הטעות הכי נכונה שלי פרק 7

sissi 29/11/2015 721 צפיות אין תגובות

חחחח טוב, זה סיפור שכתבתי לפני שנה על וואן דיירקשן כשעוד הייתי דיירקשנית מושבעת בערך :)
מלא זמן רציתי להמשיך אותו ואף פעם לא עשיתי את זה אז היום אני אמשיך אותו. והסגנון כתיבה שלי השתנה בצורה דרסטית אז כן.
מי שיקרא שיקרא אני כותבת את זה הרוב לעצמי…
כבר כתבתי את זה וזה נמחק לי ובאלי למות בעיקרון אבל אני מנסה לשחזר את זה אז זה די גרוע
—————————
נקודת מבט של נייל:
התעוררתי למשמע הרעש הממש ממש מציק הזה שבקע מהסלון. המטומטמים שוב מרעישים.|
“תסתמו את הפההה” צעקתי, הארכתי את הצעקה ככ בהרבה שלא נשאר לי אוויר
אחרי איזה שלושה ניסיונות להירדם שוב הבנתי שהרעש לא יפסיק. קמתי מהמיטה בכל כך אי רצון, לא ישנתי כל כך טוב כבר חודש.
הלכתי לצחצח שיניים, ושטפתי את הפנים. שוב גדלו לי זיפים חומים על הפנים. אני צריך להתגלח בקרוב.
ירדתי למטה ומצאתי את הארי, זאיין, ליאם ולואי קופצים על הספות ושרים.
“תמותו” סיננתי מגחך קצת
וכשהגעתי לסלון כולם פשוט השתתקו וישבו על הספות.
זה חשוד, חשוד מדי.
“מה קרה השתתקתם?, שאלתי עם מבט מבולבל
“נייללל!” הם צעקו ביחד, זה היה נשמע כל כך מתוכנן
“בוא בוא שב!” לואי קם מהספה והושיב אותי
“אתה רוצה משהו? קפה? תה? שוקו? מיץ?” הארי אמר ככ מהר שלא הפסקתי להשחיל מילה.
“לא, לא! הוא רוצה בכלל ארוחת בוקר כמו שצריך!” ליאם מחה בצעקנות
“אני אכין לו חביתה!” זאיין אמר והתקדם לכיוון המטבח
“היי! היי בנים” צעקתי והפסקתי את הדיבורים הנמרצים שלהם.
“מה אתם רוצים לדעת?” ברגע ששאלתי את השאלה הזו ארבעתם התנפלו עליי עם שאלות
“ישלה באמת גוף כזה יפה גם בלי בגדים?” זאיין שאל מחייך
“היא טובה במיטה בכלל?” לואי הוסיף מהר וקרץ
“מה התנוחה הכי אהובה עלייה?” הארי מחייך חיוך שןבב וקרץ לי
“תירגעו לא שכבנו” אמרתי “ואפילו לא התנשקנו” הוספתי למשפט
“מה? איך לא?” הארי שואל, נראה קצת המום
“פשוט דיברנו.
ידעתם שהיא בכלל מישראל? ידעתי שהיא לא נראית כמו שאר הבחורות…
היא ככ נחמדה ומקסימה, היא מנגנת וכותבת, וככ עדינה.
זה היה יותר טוב מכל דייט שאי פעם היה לי, אפילו מכל זיון שאי פעם היה לי” אמרתי המום מעצמי. הבנים השתתקו וחייכו חיוכים אחד לשני
“מה?” שאלתי
“יותר טוב מכל זיון שאי פעם היה לך אדון נייל הורן?” הארי אמר וגרר את צחוקם של הבנים
“לא יודע, זה היה שונה” אמרתי “זה לא כמו עם הבנות מאירלנד, או הסטוצים במסע הופעות. זה היה שונה פשוט”.
“בוקר טוב” אמרה פרי שנכנסה לפתע, לובשת חלוק סגול ונעלי בית.
היא אספה את השיער שלה לפקעת מבולגנת ואני חושב שזו הפעם הראשונה אי פעם שראיתי אותה בלי איפור
“אז על מה דיברתם?” היא אמרה וישבה בצורה מצחיקה קצת על הכורסה החומה.
“דיברנו על… על סוגי לחמים!” סוגי לחמים נייל? באמת, עד כמה אידיוט אתה יכול להיות?
“לא ידעתי שאנה היא סוג לחם” פרי אמרה ופרצה בצחוק, הצחוק שלה גרר את כולנו לצחוק איתה
“איך ידעת?” שאלתי מבולבל “ישלי כוחות על ואני יודעת כל מה שקרה, קורה, או יקרה” היא אמרה בתנועות ידיים
אני והבנים העברנו מבטים מבוהלים אחד לשני
“וגם צותתי לכם אידיוטים” היא אמרה
“תעשה טובה, רואים שאתה דלוק עלייה” היא אמרה מחייכת.
לפעמים אני חושב לעצמי שפרי היא בכלל באמת מכשפה עם כוחות על
“חוץ מזה, סוגי לחמים נייל? באמת?” היא אמרה מרימה את הגבות הבלונדיניות שלה, מוזר לראות אותן בלי צבע
“כן אחי אתה אידיוט” זאיין אמר מצחקק
“יופי זוג הטמבלים מאחדים כוחות” אמרתי בלעג גורר את צחוקם של הבנים
“רוצה לראות איך אנחנו באמת מאחדים כוחות?” היא שאלה בקול גבוה
“לא לא לא לא!!!” אני והבנים קראנו, כי כולנו יודעים מזה אומר
אבל זה היה מאוחר מדי ופרי וזאיין התמזמזו כאילו אין מחר
כולנו זרקנו הערות כמו: “איכ” “תמצאו חדר” “אתם דוחים אותי” וכולי
“אתם מוזמנים למות” פרי אמרה אחרי שהתנתקה מזאיין ועשתה לנו אצבע שלישית וכולנו פשוט התפוצצנו מצחוק, זה מה שאני אוהב בפרי, היא ככ מצחיקה וחמודה. היא תמיד מצחיקה אותנו.
“טוב, אני רוצה ללכת לאזור האמנים אז תזיזו את התחת השמן שלכם כי אין לי מושג איך מגיעים לשם” פרי אמרה.
כולנו הנהנו והלכנו להתארגן.
עליתי לחדר שלי, ופתחתי את הארון.
הוצאתי משם סקיני ג’ינס שחור, טי- שירט לבנה וג’קט עור.
לבשתי אותם מהר וגרבתי גרביים.
ישלי ככ הרבה נעליים שצריך להיות לי שיא גינס.
אחרי התלבטות של דקה בערך לקחתי את הנייק שלי.
לבשתי את הכובע גרב מאתמול.
אתמול, וואו. אני מקבל צמרמורת רק מלחשוב על אתמול.
אנה הזאת, איך אפשר להפסיק לחשוב על בחורה כזו מיוחדת?
איך שהיא משחקת עם השיער שלה. איך שהעיניים שלה מתכווצות כשהיא מחייכת
אפילו הצורה שהיא מקלפת את הלק מהציפורניים מושלמת.
אני אפילו לא יכול להסביר את מה שהיא עושה לי, זה בחיים שלי לא קרה.
במיוחד לא אחרי ככ קצת זמן…
“די נייל, תפסיק” אמרתי לעצמי מחזיק את הראש.
למרות שלא רציתי להפסיק, אם רק יכולתי הייתי משקיע את כל הזמן שלי רק בלחשוב עלייה.
לקחתי את האייפון ושמתי אותו בכיס ומיהרתי לרדת למטה אולי לנסות להעלים את המחשבות.
כולם היו מוכנים, אפילו פרי שלוקח לה שעות להתארגן
“ממתי את מוכנה כל כך מהר?” זאיין שאל את פרי כאילו קרא את מחשבותיי
“אני אתן לך מכות” היא אמרה מצחקקת “נראה אותך”
היא הסתכלה עליו במבט של “אתה רוצה לנסות אותי” ורק עברה שנייה הוא אמר “טוב אולי לא” “ילד טוב” פרי צחקה וחייכה מרוצה, מלטפת לו את הראש כמו כלב.
“מהיום אני קורא לך זאיין הפודל!” לואי קרא בקול מצחיק וזאיין העמיד פני נעלב.
“בואו נצא כבר נווו” הארי אמר חסר סבלנות
יצאנו מהבית והתקדמנו למכונית הענקית של לואי, הוא קנה וואן לפני כמה חודשים שיהיה מקום לכולנו
אחרי 10 דקות של נסיעה מלאת צחוקים ושטויות הגענו לאזור האמנים.
זה מדהים איך שלא משנה מה, תמיד היה שם כל כך חי. כולם היו חברים של כולם ויכלו לראות את זה בבירור. כאילו כולם משפחה אחת גדולה וזה די מטורף שחושבים על זה.
האמת לא, לא כל כך מטורף, אני מחשיב כל מעריצה ומעריץ למשפחה שלי.
“אתם לא פשוט מאוהבים במקום הזה?!” פרי אמרה מחוייכת מאוזן לאוזן, נשמעת כמו ילדה קטנה שלקחו אותה לחנות ממתקים
“מתי את לא שמחה לעזאזל?” ליאם אמר מצחקק
“כשאני רואה את זאיין בבוקר” היא אמרה מחייכת וצוחקת
“תנסי את להתעורר עם פלטיפוסית במיטה…” זאיין אמר עם חיוך שובב על פניו
הם באמת הזוג הכי יפה שראיתי, הם תמיד יורדים אחד על השני וזה מצחיק
פרי הוציאה לו לשון ורצה לראות את היצירות של כל האמנים
כולנו התפצלנו והלכנו לאזורים שונים.
זאיין הלך לאיזור של הציירים, זה ידוע שזאיין צייר לא רע
ליאם הלך לרקדנים, מי יודע, אולי ימצא לו עוד רקדנית אחרי דניאל?
הארי הלך לאזור של הפסנתרנים, תמיד הייתה לו משיכה לפסנתר
לואי הלך לאזור של הקומיקאים, אולי לשאוב מהם רעיונות
ואני? אני שוטטתי לי, בוחן כל פינה ופינה.
הרקדנים מדהימים, כולם מפרגנים אחד לשני וכל אחד נותן טיפים ומלמד את האחר צעדים שונים ומסובכים.
לציירים יש ככ הרבה שקט נפשי וריכוז שזה ממש מפחיד, כאילו הם מנותקים מהעולם וכל מה שקיים זה הם והציור שלהם, הם לא מוציאים הגה.
הגעתי לאזור של המוזיקאים ואפשר לראות שיש לכל כלי נגינה פינה מסויימת, הבחנתי בהארי מנסה להתחיל עם פסנתרנית אחת, ככ מתאים לו
כולם כל כך מוכשרים, כמה מהם אפילו לימדו אותי לנגן בגיטרה ספרדית!
“נו אנה מה אכפת לך?!” שמעתי את הקול הילדותי של ניקי ולא האמנתי, הן פה, היא פה..
“ניקי אני לא הולכת לנגן את השיר שכתבת על כמה את אוהבת גלידה!” אנה אמרה והתאפקתי שלא לצחוק
“וואי נו זו יצירה אנה אני לא צוחקת, נו בבקשההההה” ניקי אמרה והאריכה את המילה האחרונה “ניקי די אני אגיד לכל הבנים פה שישלך מחלה כרונית של שילשולים אם לא תסתמי” אנה אמרה צוחקת את הצחוק המתגלגל והיפה שלה
מה אני עושה? אני ניגש אלייה? אני נשאר פה? למה אני מזיע בכפות ידיים?
נו די אתה נייל הורן תתעשת! לקחתי נשימה עמוקה, ובדיוק כשבאתי לגשת אלייה
קוטעתי על ידי נער, נראה טוב. מאוד טוב…
“דין!” היא צרחה וקפצה אל ידיו והוא סיבב אותה באוויר ונישק אותה בלחי “התגעגעתי אלייך אן!” אן? אן?! מה הוא חושב שהוא קורא לה אן?! ככה אני קורא לה!
ופה הבנתי כמה אני אדיוט לחשוב שבחורה כמו אנה פנויה
לעזאזל.

הטעות הכי נכונה שלי פרק 7
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך