היי, הארי! – פרק 1

"היי, הארי!" צעקתי כשהתקרבתי לבית ספר שלי.
זה היה בית ספר ענק, שמו? אתם שואלים לשמו? השם הוא פרפקציוניסטים-לנצח-ושונאים-את-כל-מי-שלא.
טוב, זה לא השם ה*האמתי*. השם האמיתי הוא בית הספר למחוננים וילדים מיוחדים ע"ש לואיס.
אתם שואלים מיזה לואיס?! חצופים.
לואיס…. הוא גאון כזה. גאון כזה וזהו.
התיישבתי על הגזר בכניסה לבית הספר, מחפשת את השיער המתולתל החום של הארי.
"היי, קוריאנית!" שמעתי את בילי צורחת. אוי לא.
אני שונאת את בילי, שיהיה ברור…. רגע, שחכתי לספר עוד קצת על בית הספר.
בית הספר לואיס הוקדם, ועליו נגררו (בדרך קוסמית כלשהו) המון זמרים. אל תשאלו איך, לא הבנתי איך.
אבל אני בחדר עם בילי, ארבע עשרה מאלווס. איטלקית.
שמתה על בוראם, ובוראם הלא בובה המושלמת שאני פשוט שונאת.
ואוהבת להרביץ לבוראם.
"היי, נשמה!" שמעתי את סויון צורחת. כנראה היא נדבקה מהבאקה שלה, מהחדר שלה. משכתי כתפיים.
טוב, מה לעשות?
החיים קשים.
"ג'יון!" שמעי צרחה מוכרת, ושמעתי את הרלגיים שלהארי רצות לכיווני.
חייכתי. הארי סטיילס, הכוכב שלי.
כשהוא הגיע מספיק קרוב זינקתי, אבל לא ראו לי את כל מה שמתחת לחצאית הבריטית המוזרה.
"הארי!" חיבקתי אותו.
הוא חייך חזרה, נשק לי על הלחי.
הוא היה במעונות של הבנים, די ברחקו מהמעונות שלנו, הבנות.
ראיתי את כל שאר הבנות מהלהקה שלי – ט-ארה, נועצת בי מבטים. הסמקתי.
ממתי קוריאנים מנהלת רומן עם בריטי? הוא שהארי אמריקאי?!
לא, הוא בריטי.
הכרתי אותו בקושי שבועיים, אלב היינו חברים.