים נשפך לי על הראש ועל הכרית, לא משאיר לי ברירה.
קפצתי מהמיטה ורק אז קלטתי שזה היה חלום. הרי ברור שאמא לא הייתה שופכת מים קרים על הבן שלה, היא הייתה שופכת כוס קפה.
“איי, אמא!” צרחתי, “זה ממש חם! קיבלתי כוויה!”
“יופי! עכשיו צא מהבית ולך לך לחפש עבודה!”
מובס וכאוב יצאתי מהבית. פיג’מה פרחונית לגופי, כפכפים ישנות לרגלי, וכוויית קפה אחת על הצוואר, מעלה אדים עם ניחוח של בית קפה משובח.
“סליחה אדוני,” נזפה בי אישה, “אתה מפחיד את הכלב שלי. לא יוצאים ככה לרחוב.”
הסתכלתי על הכלב שלה, והוא עלי. מיד ידעתי שלא מצאתי חן בעיניו. תשאלו איך ידעתי? זו הייתה הרגשה ממש חזקה. אפילו כואבת. ממש נשיכה.
“אמרתי לך שאתה מפחיד אותו!” חזרה ההיא ונזפה, “אתה רואה? הוא כמעט אף פעם לא נושך. רק כשהוא מפחד!”
רציתי לענות לה, להסביר את עצמי ולומר שאם יש מישהו שצריך לפחד הרי שאין זה הכלב. הוא שקל כמו סוס ונשך כמו פרד. פרוותו הייתה שחורה וגם האישיות שלו כמדומני. את כל זה רציתי להסביר ולפרט. לדון באספקטים השונים של הסיטואציה הכואבת. אבל כך מה שיצא לי היה רק “איייי!!!” כאוב ומביך. שחשף אותי כטיפוס בעייתי. כזה שחושב רק על עצמו.
“בוא רקסי,” ליטפה המכשפה את בן הכלבה, “האיש הרע הזה לא יתחיל איתך שוב.”
רקסי נרגע קמעא ושחרר את לפיתתו לא לפני שקרע לי פיסת עור מהרגל עם חלק מהפיג’מה הפרחונית למזכרת.
קיפצתי וצעקתי מכאב כשאני מנופף ונפרד לשלום מהצמד. ניידת שעברה בסמוך חשבה שאני עושה תנועות מגונות. וכך הגעתי לבית הסוהר. סליחה, למעצר.
יממה אחר כך השופט שחרר אותי על תנאי. רק שלא ידעתי מהו אותו תנאי. אז שאלתי. אוי איזו טעות.
השופט כעס והתרגז נורא ורצה להעלות לי את הערבות. אבל למזלי באותו הרגע זה קרה. באותו רגע נזכרתי שאין לי שקל על הנשמה.
“כבודו מבין שבתור טיפש במשרה מלאה אין לי כסף?” הפצרתי, “אני פונה אל טוב ליבו של השופט שיוותר לי על המשגה.”
השופט צחק. ממש צחק. כאילו באמת סיפרתי בדיחה.
“אתה בדחן, קומיקאי? מיד ידעתי!” הוא קבע, “ספר לי אם כן בדיחה.”
“אמא שלי הכינה לי קפה הבוקר, כבוד השופט, היא שפכה אותו על הגב שלי כדי שאצא מהמיטה!”
השופט לפת את בטנו העגלגלה ושיחרר צחק גס. המוני. ממש לא מחוק של שופטים.
“עוד אחת!” הוא דרש.
“אז יצאתי מהבית וכלב נשך לי את הרגל כי הוא לא אהב את הריח של הקפה!”
השופט כמעט נפל מהכיסא. הרגשתי השתפרה פלאים ולולא הכאב החד ברגל ייתכן שגם אני הייתי חושב שזה מצחיק.
“אתה טוב אתה!” הוא החמיא לי, “תן עוד אחת אחרונה.”
“אז קפצתי לי ברחוב בכאב. בפיג’מה קרועה עם כוויה ובלי עור ברגל ושוטרים החליטו לעצור אותי על הפרעה במרחב הציבורי.”
עכשיו השופט כבר לא יכול היה להתאפק. הוא דפק על השולחן בעוז וצחק כל כך חזק עד ששני שוטרים מיהרו להיכנס אל האולם. מחשש למהומה.
השופט שיחרר אותי ללא תנאים מגבילים ועם מכה חזקה על השכם. כן, איפה שהכווייה.
כך זה קרה גרבותי ורגבותי, כך הפכתי לקומיקאי. ומאז כולם צוחקים איתי, במקום לצחוק עלי.

הומור שחור
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך