Dark Angel – פרק 3.

חזרתי לביתי לאחר יום עמוס ומתיש בבית הקפה, הסחת הדעת נחשבה כברכה עבורי, הסחת דעת מהנער המתולתל בעל העיניים הירוקות החודרות הללו שמסוגל לגרום לדעתי להיטרף בגללו, טרקתי את הדלת מאחוריי וקמצתי את זוג כפות ידיי לאגרופים הדוקים וכעוסים במיוחד, הוא אינו יכול פשוט כך סתם להחליט זאת.. הוא נשק לצווארי יותר מפעם אחת, הציץ לי בעת שהתלבשתי בליל אמש ועכשיו גם דייט ארור ומייסר? נשפתי בייאוש ובתבוסה והתהלכתי לכיוון המטבח בחיפושים נואשים אחר אבי. "אבא?" קראתי בקול גבוה ומסוקרן אך דבר לא נשמע, הבנתי שחזרתי לביתי הריק חסר החיים והמחליא.. הצלחתי להבליע חיוך, אני אוהבת זאת. אני אוהבת את השקט שלי, את הפינה החשוכה לצד ספר הקריאה הישן והטוב אשר בכל כמה עמודים מבצבץ קיפול קטן ומהוסס, אבל הכול מתנפץ לי בעיניים בגלל הארי! ואני לא רוצה זאת, פשוט לא.. איני בובה של אף בן אנוש שקיים, גברים התעללו בי ושיחקו בי, בגדו ואיימו עליי מספיק לכל החיים, אותה טעות חוזרת על עצמה כל פעם מחדש.. להארי יש מזל שאבי חשוב לי.
לפתע כל מערכותיי דלקו, והוא אינו כאן..! השעה הייתה שבע וחצי, יש לי עוד שעה שלמה.. שעה זה כלל לא מספיק זמן על מנת לבחור האם אני שוכחת ממנו וממשיכה הלאה בחיי בתקווה לשכוח ממנו או שני אקח את הסיכון האכזר ואלך עמו לאן שלבו יחפץ לקחת אותי בתור השבויה שלו.. נשמתי עמוק ופלטתי אנקת ייאוש, לוחצת בכף ידי על גבי מצחי, רעותיי כאבו וגרוני היה חנוק, בלעתי את רוקי והדבר צרב לי.. קרקרפתי עקצצה ודמי התפרע בעורקיי, כמכה מייסרת ומורטת מתחת לחגורה ידעתי שלמען הביטחון האישי שלי עדיף ללכת בעקבות לבי.. וזה לסרב לכך ברגע האחרון. החלטתי להתרחץ במהירות על מנת לשטוף את כל האירועים האחרונים שקרו לי ובמקצת להרגיע את נפשי הרוטטת בפחד ובלבול כה מקשים, רחצתי את גופי, מסבנת ושוטפת אותו.. חשה את המים הצוננים על גבי עורי החיוור וזה משרה בי כה המון שלווה ונינוחות, עטפתי את עצמי בחלוקי הלבן, קושרת את הסרט סביב אגני בחוזקה והברשתי את שערי בדריכות.. ממהרת לפני שהקשרים יתעצמו, לאחר פחות מחמש דקות יצאתי מבעד לחדר המקלחת שלי והתקדמתי לכיוון חדרי, על גבי המיטה היה מונח מכנס ג'ינס בהיר וגופייה בצבע ירקרק לצד עליונית שחורה, נשכתי את שפתי התחתונה וחשתי כיצד צמרמורת וסחרור כלל לא קרואים תוקפים אותי וגורמים לי לצנוח על גבי מיטתי הרכה בעלת הסדינים השחורים, התבוננתי בפיתקית הקטנה שהייתה חבויה בעמקי שקית הקניות והמילים הקטנות שהיו כתובות שם גרמו ללבי להתכווץ בכאב ולדמעות להופיע בעיניי: "לתינוקת הקטנה והכובשת שלי שגדלה, מחזיק לך אצבעות תמיד. אוהב, אבא". צחקקתי ומחיתי דמעה בוגדנית אחת שזלגה במורד הלחי שלי, כיצד אוכל להבריז לו עכשיו? לאחר המחווה האדירה והמדהימה הזו, אך ידעתי שלא מדובר כאן בטובת אבי, זו הטעות שלי מההתחלה.. ששוב חשבתי על כל אחד אחר מלבד על עצמי, נשמתי עמוק, אני חייבת להיות חזקה, אבי בכל מקרה יקבל אותי ויאהב. לפתע הטלפון שלי רטט על גבי השידה, הושטתי יד במהירות והתבוננתי במסך, בטני התהפכה וקרביי להטו, כל שריריי התכווצו בכאב וחשתי כיצד אני בוערת בתוך עמקי נשמתי.
שולח ההודעה: הארי.
"תהיה מוכנה עוד חצי שעה, לא כדאי לך להבריז לי מתוקה. אוהב, הארי". הוטחתי על גבי מיטתי וקברתי את פניי בין זוג כפות ידיי, חשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק.. כיצד אוכל לשכוח זאת? הדרך שבה נגע בי, המילים הקטנות חסרות המבוכה.. הלחץ והרכושנות האדירה והזועמת שלו, אלוהים אדירים, לכל הרוחות – מה הוא מוצא בי? החלטתי לא לענות לו על כך, קיפלתי במהירות את הבגדים בצורה מסודרת להפליא ותחבתי אותם בחזרה לשקית, קברתי אותה בעמקי הארון ושלפתי באקראי זוג מכנסי ג'ינס במעט ישנים, חולצה אפורה ארוכה לצד מעיל שחור ואלגנטי.. יש לי עוד חצי שעה שלמה להחליט זאת, ואני חושבת על כל דבר מלבד זאת..
עצמתי את עיניי – האם אני רוצה זאת? האם אני אעיז? נחרתי נחירת בוז ופלטתי אנקת ייאוש, ברור שלא. אחזתי בספר הקריאה שלי וירדתי לכיוון הסלון, התיישבתי על גבי הכורסה הלבנבנה בצבע שמנת וסיכלתי את רגליי האחת בשנייה, הדלקתי את מסך הפלזמה השטוח וזפזפתי בערוצים עד שנעצרתי בערוץ הסרטים, החלטתי להישאר בערוץ זה בעת שאני קוראת את הרומן שלי.. כרסמתי את שערי בפי ועיניי רפרפו על גבי השורות המוכרות לי וחרוטות בעמקי זכרוני בדרך העמוקה והמושלמת ביותר שקיימת ,אך עדיין , למרות הכול לא הבנתי דבר. נסתי להניח למילים הכאבות שמדברות על הדבר הקרוי אהבה ללא תנאי והתבוננתי בסרט המצויר שאת שמו לא ידעתי, עיניי צרבו וכל סערותי סמרו וכלל לא הקשבתי לדמויות המקושקשות, ההודעה של הארי, המילים שלו היום בבוקר.. הוא עצמו, רק אותו שמעתי, ראיתי וחשתי.. נשמתי עמוק אל תוך קרביי ונסתי נואשות לספור עד עשר על מנת להירגע אך כשלתי בכך.. זה אבוד, הוא בלתי נשכח, וזה מעצבן אותי, מאוד..
לפתע נשמעה דפיקה רועמת וחזקה על גבי הדלת, התכווצתי, הוא הגיע. לא ידעתי אם לפתוח או לא, תת ההוקרה שלי זעקה לי לרוץ לחדרי ולהסתגר שם אך דבר אחר שבי.. לא ידוע, רץ דווקא אליו, לדלת.. החלטתי לבסוף להפסיק את המאבק הנפשי הארור והמטופש הזה ולומר לו את האמת, שאיני מוכנה לבוא עמו, שאין לי דבר אליו, שאיני עוד סתם בחורה מטופשת שנופלת בקסמיו.. פתחתי את הדלת לרווחה ונסתי להבליע חיוך, כשהוא ראה אותי הוא מצמץ בעיניו ולאחר מכן חייך גם את החיוך העקום, המושלם והאהוב שחשף את גומת החן החמודה והנהדרת שלו. "את מוכנה?" הוא שאל נמרצות.
קשרתי את ידיי האחת בשנייה ונסתי למצוא את המילים הנכונות. "הארי.. אני לא הולכת אתך לשום מקום".
עיניו הצטמצמו בכעס רב ומפחיד. "מה?!". הוא תבע לדעת.
נשמתי נשמטה ממני ועוד רגע צנחתי, כל סערותיי סמרו ודמי נזל מפניי.. חשתי פחד וחרדה עצומה שתוקפים אותי ומטריפים את דעתי ונשמתי, פיזית ונפשית, וידעתי שאיני רוצה אותו כאן, לצדי, ממולי, במכונית.. לא, לא, לא! "הארי, פשוט לא.." לחשתי. "שכח מהכול, אמרתי לך כן בגלל אבא שלי, עזוב זאת ושכח מזה". הפצרתי בו.
הוא צחקק ונראה מופתע אך גם במעט מאותגר, כצופן סוד.. נשכתי את שפתי התחתונה, וכה גברי ומושך, לא היה ספק שהוא יפהפייה, אבל.. "את לא מבינה שזה רק יותר מושך אותי?" הוא קרץ, נחרדתי, למה לעזאזל הוא מתכוון עכשיו? "אהובה, אני רק רוצה לקחת אותי לדייט… זו באמת בקשה גדולה מידי?"
"אני לא מכירה אותך!". זעקתי. "איני בנויה לקשר מסובך.." לחשתי.
הוא משך בכתפיו. "את שופטת אותי מהר מידי.."
"הודות לרושם הראשוני המלחיץ והמטריד שלך! כיצד בכלל ידעת היכן הבית שלי?" תבעתי לדעת.
הוא גלגל את עיניו. "אני מניח שעכבתי אחרייך.." מלמל כדרך אגב כאילו והדבר רגלי למדי, עיני נפערו לרווחה והכעס קרע אותי לגזרים, זה החמיא לי.. אין ספק, אבל גם עבר את הקו האדום, מי הוא לכל הרוחות? מה הוא רוצה ממני? "עכבת?!". זעקתי.
"כן.." צחקק מהבעת הפנים שלי בגלל ששפתי התחתונה נשמטה לרווחה, צמרמורת גלשה בכל מורד גופי ורק רציתי להדוף אותו ממני כמה רחוק שרק אפשר. "אבל יצאת לפני.." לחשתי מזועזעת ואף מבולבלת אבל גם יותר מכך.. דבר שהפתיע אותי לחלוטין, הייתי מסוקרנת וסמוקת לחיים.
"לא רציתי שתחשדי.. חכתי לך כל הזמן במכונית שלי".
בלעתי את רוקי וחשתי כיצד אני פשוט לא מסוגלת להאמין לו. "לא חכית כל הזמן הזה".
"אני נלחם על מה ששווה זאת". תפס סנטרי ברכות מהפנטת והכריח אותי לפגוש במבטו החודר והמורט כל קצה עצבים, לבי הלם בחוזקה וצמרמורת שפדה אותי וגרמה לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, עיניו הירוקות כדשא טרי ורענן כשפו אותי וגרמו לקרקע להשמט תחת רגליי. "כיצד אתה יודע שאני שווה זאת.. פשוט סתם חטפת אותי באקראי". הצלחתי לומר ברעד, כל מערכותיי דלקו, איני שווה זאת הארי.. בכלל לא…
"מספיק מבט אחד". הוא רק אמר זאת וטמן את שפתיו בשקע המוכר והמסומן, נשק לי, מכר את עצמו בנשיקה הזו, כנפרק עליי, גורם לצווחה לא קרויה להסעיר ולהטריף את כל חושיי, להדהד בכל איבריי ולחרב אותי לגורמים.. כל סערותיי סמרו והחמצן נגזל ממני, אני עצמי נאבדתי.. וזה אפילו לא נשיקה על השפתיים, לבי הלם בחוזקה וצמרמורת קרה לפתה אותי בחוזקה, דמי געש והתפרע בעורקיי, שריריי התכווצו בכאב וראשי קדח בחוזקה.. נסתי להדוף אותו אך הוא אחז בידיי, ממסמר אותי במקומי, טורק את הדלת מאחור בעזרת רגלו הארוכה ומצמיד אותי אליה, לא נוטש את צווארי, קרביי להטו וכל תא, מערכת ואיבר בגופי התפוגגו, התרסקו, אני עצמי התרסקתי.. חשתי כיצד כל סערותיי סומרות ואני נואשת לברוח ולמצוא מקום מקלט אך כבולה למקומי… הפחד לופת אותי בחוזקה וגורם ללחיי ללהוט בעוז, סיכלתי את רגליי האחת בשנייה וזה הפיל את שנינו, הוא נפל מעליי, נשען על גבי מרפקיו על מנת לא לפגוע בי.. ממסמר אותי במבטו המאיים והקשוח, הקטלני שקטל אותי ופוצץ בין רגע.. כפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר וחשתי כיצד הסימן הנפוח בשקע שבצווארי צורב ככוויה ארורה, כל כולי רטטתי ופרפרתי, הוא חייך את חיוכו המתנשא והשעין את מצחו על גבי מצחי שלי. "גם דייט ביתי זה בסדר מבחינתי אהובה.."
נסתי לדחוק בו שוב אך הוא אינו זז ולו במקצת, הוא עצם את עיניו וגחך כמשועשע. "הארי, זהו ביתי, קח את עצמך ולך מפה!". התעקשתי.
"את מפסידה אותי.." הוא לחש, ולפתע חשתי שהוא מתכוון לכך.
עזרתי אומץ. "אי אפשר להפסיד אותך.. אתה טעות מההתחלה".
המילים שלי כאילו ופגעו בו. "מה גורם לך כל כך לשנוא אותי?"
הו, לא! איני שונאת אותו.. יש לי המון רגשות רעים אליו אבל שנאה כלל לא כלולה בהם, היא אינה יכולה בגלל שאיני מכירה אותו. "האישיות שלך לא מתאימה לי, אתה אפילו לא אמרת לי שלום וכבר חטפת אותי".
הוא התרומם על גבי רגליו והושיט לי את ידו על מנת לעזור לי להתרומם, זקפתי גבה, לא תודה. התרוממתי בכוחות עצמתי וסדרתי את שערי על גבי שכמותיי. הוא שלב את זרועותיו השריריות על גבי חזהו ונשען על גבי הכורסה. "רוצה לרקוד יפהפייה?"
קרקרפתי עקצצה ודמי נזל מפניי, משהו להט בי כשהוא הציע לי זאת.. לבי רטט בתשוקה רבה וחשתי כיצד צמרמורת מייסרת לופתת אותי ללא כל טיפת רחמים. "אבל הרגע אמרתי לך..-"
"אני יודע מה אמרת לי". קרץ לי ואחז בכפות ידיי שהיו כה קטנות ושבריריות בין זוג כפות ידיו החסונות והקשוחות אך כה החמימות והממכרות למגע, מה יש לי אליו?! "ועכשיו אני אומר לך".
לכל הרוחות. "בסדר.. רק ריקוד קצר.." לחשתי.
הוא שלף את האייפון שלו מכיס מכנסיו וזה הותיר לי רגע לבחון את לבושו, מכנס ג'ינס כהה ומשופשף, חולצה שחורה שזוג כפתוריה העליונים לא מכופתרים ופעורים לרווחה, שערו נחת על גבי טווי פניו העשויים ללא כל טיפת חת בדרך מושלמת ומהפנטת. הוא גלל בידו על גבי המסך, הנחתי שהוא מחפש שיר טוב, כשמצא זאת חייך חיוך מרוצה והדליק זאת, הוא אחז ביד אחת באגני בעת שידו האחרת אוחזת בידי שלי, הנחתי יד אחת על גבי שכמו הרחבה והמצוקה, נשכתי את שפתי התחתונה והצלחתי להבליע חיוך.. היא בהחלט חזקה כמו ששערתי, השיר החל לתנגן ברקע, מוזיקה שקטה ומלטפת, פגיעה ורומנטית שחודרת לעמקי הלב והנשמה, כלל לא הכרתי אותה אך היא הצליחה לקטוף אותי ולוהתיר רק בבועה אחת לא ידועה ומוזרה.. יחד עמו, פשוט חייכנו אחד לשנייה מרחפים ברחבי הסלון רחב הידיים שלי, מסתובבים במטבח, הוא לרגע אחד באגני והרים אותי למטה ולאחר מכן הוריד אותי בעדינות נושק ללחי הקטנה והחיוורת שלי, הוא סובב אותי בהמשך המסדרון וחשתי כה חופשייה וקרועה בין זרועותיו, כאילו והשברים התאחדו מחדש ואני שלמה לצדו, במקום הנכון ברגע הנכון שלי, עפה, מותירה את העוגן המקשה והמעיק, קיר הפלדה מתרסק ומתנפץ בין רגע, אני על גג העולם, מושיטה יד ונוגעת בשמיים והוא לצדי, נותן לי לחוש מוגנת, בטוחה, מושלמת..
"זו מוזיקה יפה.." מלמלתי.
הוא חייך. "באמת?"
הנהנתי. "אני לא מכירה את השיר הזה.."
"כי את לא מכירה אותי". קרץ לי.
השפלתי את ראשי. "אתה לעולם לא תודה שאינך בסדר"
"לא, כי לעולם לא תהיה לי את הסיבה לכך". קרץ בלגלוג.
נאנחתי. "אתה מתנשא ויהיר בטירוף". עקצתי בכעס.
"תמשיכי.." מלמל, גלגלתי את עיניי ונשמתי עמוק, הוא לפתע קרב אותי אליו, סוגר את הפער המורט עצבים הארור שבנינו, גורם לכל גופי להתחשמל ולרטוט בעונג כה רב ולהפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים ושיכרון חושים מטריף, ממכר וכה נחשק ורצוי.. "מעולם לא רקדתי כך עם משהי". לחש.
"באמת?" שאלתי כלא מאמינה, הוא רקדן נהדר.
הוא חייך חיוך במעט נבוך ויכולתי רק לרגע לראות הארי אחר.. אך כלל לא מובן וידוע. "יש לי ברירה?" נאנח בייאוש. "מה את חושבת על יכולת הריקוד שלי?".
עיקמתי את אפי. "יש מה לשפר.."
"נוכל לשפר בפעם הבאה לא?". קרץ לי.
המוזיקה נגמרה והתרחקתי ממנו במהירות. "הארי, זה מהיר מידי בשבילי.."
"אני יודע..". לחש. "אך זה מי שאני".
"אני לא בטוחה שאני יוכל להיות הבחורה שאתה רוצה". מלמלתי במעט תחושת עצב צובטת.
הוא השתתק והתבונן בי. "אל תגידי זאת, את כל מה שאני רוצה".
"איך אתה יודע?!". זעקתי בכעס.
"מספיק מבט אחד". חייך אליי.