סיפורים בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 3… :)

פרק 3

מצד אחד, ההודעה מאוד הבהילה אותי. מי רואה אותי? מה?
מצד שני, זה היה שטותי. בטח מישהו שמע על הסיפור שלי עם.. עם ..
עם שון.
אני לא מאמינה ששוב נזכרתי בו. כל החיים שלי ממש סובבים אחרי הסיפור שלו, ולמרות שעבר זמן מאז..
אני לא מצליחה לשחרר את הסיפור שלו ממני.
הטלפון שלי רטט שוב. בידיים רועדות, לחצתי על לחצן ההודעות בטלפון, וראיתי שזו עוד הודעה ממנו.
לא ידוע: כדאי שתפסיקי לחשוב עליו..
הוא איכשהו בדיוק ידע על מה אני חושבת. רעדתי מהפחד. הרגשתי כמו בסרט אימה וממש נבהלתי. אבל מצד שני, אולי זה במקרה. אולי הוא התבלבל בטלפונים.
עוד הודעה נשלחה ממנו, והפעם הבנתי שזה לא מקרי. שמישהו באמת צופה בי.
לא ידוע: תפסיקי לפחד ממני. תקשיבי למה שאני אומר ונסיים עם כל זה. שמעת ?!
הוא יודע מה אני מרגישה. הוא מודע לזה שאני מפחדת.. מה קורה פה?
כיביתי את הטלפון, נכנסתי עמוק-עמוק לתוך המיטה, ונרדמתי לאט לאט.
התעוררתי. השעה הייתה 6:00. יש לי שעה להגיע לבית הספר.
לא רציתי לפתוח את הטלפון. כל היום חשבתי כמה הודעות יהיו לי מהאיש המסתורי ששלח לי הודעה אמש.
ואולי זה סתם חלום? אולי אני מדמיינת?
לא היה לי כוח ללכת לבית הספר. הייתי מבריזה המון, כל פעם עם תירוץ אחר, ולא הייתי תלמידה כזאתי חרוצה..
העזתי להדליק את הטלפון. נשמתי קלות, ועצמתי את עיניי.
ראיתי שהייתה הודעה אחת. הרהרתי אם לפתוח אותה. אולי באמת חלמתי, וזו סתם הודעה מאחת החברות?
ואולי אני לא מדמיינת? אולי אני צודקת ומישהו שאני לא מכירה באמת שולח את ההודעות האלו?
פתחתי את ההודעה, והיא נשלחה כמובן מאותו האיש המסתורי.
לא ידוע: את עדיין חולמת עליו בלילה? לא התגברת עליו?
ההודעה הזאתי הפחידה אותי. אז הוא היחיד שיודע שאני עדין חולמת עליו בלילות.
אני: מי אתה ?!
שלחתי לו הודעה במהירות, והצטערתי על זה. אולי זה איזה אנס או מטריד שהולך לרצוח אותי ?
לא ידוע: אמנם זה לא השם האמיתי שלי, אבל זה השם שלי בקרב אנשים כמוך. תקראי לי שון.
קוראים לו שון? כמו שון שלי? אולי זה באמת סתם מקרי. על בטוח, אני לא אלך היום לביצפר. אני חייבת לנקות את הראש שלי ממחשבות..
אבל איך? אני לא יכולה להפסיק על ההודעה האחרונה שהוא שלח לי.
ואז..
שון.
שון.
שון.
שון.
כבר לא ידעתי על איזה שון אני חושבת.
אבל רגע, זה לא השם האמיתי שלו.. אולי הוא מכיר אותו או קשור אליו באיזושהי דרך?
הייתי חייבת לענות לו, אך לא ידעתי מה לרשום לו. היו לי דמעות בעיניים מהמחשבות על שון, ויצאתי מהבית לטיול קצרצר בשכונה. שם ראיתי אותו שוב.
"ה..הארי ?" גמגמתי.
"טיינה ?" הוא אמר לי, ובא יותר לכיווני. "מה קורה?!"
"הכל טוב.." אמרתי לו. "לאן אתה הולך?" הרגשתי חטטנית ומגעילה כזאתי, כמו הבנות הסנוביות בשכבה שלי.
השכבה התחלקה לשניים. החלק שלי, אנחנו די מקובלים ואהובים, והסנוביות. הן היו רק בנות, פרכות כאלה, שהיו הן עם עצמן ולא רצו לדבר גם איתנו.
הן היו חטטנית וקנאיות, ובגלל זה אף אחד מהשכבה שלנו לא רוצה להיות בחברתן…
"סתם, טיול קצר.." הוא אמר לי, והטלפון שלי רטט. זו הייתה הודעה ממנו.
לא ידוע: תתרחקי מהארי. או שאני אעשה זאת.
קראתי את ההודעה, ולא ידעתי מה לעשות. מה הוא באמת הולך לעשות לו?!
עזרתי אומץ, ושאלתי את הארי אם הוא רוצה לשתות משהו בבית שלי.
"בשמחה!" הוא ענה, ונכנסנו לבית.
התיישבנו בסלון, הכנתי לנו שוקו חם, וישבנו בכיף ודיברנו.
סיפרתי לו על החברים שלי, והוא סיפר לי על שלו..
כל כך רציתי לספר לו על הטראומה שלי, ועל מה שקרה לי עם שון. אבל לא יכולתי..
פחדתי לספר לו על מה שמעציב אותי יום יום..
"טוב.. אז.. אני צריך ללכת." הארי אמר אחרי שהביט ארוכות בטלפון הנייד שלו. "להתראות"
ליוויתי את הארי לדלת, סתם כי רציתי להיות איתו עוד קצת זמן, והתקשרתי למורן. היא החברה השניה הכי טובה שלי..
"היי.. מורן.. אני צריכה אותך.. :("
מורן הייתה חברה מושלמת. היא הייתה מרדנית כזאתי, רוקיסטית בדם…
תמיד רציתי להיראות כמוהה. היא גבוהה ורזה, עיניים חומות ומושלמות, שיער ארוך ומתולתל בצבע חום..
היא הגיעה אליי, לבושה כמו תמיד סוואגי כזה. תמיד עם סקיני ג'ינס בכל מיני צבעים, חולצות זרוקות ונעליים גבוהות. בעיקר מחברת נייק ואדידס.. היא גם הייתה טיפוס שאוהב מוזיקה. היא מנגנת גיטרה אקוסטית וחשמלית, וגם היא לומדת לנגן על תופים.. היה לה את האומץ הזה שלי בחיים לא היה, והיא תלך כמה שצריך כדי להגיע למטרה שלה. גם אם זה אומר לקפוץ עכשיו מצוק. היא תמיד חלמה לעשות כל מיני דברים כמו צניחות, באנג'י.. דברים כאלה שאני חושבת שזה מפחיד מאוד. וגם, כמוני, היא הייתה חברותית וחייכנית.
"היי!!" היא קראה אליי, מתלהבת. היא חיבקה אותי, ואני, הושבתי אותה על הספה.
"מאז אתמול בלילה שולחים לי כל מיני הודעות כאלה.." אמרתי למורן. ידעתי שבעניינים כאלה תמיד צריך לפנות אליה, כי היא תעשה הכל כדי לברר מה קרה.
כמו שאמרתי, היא אפילו תקפוץ מצוק כדי להגיע למטרה שלה.
הראיתי לה את ההודעות הרבות שלי משון, או איך שהוא לא רוצה שיקראו לו, והופתעתי לדעת שהיא לא נבהלת כלל מזה.
"איזה אנשים פסיכים יש בעולם!" היא אמרה. היא לקחה מידי את הטלפון, ומחקה את ההודעות. "אני ואת יוצאות עכשיו לטיול, נטול שונים והארים !" אמרה בצחקוק בטון המגוחך שלה, ועליתי למעלה להביא את הארנק. כנראה שמורן כבר הבינה שנצא למקום כלשהו, והביאה ארנק מהבית.
מזל שיש לי חברה כזאתי, כמו מורן, שתמיד תוציא אותי למקומות כאלו..
ופתאום, ראיתי אותו. והפעם עם עוד 4 חברים.
"כנראה שהגורל שלנו זה להפגש!" הוא צחקק, ואני צחקקתי איתו.