Dark Angle – פרק 1.

התבוננתי בנערה החיוורת שבראי, בנערה ששיערה הכהה מדגיש את פניה החיוורות, נערה שזוג עיניים כחולות גדולות מידי לפניה הקטנות.. היא החזירה לי מבט וחשתי מיואשת.
נאנחתי באכזבה וחשתי שיש בי פגם מסוים, לא משנה עד כמה חברותיי יחמיאו לי.. אני תמיד אחזור להתבונן בראי ויחוש חסרת כל טיפת זוהר, קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה ונשמתי עמוק, עורי להט ורטט כמטען חשמלי עז וחשתי כיצד דמי נוזל מפניי, ברור שאין לי מישהו, לא קיים הגבר שמוכן לסבול אותי.. שמוכן להתמודד עם החבילה הגדולה הזו שנקראת הלנה פידלס, נשכתי את שפתי התחתונה ותת ההוקרה שלי הצליפה והכתה בי בחוזקה, איני צריכה איש.. טוב לי לבד, עם הבדידות ותחושות האשמה, להיסחב כל יום עם הטראומה הארורה הזו, המטען שלוחץ מעליי, גדול מידי, כבד.. חונק ורומס אותי, מנפץ אותי ככלי שבר לאלפי רסיסים.. והרי כבר אין עוד מה לשבור בי, סתם נשמה בלי גוף שיכול להיפגע, כך חשתי, וכנראה שגם בגלל זה אני חסרת צבע.. חסרת פנימיות.. נערה שטחית!
"הלנה?!". שמעתי את לוסי חברתי הטובה צועקת לי מבעד דלת השירותים, עיניי נפערו לרווחה, היא מחפשת אותי. עצמתי את עיניי ונאנחתי על גבי קיר השירותים, לעזאזל עם מסיבת הבית המטופשת הזו.. לא הייתי צריכה לבוא, היה עדיף לי פשוט לשבת בבית ולקרוא רומן אנגלי קלאסי של פעם.. בפינה השקטה והחשוכה שלי שרק מנורת הקריאה מאירה מעליי ואני עדיין בלילה הנצחי שלי, החשכה המלכותית והארורה. בלעתי את רוקי וזה צרב את גרוני, החור בחזי רק נפער יותר ויותר ודמעות עלו בעיניי.. די כבר, מאס מכך!
אילו והדבר היה תלוי בי.. הייתי נשארת כאן, סגורה בשירותים ובוכה על עצם העובדה שאני עצמי, אך אני חייבת לצאת החוצה.. בסופו של דבר עוד מישהו יצטרך לשירותים, או להקיא את כל האלכוהול ששתה, או שפשוט לבכות כמוני.. חייכתי חצי חיוך, אני לא היחידה לפחות, ובתקווה שזה ינחם אותי זה רק מטיח אותי יותר לקרקעית התהום וכלל לא משפר ולו במקצת את התחושה המחליאה שלופתת אותי כל רגע מורט עצבים בחיי.
יצאתי מבעד הדלת וראיתי שלוסי פונה בהמשך המסדרון בחיפושים נואשים אחריי. "אני כאן.." מלמלתי במעט מגביהה את קולי הצרוד והרועד, אני חייבת להשתלט על עצמי! היא חייכה אליי והתהלכה לכיווני בצעדים גדולים. "איפה היית?" שאלה ומצמצה בעיניי, קרקרפתי עקצצה.. והנה השקרים מתחילים, לבשתי חיוך מטופש על פרצופי ושחקתי בקצוות שערי כחפה מפשע. "סתם.. הייתי צריכה לשירותים". צחקקתי.
היא גלגלה את עיניה. "חשבתי שברחת.." לחשה.
"ברחתי?" שאלתי בתמימות ובתימהון. "לא, יש לי חשק לרקוד במקצת".
עיניה אורו כזוג פנסי חג מולד. "נהדר! כולם מצטרפים לרחבת הריקודים שבסלון בצורת רכבת! קדימה בואי!". משכה בידי ועם רגליי המסורבלות כמעט וכשלתי בכל מורד המדרגות, צמרמורת גלשה בכל מורד גופי בקיפאון, ככוויה צורבת, זה מביך..
הצטרפתי בחוסר אונים לרכבת האנושית לצד המוזיקה הקצבית שהלמה בחוזקה באוזניי כתחושת קריעה, אך ידיי אחזו בשכמותייה של לוסי כך שהדבר היה בלתי אפשרי לסתום אותן, להימנע מהרעש..
היינו בסוף הרכבת והודיתי על כך עקב אור העובדה שאיני סובלת את חוסר הידיעה שיש מישהו מאחוריי ואין לדעת מה מצבו, לאחר מספר דקות שכל רגע רגליי נקשרו ברגליה של לוסי והיא העבירה בי מבט נוזף וכעוס, נשפתי בכעס ונחרתי נחירת בוז.. היא גררה אותי לכאן..
חשתי זוג זרועות גבריות וגדולות שאוחזות במותני הדקיקה, מקיפות אותי, איני ידעתי מי הוא הנער שהחליט לפלוש למרחבי הפרטי יתר על המידה, אך רק המגע שלו הצליח לגרום לכל גופי להתכווץ בייסורים ולצמרמורת עזה להצליף על גבי עמוד שדרתי שוב ושוב, הצלפות מייסרות ללא רחמים, ראשי הסתחרר וחשתי כיצד אני עומדת ליפול לאחור, בטני בעבעה כתחושת חלחלה והייתי קצרת נשימה, דמי התפרע בעורקיי וצווחתי בתוך עמקי נשמתי צווחה שהדהדה בכל איבריי וגרמה לי בין רגע להיהפך לפקעת אחת של עצבים..
אך עורפי כמכת מתחת לחגורה, מכה צורבת ומייסרת, מורטת כל קצה עצבים, כשאפו נגע בעורפי, נשף עמוק ואז זוג שפתיו החלו לנשק לי את השקע שבין הצוואר לשכם, כל כולי פרפרתי במקומי, דמי נזל מפניי וחשתי כיצד כובד הכבידה נגזל ממני, מה לכל הרוחות..?!
"מי אתה?!". צווחתי, גורמת ללוסי להסתובב בדאגה אך זה היה מאוחר מידי והנער משך אותי לאחורי ארון המדרגות, היה חשוך עד אימה שם ולא יכולתי לראות דבר, הייתי גם עם הגבר אליו כך שראשי היה שקוע בעמקי קיר העץ הקר והמחוספס, ריח של עץ מיובש ומטונף בגועל מחליא נשאף דרך אפי וגרם לי להשתעל אך כלל לא חשתי אותו, חשתי כף יד חמימה וגדולה למדי שלוחצת על גבי הירך האחורית שלי בעת שיד אחרת חוסמת לי כל דרך התחמקות, גורמת לגופו במעט להישען קדימה אך הוא כלל לא פוגע בי, כלל לא נוגע.. רק זוג שפתיו וידו הלוחצת בחוזקה על גבי הירך היו הדברים שחשתי.. וזה היה מספיק על מנת להדליק את כל מערכותיי ולגרום לכפות ידיי להזיע מרוב המתח והלחץ האדיר שתקף אותי, עצמתי את עיניי בשתיקה, נואשת לצווח אך לא יודעת מה יהיו ההשלכות.. חשתי חנוקה, מחוצה, חסרת אונים וידיעה.. חשתי כיצד אין לי מספיק כוח בריאות והן נשרפות, אין לי כל טיפת חמצן על מנת לעמוד ולהתקיים, גרוני היה חנוק וזיעה קרירה שטפה את מצחי, חשתי כיצד כל סערותיי סומרות ושרירי בטני נקשרים האחד בשני וגורמים לי לפלוט אנקת ייאוש, קרביי וירכיי להטו מרוב התשוקה אך גם החוצפה והאפלה האדירה שהייתה בנשיקה הזו, עורפי הייתה כה קרירה וצוננת, ככוויה צורבת שהשתיקה אותי.. חשתי כיצד אני מאבדת את הכיוון וכל טיפת כוח נגזל ממני.. דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, הנישוק המייסר נמשך ולאחר מספר דקות הוא הסתיים בנשיקה קטנה וחטופה באותו המקום.. הוא שחרר אותי וצחקק ללא כל טיפת מבוכה, הוא שחרר אותי.
סובבתי את ראשי, נשענת על גבי קיר העץ על מנת להקל במקצת את מה שקרה כאן, לוחצת את ידיי על גבי מצחי, נושמת עמוק, מנסה לספור עד עשר אך כושלת.. רטטתי, פרפרתי במקומי.. הוא נגע בי נפשית ופיזית.. בכזו מהירות.. ובכזו עוצמה אדירה, מי הוא?! אך פחדתי להסתכל, פחדתי להתבונן באותו הנער כי לא ידעתי אם אני יאהב את מה שאני רואה, פחדתי שהוא ידביק נשיקה לשפתיי בהזדמנות הראשונה.. ראשי היה מושפל ונסתי איכשהו להירגל ולא להתפתל כנואשת לרחמים, מצמצתי בעיניי וראיתי רק זוג נעליים שחורות והתחלה של מכנסי ג'ינס כהים ומשופשפים..
"זה בסדר, אני לא אפגע בך.." הוא צחקק. בלעתי את רוקי והרמתי את ראשי באיטיות.. התחלה של חולצה לבנה וחלקה שזוג הכפתורים הראשונים פתוחים לרווחה.. הוא לבש עליונית משובצת וזרוקה מעליו.. ואז פגשתי בעיניו, בזוג העיניים הירוקות והחודרות הללו שגרמו ללבי לרטוט, שערו היה מבולבל ונחת על גבי טווי פניו המלאכיים בדרך מושלמת, ידי צרבה וחשתי ברצון העז להעביר יד בשערו הפרוע והמתולתל במקצת.. שפתיו היו מלאות, שמנמנות.. נשכתי את שפתי התחתונה, כה מגרות.. ריסיו העבים יצרו מסגרת עוצרת נשימה לעיניו וחשתי שנקשר סרט סביב אגני ואני נמשכת אליו ונשרפת.. הוא הצליח להבליע חיוך שגרם לגומת חן שחרוטה בחוזקה על גבי לחיו הלבנבנה אך גם בעדינות טהורה לצוץ.
"למה?". לחשתי מתנשמת.. הוא לא רק פנים יפות, ממש לא..
הוא גחך. "למה מה?" מלמל.
עיני נפערו לרווחה. "מי אתה? למה נשקת אותי?"
"לא נשקתי אותך, רק מצצתי לך את העורף". הוא גחך ומשך בכתפיו.. בכתפיו הכו רחבות ושריריות שיכולתי להשבע שהן הדבר החזק ביותר בעולם. "הארי סטיילס, נעים מאוד". קרץ לי. "ואת?"
איני יודעת אך ולמה אך ללא כל היסוס אמרתי את שמי. "הלנה פידלס.." מלמלתי.
הוא חכך את אפו באפי, מעביר בי רטט חשמלי עז ולוהט, גורם לקרביי להתכווץ בייסורים וללבי לפעום בחוזקה, לחיי במעט האדימו ועיניי ברקו.. הוא שלף את ידו ותחב אותה לכיוון הכיס האחורי של הג'ינס שלי, פי נפער לרווחה.. הוא.. הוא פשוט חטף לי את הטלפון? ועוד מהכיס האחורי?!
הוא קרץ לי ובמהירות הכניס את מספרו לשם ואת שמו הפרטי, לאחר מכן הוא התקשר לטלפון הפרטי שלו ושמר את מספרי שם הסתבר.. בלעתי את רוקי. "מי אמר שאני רוצה אותך באנשי הקשר שלי?"
"את תרצי, סמכי עליי.. זה ישמש אותך לעוד המון פעמים.." הוא מלמל ונשק שוב פעם לשקע שבצווארי, מוחץ אותי באגני, מדביק אותי לקיר ומסעיר את כל חושיי ואני נהפכת בין רגע לפקעת אחת של עצבים ושיכרון.. זה הרגיש לי כה אסור, כה אפל וכה ממכר ונחשק..
ולאחר מכן, בניפוף פרידה הוא פשוט לקח את עצמו והלך משם.