אני גם כאן: https://www.facebook.com/itai.leshem.1 וכאן: https://twitter.com/Itai_Leshem

התרגיל המהמם

09/02/2018 764 צפיות אין תגובות
אני גם כאן: https://www.facebook.com/itai.leshem.1 וכאן: https://twitter.com/Itai_Leshem

כשיש לי בדיחה טובה אני אסכן הרבה בשביל לשתף אותה, פעם כמעט הודחתי מקורס קצינים בגלל זה ואז התרחש נס.
ינואר 1992, הייתי מדריך חובשים בבית הספר לרפואה צבאית ונשלחתי לבה”ד 1 על מנת לחזור כקצין לתפקיד הדרכה שחיכה לי. את האנטגוניזם הקיצוני שיצרתי אצל המפקד הישיר שלי בקורס, התחלתי לטפח כבר בשעה הראשונה שלי בבסיס. אותו מד”ח היה קצין שריון צעיר ששמר נגיעה מהומור.

איך שירדנו מהאוטובוס הוא לקח אותנו כמקובל לסיור היכרות רגלי בבסיס. לקראת סוף הסיור כשהמד”ח התקיל אותנו במטבח ושאל “מה הדרך המהירה ביותר להגיע מכאן לש”ג?” זיהית מיד את האות שלי לעשות רושם ראשוני רציני ועניתי בידענות “לפלוט כדור!”.
הצחוקים ובעיקר ההלם בפניהם של החברה, שטרם הכרתי, היו שווים לגמרי את התגובה הצפויה בדיעבד של המפקד, ששלף פנקס, שאל לשמי ואמר לי בשיא הרצינות: “לשם, על בטיחות אנחנו לא צוחקים כאן, אל תחזור על זה שוב”.

על היציאה הבאה שלי הוא היה פחות סלחן. שבועיים/שלושה בתוך הקורס עשינו תרגיל בשטח על יבש, הייתי עם עוד כמה חיילים ב”רתק” ונאלצנו לצעוק “אש, אש, אש” במשך חצי שעה כי מפקד התרגיל, אחד מאיתנו, התקשה מאוד בקבלת החלטות מבצעיות.
אני מניח שעברו גג שלוש דקות עד שהרגשתי דביל מוחלט והפסקתי “להמטיר” אש, למרות שהאחרים ריססו את האויב על הגבעה מולנו ללא הפסקה. הטקטיקה השגויה שלי הייתה לשמור על הגרון למועדים בהם המד”ח מתקרב אלינו.
לצערי השריונר הפתיע מאחור עם התגנבות חרישית וצירף למקהלת האש אש אש מסביבי צווחה משלו “לשם, למה אתה לא משיב אש?”.

בלי לחשוב זעקתי בחוסר אונים וברצינות מלאה “המפקד, נגמרה לי התחמושת”. קיוויתי שהתשובה הפרקטית תתקבל, היא הייתה מאוד סבירה בנתוני הקרב הארוך שהתפתח.
המד”ח לא התרשם ממצוקת התחמושת ונעזר במחקר השוואתי בשביל לחשוף בלוף אפשרי “לשם, נמאס לי מההתחכמויות שלך איך רק לך נגמרה התחמושת אה?”.
הוקסמתי מהנכונות שהראה לנהל שיח ענייני, הסתבר גם שהיה לי הסבר לא רע לשאלתו הלגיטימית, כי שמעתי את עצמי מתגבר על תופת הקרב וצורח “המפקד, אתה שוכח שיש לי אפוד חובש עם רק 4 מחסניות, לאחרים יש 8”.

הקצין השתתק, ייתכן ונכלם מחוסר הירידה לפרטים שהפגין והלך לוודא, באיחור מה, שמפקד התרגיל לא נרדם. חששתי שהסתבכתי ואף שקלתי לבוא לקראתו ולבקש מהחברים מחסנית ספייר, אבל קפאתי, הם כבר השיבו אש בהרמוניה מתואמת ויכולתי לקלקל.
בערב הוא לקח אותי לשיחה והבהיר לי שאני מסומן להדחה ושכל אירוע נוסף יביא אותי לשם.

אחרי שבוע האירוע התרחש. זה היה התרגיל על יבש שאני נבחנתי עליו כמפקד המחלקה. לא אכנס לסודות צבאיים רק אציין שיש מועד מסוים בקרב בו עלי כמפקד להחליט כי הגיעה העת להסתערות על היעד, השיטה מאותו הרגע היא לדרבן את כולם לרוץ איתי כאחוזי אמוק אל האויב בזמן שאנחנו צורחים “אש אש אש” עד לכיבוש היעד.
כשהוריתי לחיילים שלי על ההסתערות, רצנו כולנו במהירות שיא עם נשק פרוק ואפודים מלאים במעלה הגבעה, יורים אש במלוא הגרון.

באמצע אותה דקה קריטית, המד”ח החליט שזה הזמן לבשר לי בצעקה: “לשם, יוחנן נפצע יוחנן נפצע”.
יוחנן היה הקשר שלי בתרגיל, עתודאי שהגיע לקורס ישר מהפקולטה לגיקים והיה אמור לרוץ מחרחר עם האסתמה הקשה שלו צמוד אלי עד לניצחון. אני בטוח שרווח לו מאוד כשהמד”ח הפיל אותו לאדמה בצרחות ומנע ממנו השתנקות ואשפוז בסורוקה.

בשניות הראשונות התעלמתי לחלוטין מהידיעה המצערת על פציעתו הקטלנית של יוחנן הגיבור, זה נשמע רע אבל זה ממש לא היה הזמן לרגשנות, דרבנתי את כולם להמשיך בהסתערות היפה עד ליעד, צורח “אש אש אש” ומקווה שהמד”ח פשוט ישתוק או לחילופין יגדיל ראש ויעזור ליוחנן לתפעל את המעצור החוזר עם הוונטולין.
לדאבוני הוא ממש התעקש והמשיך לצווח מאחורי “יוחנן נפצע, לשם מה אתה עושה? יוחנן מדמם מה קורה לך? הוא זקוק לעזרה, איזה מפקד אתה???”, הוא אף הגדיל לעשות וליווה את צרחותיו בחבטות כעוסות על הקסדה שלי שהתחננו ליחס.

אין תירוץ למה שנפלט לי, זה היה בשיא הלחץ של ההסתערות, צווחות אלוהים שורקות סביבי, ערפל קרב, סובבתי את הראש אל הקצין לחלקיק שנייה ומבלי להוריד הילוך מההסתערות הנהדרת צ-ר-ח-ת-י בקול אדיר, שהתעלה על הכל ונשמע עד היב”א בהר אריכא: “יוחנן על הז@#% שלי! אש אש אש אש אש אש אש אש אש אש”.
אחרי 7 שניות מתוחות כבר כבשנו את היעד. זה היה שילוב קטלני של זעקתי העצומה והפורקן שמביא רק ניצחון בקרב גדול, שערי שמיים נפתחו מבחינתי כשראיתי את כל המחלקה למעט הקצין מתפוצצת על האדמה הקפואה בצחוק בלתי נשלט.

בתחקיר המתוח באוהל אחרי אותן דקות גורליות, ערפל הקרב התפוגג. התברר שמבצעית פעלתי נכון. המד”ח נתן לי 10 על מקצוענות, 10 על חתירה למגע עם האויב ו-4 בערך לחיי אדם והעלה אותי לשיחת הדחה.

הייתי מוכן לגורלי, לא הצטערתי ולא הייתי מוותר על פליטת פה אחת, כולן היו שלי בלבד בעוד את הקורס חלקתי עם רבים, כך שסדר העדיפויות היה ברור לי לחלוטין.
אבל כשהתייצבתי במשרדו של גיורא איילנד, מפקד הבסיס, אחרי כמה ימים, הסתבר שהניווט שעשינו בלילה הקודם, בו כל המחלקה (חוץ מיוחנן הגאון) התברברה ובקושי נמצאה עד הבוקר לא העיד על היעדר המיומנות שלנו אלא על זאת של הקצין המד”ח חסר המזל. הוא הוריד אותנו מהאוטובוס בלילה להתחיל בניווט קילומטר מהיכן שהוא סימן לנו במפה כנקודת ההתחלה, כך שהתברברנו בגללו.

הוא הודח באותו היום ונכנסתי לגיורא רק בשביל שיעדכן אותי שהוחלט לאור הנסיבות הבלתי צפויות לבטל לי את שיחת ההדחה.

התרגיל המהמם
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך