ירח השמש פרק 17

היהלום 26/01/2016 548 צפיות אין תגובות

“אוי לא אוי לא” אמר נביל
“לא אראה אור יום? זאת אומרת שאני הולכת לישון?” אמרה אנג’לינה והוסיפה ” לא תזיק לי שנת יופי אתה יודע הרי לא קל להיות יפה כמוני וחכמה כמוני”
“אוי וי אוי וי זה מדרדר מרגע לרגע ונביל צריך לעוף מכאן מהר האדונים עוד מעט יבואו וגורלך יוחרץ” אמרתי לנביל
“יוחרץ? מזה יוחרץ? מישהו שמתרחץ? הו אני אלך למקלחת? לא תזיק לי קצת מקלחת” אמרה אנג’לינה
“אוי וי צריך להסתלק מפה ומהר לפני שהיא תדרדר עוד יותר” אמרתי לנביל
“היא הידרדרה מספיק אי אפשר להתדרדר יותר מי זה” אמר נביל
“סליחה שאני מפריעה לכם אבל אתם לא אמורים לחשוב על תוכנית להוציא אותי מפה?” שאלה אנג’לינה
“ולמה שנעשה את זה?” שאל נביל
“אני עדיין תקועה עם זה שהיא אמרה משהו חכם סוף סוף” אמרתי
“כי אם תוציאו אותי אני אקח אתכם לגן עדן ושם תהיו מוגנים” אמרה אנג’לינה והוסיפה “ושם גם תוכלו תמיד לפגוש אותי”
“מה פתאום? נראה לך שאם נגיע לגן עדן יתנו לנו לחיות כמוך? יזרקו אותנו לצינוק” אמרתי
“עדיף צינוק מאשר שיהרגו אתכם לא?” שאלה אנג’לינה
“מה קרה נעשית פתאום חכמה?” שאלתי אותה
“אמרתי לך שאני חכמה” אמרה אנג’לינה
“אז למה שנשחרר אותך? יש לנו חיים בגיהינום אנחנו לא יכולים לעזוב הכל ולהסתכן” אמרתי
“רוצה לדעת למה?” שאלה אנג’לינה
“נו למה?” שאלתי
“כי קודם כל את מחפשת זמן רב את החברה הזאתי שלך דוויל אם אני צודקת ולפי מה ששמעתי מנביל את לא תוכלי לחיות עם עצמך אם נהרגתי ולא עשית עם זה כלום” אמרה אנג’לינה
“ומה איתי?” שאל נביל
“אל תגיד לא שלא נקשרת אליי אתה מבקר כל השבועיים האחרונים ונראה לי שאם אני אמות אתה תהיה הבא בתור עם או בלי האדונים” אמרה אנג’לינה.
“איך את יודעת שאני מחפשת את דוויל?” שאלתי אותה
“דא נביל סיפר לי היא מפוללת רצח” אמרה אנג’לינה
“מה? מפוללת? עזבי אני לא רוצה לדעת” אמרתי לה
“אז שנשחרר אותה?” שאל נביל
“רק אם היא תשתוק הגרגרית הזאת” אמרתי לנביל
“הידד אמרת גרגרית למדת ממני קללה והוו זה שיא החיים שלי” אמרה אנג’לינה
“ברצינות זה שיא החיים שלך? טוב נביל איפה המפתחות?” שאלתי את נביל
“אצל האדונים ואין לי משג איפה הם שמים את זה” אמר נביל בחוסר אונים והוסיף “זאת השרשרת כוכב השטן שהאדון בברדס האדום עונד אבל היום לא ראיתי את התליון עליו”
“אתה לא רציני איתי” צעקתי על נביל
“מה את רוצה? מאיפה לי לדעת דברים כאלה?” שאל נביל בחזרה
“אתה עובד אצלם כבר מעל חודש איך אתה לא יודע דברים כאלה?” התרגזתי
“למה את לא יודעת דברים כאלה?” התרגז גם נביל
“הי” אנג’לינה אמרה
“איך אני לא יודעת דברים כאלה? איך אני אדע דברים כאלה?” אמרתי ברוגז
“את החכמה בנינו אז תחשבי” אמר נביל בצעקה
“היי!” אמרה עוד פעם אנג’לינה אבל התעלמתי ממנה
“נכון אבל לפעמים גם חכמים לא יודעים את התשובות לכל דבר תחשוב קצת לא יזיק לך” צעקתי
“אה כן? את החכמה בנינו ואני זה שמצא עבודה קבועה” אמר נביל ברוגז
“קבועה כמו העבודה של הדפוקה הזאת פה” צעקתי
“הלוו תקשיבו רגע יש לי משהו חשוב להגיד” אמרה אנג’לינה
“אם זה עוד פעם בקשר לזה שאני נראית זקנה אז פשוט תשתקי” עניתי בכעס
“לא זה לא קשור תראו שם את התליון ובלי שום קשר את זקנה כן” אמרה אנג’לינה
“אני אראה לך מזה” התחלתי אבל נביל קטע אותי
“היא צודקת” הוא ולקח את התליון
“יופי הגיע הזמן באמת” אמרתי
נביל ניגש לכלוב של אנג’לינה ופתח אותו. אנג’לינה יצאה ופתאום נשמעו אזעקות.
“מזה?” צעקה אנג’לינה
“הם יודעים שהשתחררת הגיע הזמן לעוף מכאן” צעק נביל
“אני יכולה לעוף” אמרה אנג’לינה
“לא בגיהינום מלאכים לא יכולים לעוף” צעקתי לעברה
“למה?” צעקה בחזרה
“שתקי ובואו נברח מפה ומהר לפני שיתפסו אותנו” צעקתי לעברם והתחלנו לרוץ לעבר הרכבת.
“לאן אנחנו הולכים?” שאלה אנג’לינה
“לרכבת” צעקתי לעברה
“למה אנחנו צריכים ללכת לרכבת?” צעקה אנג’לינה
“כדי להגיע לטראג’ן” צעקתי בחזרה
“אבל לא יעלו עלינו?” שאל נביל
“יש לך דרך יותר טובה?” שאלתי אותו
“כן בואי ניקח את סירת הלבה שלי” הוא אמר והוסיף “אנחנו נגיע תוך שעה”
“סוף סוף אתה יעיל במשהו” אמרתי לו
“קדימה לסירה” צעק נביל והוביל אותנו לסירתו שליד אגם הלבה. קפצנו במהרה לסירה לפני שמישהו יבחן בנו והתחלנו לשוט.
“אוי מזל” אמרה אנג’לינה
האגם היה גדול וכל כך יפה אנג’לינה הסתכלה על הלבה ואמרה” הוו איזה מים מיוחדים הם משנים צבע?”
“כן הם משנים צבע קפצי תראי איך הם משתנים” אמרתי לה
“אוקי רק תנו לי להוריד את הבגדים” היא אמרה
“לאאאא” נביל צרח
“אבל למה נביל? לא תזיק לי איזה שחיה קצרה” היא אמרה
“זאת באמת תהיה שחיה קצרה, קצרה מאוד” הוא ענה
“אוקי” היא הנהנה בראשה
הסתכלתי על אנג’לינה והיא הסתכלה עליי מבטה היה מטופש ועליז הפניתי מבט על עבר נביל הוא נראה נורא גופו היה מלוכלך מהצינוק והוא נראה מותש מהעבודה
“אוולין למה המים חמים באופן מפתיע?” שאלה אותי אנג’לינה
“כי זו לבה אנג’לינה” עניתי לה
“לבה? זה משהו מלבב? אולי אני אקח כמה לפניאל הוא יאהב את זה” היא אמרה
“תביאי לו הוא ימות עליך ” אמרתי בלגלוג
“תרתי משמע” הוסיף נביל
פתאום הגענו למפל ענקי באמצע האגם שמתי לב שנביל לחוץ שאלתי אותו “למה אתה לחוץ?”
“כי שכחתי שהדרך לטראג’ן עוברת דרך המפל” הוא ענה
“מה?!” שאלתי
“כן” הוא ענה
צעקנו ביחד “אההההה”
“אהההה למה אתם צועקים אהההה אנחנו לא אצל הרופא” אמרה אנג’לינה
נפלנו במפל אני ונביל המשכנו לצעוק ואנג’לינה המשיכה להסתכל עלינו במבט של למה אנחנו צועקים הסירה נפלה לתוך הלבה אך היא שרדה
“הידד שרדנו” אמרתי
“הידד? מי זה הידד? זה חבר שלך? נביל היא בוגדת בך” אמרה אנג’לינה
“תגידי כמה דפוקה את יכולה להיות?” שאלתי
“דפוקה מי שמדברת יא.. מגלולית שכמוך” היא ענתה
“מגלולית? מה גם זה את תוסיפי לספר המתוחכם שבטח אף אחד לא יבין?” אמרתי בלגלוג
“כן” היא ענתה בחיוך
“לא אין מילים לתאר אותך את משהו לא מהיקום הזה זה כאילו נפלת לנו מגן עדן” אמרתי
“עוד פעם אוולין תרתי משמע” אמר נביל
“יש הגענו סוף סוף” צעקה אנג’לינה
באמת הגענו סוף סוף ירדנו מהסירה וראינו שהרכבת בדיוק הגיעה לטראג’ן אמרתי לנביל “יותר מהיר מרכבת ממש”
טוב לפחות נהנו” הוא ענה
“כן אני מאוד נהניתי” אמרה אנג’לינה
“כן את והרופא שלך” עניתי לה
“רופא איזה רופא יש לי? ממתי אני צריכה ללכת לרופא?” שאלה אנג’לינה
“אוי וי” אמרתי
התהלכנו בטראג’ן לעבר השער בדרך עברנו על גבי תחנת הרכבת שירדתי בה אז ופתאום ראיתי שם את האדונים אוי וי נצטרך ללכת מהר יותר
“כן בואי נרוץ” אמרה אנג’לינה
“רעיון טוב” אמר נביל
התחלנו לרוץ לעבר השער ופתאום האדון עם הברדס הצהוב הופיע משום מקום ותפס אותי ואת נביל ואמר “אתם לא תראו יותר אור יום” אבל הוא לא לקח אותנו משם הוא הסתכל אל אנג’לינה ואמר “עשית מספיק נזק לגיהינום את יכולה לברוח אבל אם נראה את כף רגלך מונחת פה את לא תשרדי”
“מה זאת אומרת שלא אשרוד?” שאלה אנג’לינה
“תמצאי את עצמך בצינוק” אמר האדון
“אני אחזור לצינוק? זו תהיה חוויה נהדרת בשבילי” אמרה אנג’לינה
“חוויה נהדרת? בצינוק? תגידי את נורמלית?” שאל האדון
“כן אני מתה על הצינוק זה מקום כל כך נפלא שאני מוכנה לגור שם” אמרה אנג’לינה
“לגור שם? נפלא? צינוק? אוהבת? עד כמה את חולה בראש” שאל עוד פעם האדון
“היי אני לא חולה בראש יא.. צהובי” צעקה לו אנג’לינה
“צהובי? באמת זה הכי הרבה שהצלחת לקלל? אוי וי אני חייב לשבת” אמר האדון
“לשבת? אבל היום יום שלישי זה עוד מוקדם מדי” אמרה אנג’לינה
“תשתקי או שאני אהרוג אותך” איים האדון
אבל אנג’לינה לא הפסיקה מרוב החפירות האדון התיישב ולא שם לב שהשתחררנו
לחשתי לאנג’לינה “כל הכבוד עכשיו בואי נברח”
והיא אמרה” נברח? למה שנברח אני נהנית מהשיחה עם החבר החדש שלי”
פתאום האדון קם ואמר לנו “בבקשה תעשו לי טובה אוולין ונביל קחו את המפגרת הזאת מכאן לא רק שהיא מוציאה את גיהינום רע היא גם קודחת לי בראש אני לא יכול לסבול את זה עוד תעיפו אותה”
לא הרגשתי טוב מזה שאנחנו נפרדים מאנג’לינה כי האמת יחסית לבחורה לא בדיוק חכמה היא באמת מעניינת ומסתורית הלכנו איתה לשער והיא חיבקה אותנו ואמרה “אני אתגעגע לשניכם רק בזכותכם אני אחלום תמיד לחזור לפה ”
האדון צעק מאחור “בבקשה אל”
“אנחנו גם נתגעגע אנג’לינה חבל שאנחנו לא נוכל לראות אחד את השני עוד באמת נקשרתי אליך” אמר נביל
“רגע אתם יכולים” היא אמרה בפתאומיות
“באמת? איך?” שאלתי
“תבוא איתי הרי אמרת בעצמך שאת מחפשת את חברה שלך אני יכולה לעזור לך וככה נביל תמיד נהיה ביחד” היא אמרה
“מה כאילו חבורה?” שאלתי
“כן עד שנתאחד עם הדוויל הזאת ואולי גם פניאל שלי יצטרף אלינו סוף סוף” היא אמרה בשמחה
“האמת היא שזה רעיון מצוין אוולין את באמת מתגעגעת לדוויל ואני בטוח שעכשיו כשאת יודעת שהגיהינום מונע ממך להצליח בחיים זאת תהיה הזדמנות מצוינת להתחלה חדשה” אמר נביל
“כן אתה צודק” אמרתי לו
“החזקנו שלושתנו ידיים ואנג’לינה צעקה “יוצאים למסע וואו” ועברנו בשער.

ירח השמש פרק 17
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך