רסיטל

yaacov_sadeh@yahoo.com 03/10/2020 80 צפיות אין תגובות

רסיטל

“בשבוע הבא יש רסיטל עם ויקטור גיסין,” אמרתי לאשתי בחגיגיות, “הפסנתרן שהגיע למקום השני בתחרות הפסנתר על שם רובינשטיין. אני מאד רוצה לראות אותו מנגן, בא לך להצטרף?”
אשתי אינה חובבת מוסיקה קלאסית, אבל למען שימור וטיפוח הזוגיות שלנו היא חשה חובה לבוא איתי מדי פעם לקונצרט או לאופרה. אני יודע שבתמורה אצטרך להצטרף אליה לאחד האירועים המייגעים של שירה בציבור, שהיא כל כך אוהבת להשתתף בהם. עסקה הוגנת לשנינו.
“זה לא משעמם לשמוע פסנתר בלבד במשך כל המופע?” ניסתה אשתי לחמוק.
“תלוי מי האמן,” עניתי בידענות, “ותלוי מהן היצירות שהוא ינגן. גיסין הוא היום מהטובים שבפסנתרנים, והוא ינגן מבחר יצירות וביניהן גם יצירות מוכרות שאני אוהב,” עניתי כשליבי עולה הרהור שני האם טוב שאשתי תתלווה אלי, או שמא עדיף שאלך בגפי.
אשתי התלבטה מעט והחליטה, “בסדר, אני אבוא אתך.”
אני מת על נגינת הפסנתר. אהבתי את הכלי הזה מאז שהייתי ילד, אבל שנים חלפו, הרבה שנים, עד החלטתי ללמוד לנגן בפסנתר ונרשמתי לשיעורים אצל מורה פרטי. במשך שנה חרקתי שיניים בביצוע סולמות עולים ויורדים. אימצתי את עיני מול דפי התווים, מנסה לפענח אותם במהירות הנדרשת לשמירה על קצב הנגינה. את התקתוק הקצוב של המטרונום, הייתי שומע אפילו בחלומותיי. שנה מתסכלת חלפה עד שהכרתי בעובדה שהגעתי לשיא יכולתי כפסנתרן. יכולת שלאכזבתי הייתה נמוכה בהרבה מרף הציפיות שלי. כשניגנתי לאט, ניגנתי באופן סביר, אבל כשנדרש קצב מהיר, עיניי לא קראו את התווים ואצבעותיי לא הצליחו לרוץ על הקלידים במהירות הנדרשת. המנגינה הייתה נתקעת כל כמה אקורדים..
מאוכזב, חדלתי משיעורי הנגינה וחזרתי להסתפק בצפייה בווידאו בביצוע היצירות שאני אוהב. כפיצוי, הייתי מנצח על התזמורת או מקיש באצבעותיי על קלידיו של פסנתר דמיוני, מתאים את תנועותיי לצלילי היצירות שהכרתי בעל פה, נצמד לתנועות ולקצב של הביצוע האמיתי. אני יכול לומר, בלי להצטנע, שרכשתי מיומנות די טובה בנגינה בסגנון “תזמורת בצורת”. כך בניתי לי עולם דמיוני שבו אני פסנתרן וירטואוז, המבצע להפליא את היצירות הנשגבות שנכתבו לכלי הזה.

בערב הרסיטל של ויקטור גיסין, אכסדרת ההיכל הייתה מלאה מפה לפה בחובבי הפסנתר. אנשים לבושים בהידור התגודדו בקבוצות ושמתי לב שהשפה הרוסית שולטת ברוב השיחות. ממוצע הגיל של הקהל היה שבעים שנה לפחות. המחשבה שכל בתי האבות בסביבה התרוקנו לרגל האירוע העלתה על שפתיי חיוך.
“סליחה,” שמעתי קול משמאלי וחשתי ביד לופתת את זרועי. “אפשר לדבר אתך לרגע?”
אשתי ואני פנינו לעבר הקול. מולנו ניצב איש נמוך לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה ועונב עניבת פרפר אפורה. שערו הלבן היה ארוך וצפוף, פניו סמוקים והוא מרכיב משקפי ראייה בעלי מסגרת חומה ועבה. הוא הביט בי בחומרה, ממשיך ללפות את זרועי.
המחשבה הראשונה שלי הייתה “מה עוללתי?” ואיתה הופיעה תחושת כיווץ בבטן שמלווה אותי מאז הילדות, כשפונים אלי בטון שנשמע נוזף. אשתי התבוננה באיש בחשדנות,
“כן.. מה?” שאלתי בהיסוס.
“לא כאן,” האיש אמר. “בא ניגש לשם,” והצביע על האכסדרה המרוחקת שהייתה ריקה מאדם.
שלושתנו פסענו לשם כשאני ספק חושש ספק סקרן.
“האם אתה מנגן בפסנתר?” שאל האיש.
“לפעמים,” אמרתי. התביישתי להודות ביכולתי הדלה, אבל לא רציתי להיראות כמי שאינו יודע לנגן כלל, “למה אדוני שואל?”.
“ואתה מכיר את היצירות שגיסין עומד לנגן היום ברסיטל?” המשיך, מתעלם משאלתי.
“כן. את רובן,” עניתי, “ושתיים מהן אפילו ניגנתי כשלמדתי פסנתר” הוספתי במין גאווה ילדותית.
“יפה, יפה,” אמר. ניכר היה שמשהו מציק לו שכן היו באופן דיבורו ובשפת גופו סימנים של קוצר רוח.
“במה העניין?” שאלתי, מתחיל להתרעם על התחקיר.
“שמי שֶרשֶבסקי. אני המנהל העסקי של ויקטור גיסין,” ענה ומיד המשיך, “כבר אמרו לך שאתה דומה לו מאד?”
“למי?” לא הבנתי.
“לגיסין. נו, לויקטור גיסין” השיב בחוסר סבלנות.
“אני… לא, לא יודע..” אמרתי, לא מבין למה הוא חותר.
“מאד דומה. הגובה. מבנה הגוף, התסרוקת. כשראיתי אותך עומד שם, לרגע הייתי מוכן להישבע שאתה ויקטור. רק כשהתקרבתי אליך ראיתי שאתה לא הוא.”
“נו טוב.. זה מעניין. אני אקבל זאת כמחמאה” ניסיתי להיות מנומס.
שֶרשֶבסקי כלל לא שמע אותי, “תשמע, יש לנו בעיה. ויקטור ביטל את הופעתו ברגע האחרון. הכול כבר היה מוכן לרסיטל, ולפני קצת יותר משעה הודיע לי שלא יופיע. הוא יושב כאן, בחדר מאחור, לא מדבר ולא מגיב. ניסינו שכנועים. ניסינו פיתויים. אפילו איומים. כלום לא עוזר. האיש יושב מאובן. פשוט טירוף.”
“אז אתה אומר לי שהרסיטל מבוטל?”
תהיתי מדוע הוא החליט לשלוף אותי מבין הקהל ולבשר את הבשורה באופן אישי דווקא לי.
“כבר החלטתי להודיע על ביטול הרסיטל, אבל אז ראיתי אותך ועלה במוחי רעיון. אל תקפוץ לפני שתשמע אותו עד הסוף. מה דעתך שאתה תעלה במקומו של גיסין ותיתן את הרסיטל?”
“אתה מטורף!?” הגבתי בתדהמה, “איך בכלל רעיון כזה עולה בדעתך?”
“כן, אני יודע, זה נשמע מטורף,” השיב, “אבל תקשיב רגע. אני חושב שזה יכול לעבוד.”
“לא בא בחשבון. זה שיגעון,” הנעתי את ראשי במרץ לשלילה. בזווית העין ראיתי את אשתי מתבוננת באיש בעניין.
“רגע! תקשיב לי רגע!” המשיך שֶרשֶבסקי, “תשמע עד הסוף. אנחנו נכניס רמקול אל תוך חלל התהודה של הפסנתר, נפעיל הקלטה של היצירה מרסיטל עם גיסין עצמו. כל מה שאתה תצטרך לעשות יהיה לנגן, כאילו, את היצירה שאתה מכיר. זה הכול.
“מה פירוש זה הכול!?” קצפתי, “אתה חושב שהאנשים באולם מטומטמים? הם לא יראו שאני לא גיסין? שאני לא באמת מקיש על הקלידים? הם לא ירגישו שהמוסיקה באה מרמקול?”
“כבר אמרתי לך שאתה דומה לו מאד,” האיש הגיב בהרמת קול שהעידה על עצבנותו הגוברת. “אם לא שמת לב, רוב הקהל הוא בגיל בו כבר לא רואים ולא שומעים כל כך טוב. בנוסף לכך, אני אדאג שיעמעמו את האור על הבמה. אני גם אציב מאחוריך זרקור שיופנה לכיוון הקהל, כך שהם בעצם יראו אותך יותר כצללית ורק בקושי את תנועות הידיים שלך על הפסנתר.”
לפני שהספקתי שוב להתנגד, אשתי לחשה “יקי, זה יכול לעבוד. ראיתי בבית איך אתה מקיש על קלידים דמיוניים את רוב היצירות שאתה מכיר. אז אם הן חלק מתוכנית הערב, תוכל לעשות זאת בדיוק כמו שאתה עושה בבית.”
ראיתי שהיא מתלהבת מהרעיון, ומדוע לא? לא היא תשב על הבמה מול מאות האנשים ותתבזה. ואולי, לך תדע, דווקא האפשרות הזו היא הסיבה להתלהבות שלה?
“בדיוק.” שמח שֶרשֶבסקי לעלות על העגלה, “בדיוק כמו בבית.”
“תשמעו, זה לא יכול ללכת,” ניסיתי לגייס לצידי את המאסטרו עצמו, “אם זה יתגלה, זה יהיה קץ הקריירה של ויקטור גיסין.”
“אם לא יתקיים הרסיטל הערב, גם זה יהיה סוף הקריירה של גיסין,” השיב שֶרשֶבסקי בכעס, “אין לי מה להפסיד.”
“לך אולי אין, אבל לי יש הרבה. חשבת איזו בושה תיגרם לי אם כל הבלוף הזה ייחשף?” כעסתי גם אני.
“תשמע. גיסין צריך לקבל כשמונים אלף שקלים תמורת הרסיטל. אני מוכן לתת לך ארבעים אלף עבור העבודה שלך. מה אתה אומר?”
“את כל השמונים אלף,” הגיבה אשתי במהירות מעוררת השתאות, עוד לפני שהפנמתי את מה שהוא מציע. אישה מעשית, אשתי.
“שישים אלף,” ניסה שֶרשֶבסקי לשאת ולתת, אבל זה היה ניסיון סרק.
“שמונים, או שאנחנו יוצאים מכאן,” ענתה אשתי במהירות, בעוד אני עומד כמו ילד בין שני מבוגרים שמתווכחים מעל לראשו.
“טוב, טוב. שיהיה שמונים.” רטן שֶרשֶבסקי.
“רגע,” אמרה אשתי והוציאה מתיקה דף לבן ועט. היא רשמה בזריזות את פרטי העסקה והגישה את הדף לשֶרשֶבסקי, “תחתום.”
הוא הביט בה. פתח את פיו לומר משהו ומיד חזר בו. משך כתפיו וחתם.
“עכשיו, מהר. בואו אחרי. אין לנו זמן לבזבז.”
נמשך מקדימה על ידי שֶרשֶבסקי ונדחף מאחור על ידי אשתי, ספק הלכתי, ספק נגררתי דרך מסדרון צדדי אל אחרי הקלעים, ומשם אל הבמה. שֶרשֶבסקי נבח הוראות אל הפועלים ובתוך דקות הורחק הפסנתר מקדמת הבמה כמה מטרים פנימה. רמקול די גדול הובא מהיכן שהוא והוסתר בזהירות בתוך חלל תיבת התהודה של הפסנתר. כדי להסוות את הכבל החשמלי היוצא ממנו עד אל מאחרי הקלעים, הונחו עליו במרחקים שווים שלושה כדים עם זרי פרחים. זרקור כוון מול הפסנתר ואל חזית המסך, הסגור עדיין, שלאורך הבמה. בתוך דקות אחדות מצאתי עצמי לכוד חסר אונים בליבה של סצנה הזויה.
“אולי גיסין התחרט בינתיים? אולי תיגש לבדוק?” ניסיתי לחמוק מהמלכודת ברגע האחרון .
“התחרט? הוא עכשיו באמבולנס בדרך לבית החולים עם התמוטטות עצבים קשה.” גיחך שֶרשֶבסקי במרירות וטפח על כתפי, “אל תדאג. אתה תהיה בסדר גמור.”
ז’קט שחור צץ לו מאי שם. אשתי חטפה ומיהרה להלביש לי אותו על החולצה הלבנה. שֶרשֶבסקי הושיט לה תמונה של גיסין, שצולמה בזמן האחרון. אכן היה דמיון מסוים אלי, אבל זה לא מנע את פיק הברכיים שחשתי. אשתי הביטה בתמונה ואז שלחה יד ופרעה את שערי, מורידה קווצת שיער אל המצח. “ככה, עכשיו אתה נראה ממש כמוהו,” אמרה.
הבמה התרוקנה מצוות העובדים. הפסנתר ניצב לו במרכז שחור ומבריק. הזרקור הציף אותו מאחור באור חם. מתוך האולם החלו להישמע מחיאות כפיים בודדות, קצרות רוח.
שֶרשֶבסקי ניגש אלי, “זהו. הכול מוכן. מיד לאחר שהמסך עולה אתה ניגש לפסנתר, מחווה קידה קצרה לקהל, מתיישב ומכאן הכול כבר יזרום מעצמו,” וכשראה את החרדה על פני הוסיף, “תתייחס לזה כחוויה של פעם בחיים.”
אשתי לחצה את זרועי “יקי, תחשוב מה נוכל לעשות בשמונים אלף שקלים,” לחשה, “אני אעמוד כאן ואתה תוכל לראות אותי כל הזמן.”

המסך עלה.
כנידון העולה לגרדום פסעתי אל חזית הבמה הלום ומסונוור. כמעט נפלתי. הרגשתי איך הדם אוזל מפני. הרחשושים באולם שפסקו בהדרגה כשהמסך הורם, הומרו למחיאות כפיים נלהבות. התקרבתי אל הפסנתר. רציתי להתיישב לפני שאמעד, ונזכרתי שעלי לקוד קידה לפני כן. נשענתי על הפסנתר וקדתי קלות, מביט בעיניים חלולות אל הריק השחור שמולי. מחיאות הכפיים גברו. שמעתי גם שתים, שלוש קריאות “גיסין! גיסין!” מעומק האולם.
התיישבתי על הספסל המהודר בגב זקוף ונוקשה. נראה היה שלפחות את שלב ההתחזות הפיזית לגיסין עברתי בהצלחה.
דממה השתררה באולם. הנחתי את שתי ידי על הקלידים והמתנתי. כעת הכול היה תלוי במוסיקה, ברמקול החבוי, ביכולת האלתור שלי, ובעיקר בחושי הראייה והשמיעה הלקויים של האנשים בקהל. הצלילים הראשונים שבקעו מהרמקול הקפיצו אותי קלות ממקומי. זו הייתה סונטת ליל הירח של בטהובן האהובה עלי במיוחד. “ניגנתי” אותה לא פעם ואני מכיר אותה בעל פה. מיהרתי להניע את אצבעותיי על הקלידים, משתדל לגעת בהם מבלי להקיש. לבי דפק בפראות. “ניגנתי” כמו אוטומט. חום הזרקור הלהיט מהצד את ראשי, וטיפות זיעה החלו לעקצץ בעורפי ולגלוש במורד הצוואר. הייתי מרוכז כפי שלא הייתי מימי, ריק ממחשבות ועיוור לסביבה. כל עולמי התמקד בהמתנה לצליל הבא. המוסיקה התנגנה הלאה בעוד אני שוקע עמוק אל תוך הצלילים הקסומים של הסונטה, עיוור לסובב אותי, בדיוק כמו בבית כאשר אני “מבצע” יצירה זו.
הדקות חלפו ומרגע לרגע אני הרגשתי נינוח יותר. הדריכות בגופי התמתנה והתחלתי להניע אותו קדימה, אחורה והצידה בקצב המנגינה, כמו שנוהגים פסנתרנים ידועים אותם ראיתי בסרטים. אבל לאחר מספר שניות חדלתי בחשש. את גיסין לא ראיתי מעולם בהופעה. אולי יש לו מניירות אופייניות שאני לא מכיר? זכרתי כיצד פסנתרן שצפיתי בהופעה שלו לפני שנים, נהג ללוות את נגינתו בהמהום שקט תוך שהוא מטלטל את ראשו מצד לצד. ריסנתי את התנועות. הסונטה התנגנה הלאה ואני נכנסתי בהדרגה לגמרי לתפקיד. לקראת הסיום כבר הייתי בטוח שאני מנגן באמת.
המשכתי “לנגן” עד שהסונטה הגיעה לסיומה בשני אקורדים עזים. אצבעותיי הקישו בסנכרון מלא עם רמקול החבוי. שקט השתרר.
שנייה, עוד שנייה, ואז התפרץ רעם של מחיאות כפיים. הבטתי מופתע אל תוך החלל השחור, מתקשה להבחין בפניהם של היושבים באולם. מישהו שרק. לא ידעתי אם אלה שריקות בוז או שבח, עד ששמעתי קריאות “בראבו! בראבו!”
קמתי. הפעם דפיקות הלב המהירות שלי היו של התרגשות נעימה. קדתי קידה עמוקה ויצאתי בהליכה זקופה ואיטית אל מאחורי הקלעים, מלווה במחיאות כפיים סוערות. האדרנלין שלי היה בשמיים. הייתי על גג העולם. חלומי להיות פסנתרן ולהופיע בפני קהל התממש.
שֶרשֶבסקי זינק עלי בשמחה “אתה רואה? אמרתי לך שזה יעבוד! הייתי בטוח שנצליח!”
“צדקת,” אמרתי משולהב, “גם אני לא האמנתי. זה פנטסטי. קלי קלות… מה אני עומד לנגן כעת?”
אשתי, שעד כה עמדה שקטה מאחורי הקלעים הרימה את ידה. “אתה לא הולך לנגן שום יצירה נוספת. אנחנו סיימנו.”
“השתגעת?” נשנק שֶרשֶבסקי “אסור לו להפסיק כעת. זה הולך נהדר. זה מצליח.”
“כן,” רגשתי, עדיין על פסגת העולם, “זה הצליח! אני יכול להמשיך בלי שום בעיה.”
“נכון,” אמרה אשתי, “היה לך מזל גדול עד עכשיו, אבל הסיכוי שהמזל יימשך הוא אפסי. בזמן שאתה כאילו ניגנת, ראיתי איך אנשים בשורות הראשונות מתלחשים. אני בטוחה שהם מחכים ליצירה הבאה כדי לאמת את החשדות שלהם. עשית את שלך מעל ומעבר. בוא נלך לפני שתעשה מעצמך בדיחה ענקית.”
“את דחפת אותי לזה וכעת את אומרת שאני צריך להפסיק?” התרסתי כנגדה.
“נכון,” פסקה, “ראיתי בזה הרפתקה חביבה והיא עדיין כזו, אבל צריך להפסיק אותה לפני שתהפוך לפיאסקו.”
האדרנלין שמילא אותי שקע באחת. רציתי כל כך להמשיך ולחוות את תחושת ההתעלות שבהופעה על הבמה, אבל ידעתי שאשתי צודקת.
“לא בא בחשבון,” נזעק שֶרשֶבסקי, “אתם התחייבתם.”
“תגיד תודה למזל שהגעת עד כאן,” ענתה אשתי בתקיפות. “תצא ותודיע שגיסין חלה, ברח, מת או מה שתרצה. לא מעניין אותי. אנחנו סיימנו.”
“אם כך, גרוש לא תראו. ההתחייבות מבוטלת,” נשף האיש.
“באמת?” לגלגה אשתי, “ומה יקרה לדעתך כשנחשוף את התרמית הזו וכולם ידעו כמה נמוך היית מוכן לרדת כדי לחפות על גיסין? תנסה להוריד אפילו שקל אחד מהעסקה שלנו, ונראה אם גיסין ימשיך בקריירה שלו אחרי הערב הזה.”
שֶרשֶבסקי נאלם. הוא נראה כמי שעבר עליו מכבש. הוא נפנה מאתנו באין אומר ופסע אל הבמה. המולת הקהל שככה ושקט השתרר.
אשתי לפתה אותי בזרועי ומשכה אותי החוצה, “בוא נצא לפני שהמהומה תתחיל.”
בדרך החוצה עוד הספקתי לשמוע את שֶרשֶבסקי פונה לקהל ומתנצל, “ויקטור גיסין אינו חש בטוב ולכן הוא נאלץ להפסיק את הרסיטל…”
בעודנו מזרזים את צעדינו אל מגרש החניה, אשתי אמרה לי בחיוך רחב, “אף פעם לא חשבתי שאני איהנה כל כך מרסיטל לפסנתר.”

רסיטל
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך