Dark Angle – פרק 2.

טרקתי את דלת חדרי בחוזקה ובחוסר כוחות נפלתי ונשמטתי על גבי הרצפה כחפץ, זו גם התחושה שהדהדה בגופי.. ללא כל יכולת התנגדות, ללא כל דרך המלטות מסוימת, פשוט נפלתי ברשת הארורה והחונקת שלו ונוצחתי, נרמסתי ונחרבתי.. כחפץ, החפץ של הארי.
נשכתי את שפתי התחתונה ונסתי להסדיר את נשימותיי, עדיין מסוחררת ומוכת הלם, עדיין חסרת כל וודאות וחוש כיוון, עיניו רדפו אותי וגרמו ללבי לרטוט בעונג כה רב, קולו צרב וכיווץ אותי בייסורים ומגעו מסמר אותי למקומי, חשתי קרועה ביני לבין עצמי, לא צרחתי עליו.. לא בכיתי, לא איימתי או בצעתי דבר מה שיגרום לו להתרחק.. פשוט שוחחתי עמו, נותנת לו לנשק ולמצוץ את השקע שבין צווארי לשכמי כך סתם, נגעתי במקום הכואב והמצמרר ונטרתי לכיוון מראת חדרי אשר מתפרסת לכל אורך הקיר הלבן והמחליא של הבית השבור שלי, סימן סגול גדול, כמכה, היה טבוע לי שם.. סימן שלו, זכר מאותו האירוע..
זה חלחל לי כה עמוק וגרם לי לפלוט אנקת ייאוש, רק רציתי להחליף לפיג'מה הכחלחלה שלי ולשכוח שזה קרה! לא היה לי כל טיפת רצון או חשק להתבונן בעצמי כי נגעלתי גם ככה מההשתקפות הארורה שבראי ועכשיו עוד יותר.. חשתי כיצד דמי לוהט בעורקיי בכעס חריף ועז וכל סערותיי סומרות, גל של קיפאון ככוויה צורבת הכה בכל איבר בגופי וריסק אותי, פרק..
פתחתי את הארון לרווחה, שלפתי מכנס קצרצר בצבע שחור וגופייה בצבע תכלת בעלת ציורי ארנבונים לבנבנים ומתוקים, חייכתי ביני לבין עצמי והחלתי לגלף מבעד לגופי את מכנס הג'ינס הדבוק לעורי, פותחת כפתור ראשון.. כפתור שני.. קורעת לרווחה את הריצ'רץ' המחוספס שהתחכך עם עורי העדין והחיוור שכרגע נראה פעם ראשונה אדום ומלא חיים, זה בוודאי בגלל שחם לי ואני כועסת.. נשפתי על גבי שערי והמכנס צנח ונשמט על גבי הקרקע, לאחר מכן הורדתי את החולצה וזרקתי לכיוון הכיסא, מיהרתי להתלבש בפיג'מת הלילה ולאחר מכן הברשתי את שערי, בלתי נתן לנוע את הבלתי נמנע.. העפתי מבט אחרון בראי, עיניי בעלות ברק, לחיי סמוקות ולמזלי שערי הארוך והגלי מצליח במקצת להסתיר את הכתם הסגול, את הסימן.. הסימן שלו, של הנער האגרסיבי חסר המבוכה הזה..
התכרבלתי במיטתי, מאמצת את מיקי-מאוס הפרוותי והעדין בניחוח לבנדר לחיקי, פיהוק נפלט מבעד לפי וגרם לי לצחקק.. ולפני שנפלתי בחוסר אונים לשינה רדופה הטלפון שלי רטט והשמיע צליל של הודעה חדשה.. מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, מי שולח הודעות בשעה כזו מאוחרת בלילה? גלגלתי את עיניי וכמעט ולא היו לי כוחות על מנת להושיט את ידי לכיוון השידה הלבנבנה מעץ מלא שלצדי ולראות את הנמען, אך איני אוהבת להתעלם מבני אדם כי אני מכירה את ההרגשה ולבסוף חטפתי את הטלפון:
שולח ההודעה: הארי.
"בפעם הבאה בדקי שהווילון סגור… לא כדאי שמישהו אחר יראה אותך. אבל בכל מקרה, תודה על המופע. אוהב, הארי".
חשתי כיצד זה מכה בי כמכת ברק וגורם לכל כולי לרטוט ולרעד לעקצץ בי בייסורים מענים, נהפכתי להיות בין רגע פקחת אחת של עצבים וכפות ידיי הזיעו, הטלפון צנח על גבי מיטתי והסתערתי לכיוון החלון הפתוח לרווחה.. יכולתי להישבע שמכונית שחורה גדולה נסעה במורד הרחוב שלי, מכונית לא מוכרת.. בלעתי את רוקי וזה צרב, מדליק את כל מערכותיי בין רגע וגורם לי לבעור בכעס אך רק בתשוקה והתרגשות מסעירה בו זמנית.. לכל הרוחות, למה?!
טרקתי את החלון וקשרתי את הווילון האפור שלי, התהלכתי לכיוון המיטה, רגל גוררת רגל וכשלתי אל תוך תוכה, מתכסה מתחת למיטה ורק רוצה לשכוח את הלילה המטורף הזה..
למרות שבעמקי נשמתי המעונה אני יודעת שזה דבר בלתי אפשרי, התכווצתי, גרוני היה חנוק וקרקרפתי עקצצה, כמו שבלתי אפשרי להשתיק את סערת הפרפרים שתחוללה בבטני וגרמה לי לקוצר נשימה מטריף דעת.

שרכתי את שרוכי נעלי האולסטאר הישנות והשחוכות שלי בצבע שחור, שלפתי סוודר בצבע תכלת שתאם את צבע עיניי מהארון ולבשתי אותו על גבי פלג גופי העליון במהירות, קשרתי את שערי בדרך מגושמת ורופפת וידעתי שעדיף שאיני אתקרב לאיפור..
ירדתי במהירות בגרם המדרגות, מחשבת כל צעד לפני שאפול ואכשול כתמיד, שמחתי שצלחתי זאת בהצלחה והתקדמתי בקלילות לכיוון המטבח על מנת לאכול ארוחת בוקר טובה לפני היציאה לעבודה.
"בוקר טוב אבא". קראתי באושר בעת שכרככתי את הצעיף סביב צווארי על מנת להסתיר את הסימן שכלל לא דהה אלא נהיה חזק וצורב הרבה יותר, אך הקרקרע נשמטה תחת רגליי וראיתי שחור כשנער בעל תלתלים ועיניים ירוקות חודרות התיישב על גבי שולחן האוכל בשילוב זרועות וחייך לעברי.
לסתי נשמטה וחשתי כיצד כל סערותיי סומרות, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, לבי הלם בחוזקה ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. קרביי להטו וכל שריריי התכווצו ונסתי לפלוט חיוך משובש.. לכל הרוחות, מה הוא עושה כאן לעזאזל?!
"בוקר טוב מתוקה". חייך אליי אבי ונראה נינוח להדהים בעת ששתה מקפה הבוקר שלו. "זה הארי, הארי סטיילס.. הוא אמר שאתם מכירים". משך אבי בכתפיו.
הארי קרץ לי קריצה מושלמת והזיז בצורה מטלטלת מספר קצוות שיער ממצחו כלפי מעלה. "בוקר טוב חומד". חייך.
בלעתי את רוקי. "בוקר.." לחשתי. "אבא, אכפת לך רגע לבוא לסלון?" מלמלתי במתח עז והיה מספיק לראות אותו על מנת לחוש את המשיכה אך גם הפחד והבלבול המסעיר שלי מהנער הארור הזה. אבי הניח את העיתון והכווה לי את הדרך לכיוון הסלון, נעמדתי לצד המסך השטוח שבקיר בעת שהוא שלב את זרועותיו לפניי. "מה יש הלנה?"
"אבא.. מה.. מה קורה כאן? מה הוא עושה כאן?" לא הצלחתי למצוא את המילים על מנת שיבטאו את הבלבול העז והנוראי שחשתי בקרביי.
אבי הבליע חיוך. "הארי הוא נער מקסים מתוקה, אין לך סיבה לחוש נבוכה.." מלמל אבי. "הוא אמר שהוא החבר שלך, לא ספרת לי שיש לך חבר". צחקק ונראה לרגע צעיר ומדהים, מראהו של אבי הצליח איכשהו לגרום לי להיאנח בתבוסה מרוב האהבה העצומה שלי לאב המסור והטוב ביותר בעולם הזה, אך זה עדיין לא הצליח לגמרי להשתיק את סערת הרגשות שטרפה אותי. "אבא, הוא אינו החבר שלי.." לחשתי.
"בעיניי אם את מוותרת על ההזדמנות הזו את רק מפסידה, רואים שהוא נער טוב".
נחרתי נחירת בוז, כן ממש.. "אבא, הוא לא..-"
"טוב די, לא יפה! בואי חזרה למטבח.." האיץ בי אבי במעט נזיפה ומשך במפרק ידי חזרה למטבח, התיישבתי לצד הארי בחוסר אונים ורק הקרבה אליו גרמה לבטני להקשר באלפי קשרים ולקוצר נשימה ממכר, חשתי כיצד ריחו משכר אותי וכל מערכותיי דולקות. אוי.. מה קורה לי? התבוננתי בו במעט כעס וידו חסרת כל טיפת המבוכה לחצה על גבי הירך שלי בעת שאבי התייצב מול הכיור עם הגב אלינו. נשכתי את שפתי התחתונה ונעתי באי נוחות מנסה לגרש אותו.. "הארי, חדל.." מלמלתי.
הוא גחך ולחץ במעט יותר חזק, מלהיט את עורי וגורם לי לאבד את עצמי. "חשבתי להזמין אותך היום לארוחת ערב.." מלמל.
מצמצתי בעיניי. "מה?" השתנקתי בפחד, אין סיכוי, איני עד כידי כך חסרת אחריות!
"בעיניי זה רעיון מדהים!". עיניו של אבי אורו באושר, ידעתי שאבי רוצה שאמשיך הלאה.. שאמצא לי מישהו, ואיני יודעת איך ולמה אך כנראה שהוא עיוור ונפל בקסמו האפל של הארי ורוצה שאצא עמו, האם לעשות זאת למען אבי או לחשוב על טובתי?
התבוננתי בהארי, לא האמנתי שאני עושה זאת. "בסדר.." צייצתי, עיניו של הארי דלקו ואורו כזוג פנסי חג מולד חדשים. "את לא תצטערי.." הוא לחש לאוזני.
בלעתי את רוקי ולא ידעתי מה לענות לו. "אז אני הולך, יש לי עבודה.." מלמל הארי והתכוון לעזוב אך אבי דחק בי לכיוונו. "לבי את החבר שלך..!".
"הוא לא". לחשתי אך הייתי בספק אם שמעו זאת, הלכתי בעקבות הארי לכיוון הכניסה של הבית, הוא אינו פספס את ההזדמנות ואגנו המושלם דחק בי לקיר, ממסמר אותי למקומו, משתיק אותי וגורם לי להיהפך לחסרת ערך לצדו.. הוא כרך את זרועו סביב אגני בעת שידו האחרת חסמה לי שוב דרך מעבר.. הוא נגע בי בכזו עדינות טהורה כאילו מפחד לפגוע בי, כאילו הוא מפחד שאברח לו.. אך הוא אינו מכיר אותי?! מה הוא רוצה?! לאן הוא לוקח זאת?! למה?! אלפי שאלות התרוצצו בראשי אך כשהוא הסיט את הצעיף במשיכה קלה מצווארי וחייך חיוך מרוצה לכיוון הסימן הסגול הלוהט, הוא גרם לכל גופי לרטוט בעונג אך גם בפחד קל, רעדתי והתכווצתי, כשפתיו נשקו לי שוב, שואף את ריחי, חוקר את עורי… חשתי כיצד אני מרפת באוויר וכל סערותיי סומרות, דמי התפרע בכל איבריי ובלי הלם בחוזקה, קרביי להטו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת בכאב מייסר.. חשתי פגיעה לצדו.
לאחר מספר דקות הוא פסק לכך וקרץ. "היום בשמונה וחצי בערב תהיה מוכנה.. לבשי משהו יפה".
"למה אתה עושה זאת..?" לחשתי.
עיניו התכווצו. "עושה מה?" צחקק.
"אל תתחכם!". נזפתי בו. "למה הגעת לכאן? למה הצצת לי אתמול? מדוע אתה כך מנשק אותי כל פעם מחדש?"
עיניו דלקו. "את רוצה שאנשק אותך על גבי השפתיים המושלמות הללו שלך?".
כל כולי רטטתי ונצרבתי, אש להבה שרפה וחרבה אותי. "לא.. ממש לא, אתה לא יכול לעשות את כל מה שאתה עושה, לא לי, איני רוצה אותך.. למה בכוח?"
"כי אני אוהב זאת.." הוא לחש והצמיד את מצחו למצחי שלי, יכולתי להשבע שרק לרגע עצמתי את עיניי ונאבדתי, אך רק לרגע זעיר ובמהירות דחפתי אותו, אך כשלתי, הוא אינו זז ולו סנטימטר אחד. "לך.."
"היום בשמונה וחצי". חזר על עצמו ויצא מהדלת.