Dark Angle – פרק 4.

פיניתי את כל הצלחות הריקות מהשולחן שלצדי, החיוך לא היה מסוגל להימחק מבעד לטווי פניי והמוזיקה הלא מוכרת אך כה המלטפת והממכרת, מרטיטת הלב, עדיין הדהדה בראשי.. כובשת ולופתת את איבר, מערכת ותא בגופי ומטלטלת את עולמי.. הוא עצמו, הדרך שבה אחז בי אמש, הניף וסחרר במרחבי חלל ביתי, העדינות המהפנטת שלו הסותרת את האפלה המורטת והקורעת לב שבעיניו הנציחו אותי.. נאנחתי ונשפתי על גבי קצוות שיער מרדנית שהתנופפה מעל עיניי, לא הצלחתי לעמוד במילה שלי.. הוא ניצח שוב. ניצחון גדול, הותרתי לו להיכנס, עמדתי במקצת על שלי וכשלתי כישלון חרוץ.. אך באיזושהי נקודה לוהטת בעמקי נפשי ועורקיי ההולמים, קפאתי, אני שמחה מכך.
הנחתי את הצלחות על סף הכיור, מחייכת חיוך חטוף ומנומס למדי לכיוון אחד הטבחים, הצצתי מבט חטוף בשעון היד הישן והטוב שלי, המשמרת שלי נגמרה להיום. נשמתי עמוק וחשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק.. דמי נזל מפניי וזה הכה בי בחוזקה והרעיד את כל גופי, גורם לכל מערכותיי לדלוק ולרעותיי לצרוב בייסורים, גרוני היה חנוק וחשתי שוב חסרת ערך ואבודה.. נפלא, משמרת נגמרה – מה עכשיו?!
אם המשמרת עצמה לא הצליחה להפיג ממני ולו לרגע אחד את הפנטזיות שלי על נער מתולתל בעל עיניים ירוקות, נעל אפל ומרדן למדי.. שיודע להיות הבחור הכי רומנטי ומובן מאליו שקיים, כיצד עכשיו אתמודד עם כך? כשאני לבד בבית.. יכולתי לבלות ערב משפחתי לצד אבי, השפלתי את ראשי ופלטתי אנקת ייאוש, כבר עברו בערך שבע שנים שזה לא קרה.. דמעות עמדו בעיניי אך כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים בהתנגדות, מדחיקה זאת לפינה המרוחקת והנסתרת ביותר מלבי ומראשי, פורמת במהירות את הסינר ומשליכה אותו על גבי הוו.. נשמתי עמוק וזה צרב, פוסעת לכיוון היציאה.. ממשיכה בדרכי הלאה, אילו ורק הלקוחות והעובדים שמסיבי היו מודעים לכפל שבפעולה הזו.. אילו ורק היו מסתכלים לי פעם אחת באמת בעיניים, מחבקים אותי חזק ולוחשים לאוזני "אני יודע שאת לא מושלמת, את שבורה, אבל זה בסדר.." נשכתי את שפתי התחתונה, זה הדבר הטוב ביותר שהייתי שומעת מאז אותו הלילה הטרגדי ביותר בכל ימי חיי..
לפתע הרטט שבכיסי גרם לי לקפוץ במקומי ולהישען על גבי אחת מהגדרות שלצד הבית קפה.
שולח ההודעה: הארי.
"אנחנו הולכים לבלות שוב, אני לוקח אותך למועדון ומראה לך את העולם, את תאהבי זאת מתוקה. אוהב, הארי". גלגלתי את עיניי.. כמובן שזה ממנו, איני אוהבת מועדוני לילה, באותה מסיבת בית פשוטה למדי הרעש קרע את אוזניי.. התחושה של כל האנשים מסביבי יצרה בי יצר חנוק ודחוס במיוחד, תחושת מחיצה מורטת כל קצה עצבים, תחושה שאין לי מספיק אוויר.. שאין לי כל דרך לברוח.. אני לכודה ומקובעת למקומי, נואשת לצווח אך לא מוצאת את הכוחות הדרושים לכך.. נופלת, נאבדת.. זיעה קרה שטפה את מצחי וראשי קדח בחוזקה, חשתי כיצד כל שריריי מתכווצים בכאב ואיני מצליחה למצוא אוויר לנשימה, אותו הלילה ששינה הכול.. הלילה הזוועתי והאפל הזה, הלילה הארור שלקח אותה.. חשתי כיצד זה מכה בי בחוזקה, הציפצוף קורע את עור הטוף שלי, הקרקרע נשמטה תחת רגליי וראיתי שחור, חשתי את דפיקות לבי ההולמות בחוזקה ואת הלחות שבצבצה בכפות ידיי.. דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. הסכר נפרץ, דמעות זולגות על גבי פניי.. אני מנסה ללכת אך רגליי כזוג רגלי גומי חסרות ערך.. אני שוב נפגעת, זה מכה בי, זה חזק.. זה צורב, כוויה, כוויה איומה.. טששוט מוחלט.. אני מפחדת, כל גופי רועד ולא מוכן להשלים עם המציאות המרה והקשה מנשוא..
לפתע נפלתי והתכווצתי על גבי אחד הספסלים, משפילה את ראשי ומנסה להחזיר את שפיותי לגופי ששוב נאבדה עקב הטראומה שלעולם לא תנטוש אותי.. הצלקת שמעל גבתי העליונה.. הצלקת שאני כל פעם מחדש מסתירה בעזרת הפוני הארוך שעל גבי פניי.. שמסתיר אותי, גורם לי לכמה רגעים לבכות,למחוק את החיוך הארור והמחורבן שלי.. העברתי את ידיי בשערי ברגזנות ורקעתי ברגליי על גבי המרצפות המחוספסות והמטונפות בגועל מחליא.. די, די, די! אני חייבת להשתחרר בכך.. זה לא יכול לדבוק בי, לא כאן, לא בחרוב!
לפתע שמעתי רכב מצפצף, הרמתי את ראשי, מכונית שחורה וגדולה למדי, מפחידה שנראית כאילו נלקחה מסרט מתח.. החלונות היו שחורים אך הנער שיצא מבעד דלת הפלדה השריונית שינה את כל התמונה.. כעס תקף אותי, הוא.. הוא מחזיר אותי למקומות האפלים והרוטטים ביותר שבי..
פניו נראו טרופות מרוב דאגה ופחד. "הלנה, מה קרה?!". זעק והתכופף כך שעיניו פגשו בעיניי בגובה שווה, הוא אחז בראשי בין זוג כפות ידיו ונסה לחייך חיוך מרגיע, לא הצלחתי לדבר.. לסתי רעדה.
"כלום.." לחשתי. "מה אתה עושה כאן?"
הוא השפיל את ראשו . "עברתי כאן.." מלמל. "אל תאמרי לי כלום! אל תשקרי לי! מה קרה?! את נראית נרדפת מותק!".
זקפתי את גבותיי, הוא מגזים. "איני חייבת לך כלום! אנו לא זוג וגם לא נהיה זוג.. בבקשה עזוב אותי, גם ככה אתה גורר אותי למועדון המסריח הזה בערב".
"אם את לא מרגישה טוב לא נלך". מהר להבהיר לי זאת, התבוננתי בעיניו שחדרו וגלפו את נשמתי, כפורקות אותי על נשקי וגורמות לליבי לרטוט ולגיל הפלדה להתמוסס. "אני בסדר".
גבותיו התכווצו בכאב. "את לא.." לחש. "את שבורה".
עיניי נקרעו לרווחה.. הנימול הקצץ בי וכל גופי להט והשתוקק.. השתוקק לזרועות שלו! לעזאזל.. "מה אמרת עכשיו?"
"אל תשקרי לי.. מה קרה?". התעלם מהשאלה שלי, כמנסה להתחמק.
גלגלתי את עיניי, בנים והאגו המנופח והמתנשא שלהם. "איני צריכה להעניק לך הסברים, אני מרגישה טוב, סתם יום מתיש בעבודה.."
לפתע גופו התקשח ועיניו נעשו כהות ומפחידות. "מישהו התעסק אתך שם?!". קרא בחריפות וכעס.
התכווצתי. "לא.." לחשתי. "למה?"
"כי את איתי עכשיו". הוא אמר זאת כאילו וזה הדבר הברור ביותר בכל העולם כולו, הוא הצליח לגרום לי לגחך, לא.. אנחנו לא הארי. "איני בטוחה בכך". הצבע הצליח במעט לחזור לפניי כשגומות החן שלו ריקדו לפני עיניי. "אני אוהב כשאת קשוחה איתי מותק.." מלמל ונשק נשיקה רכה ועדינה, ממושכת למצחי, עצמי את עיניי.. אלוהים אדירים, כמתענגת מהרגע.. "הארי.." לחשתי, אך לא ידעתי מה לומר לו, לבסוף התמתחתי, איני אתן לו להפילני בפח, התרוממתי חזרה לעמידה וגרמתי לו להתרומם תוך פחות משנייה. "אני הולכת לביתי, מתי להיות מוכנה?"
"אני לוקח אותך לבית שלך ובתשע בערב". אמר ומשך בידי, גורר אותי למכונית שלו, מה?! אני והוא?! לבד?! במכונית?! המחשבה הזו שכרה והטריפה את כל חושיי, קרקרפתי עקצצה וכפות ידיי הזיעו במקצת, כל סערותיי סמרו וקרביי להטו.. "לא! אני יכולה ללכת בכוחות עצמי!".
"אנך צריכה לעשות הליכות את נראית מעולה". קרץ לי, הרשיתי לעצמי במקצת להסמיק מעצם המחמאה אך במהירות סתרתי זאת בחזרה. "הארי, מספיק לי לנסוע אתך פעם אחת בערב הלוך חזור, עכשיו עזוב אותי".
"לא, את עוד יכולה להיפגע!". הוא התנגד בתוקף והגביהה את קולו הצרוד והגברי, המושך והממכר..
עזבתי את ידו בהסתייגות והחלתי ללכת במורד הרחוב בידיים שלובות האחת בשנייה, הוא אינו יחליט מה מסוכן ומה לא. "הלנה בואי מיד!". הוא צווח לעברי. "הלנה, את לא במצב שאת מסוגלת ללכת כך סתם!". חשתי כיצד צעדיו הגדולים מדביקים אותי והוא אוחז בידיי, גורר אותי חזרה לרכב, לא רציתי לעשות סצנה באמצע הרחוב ההומה אדם יותר ממה שעשיתי.. להארי זה נראה ככלל לא חשוב, אז גם לי לו, אנחנו ביחד בדבר הזה.. המילה הקטנה הזו, ביחד.. הצליחה להרעיד אותי ולטלטל. "לא!". צעקתי עליו ובעטתי בירך שלו, הוא החל לצחוק והצחוק שלו גרם לי רק לרגע לחייך..
הוא אחז בזוג זרועותיי וכרך אותן סביב גבו. "אני אוהב כשאת מחבקת אותי מאחורה.." מלמל.
"מעולם לא עשיתי זאת..!". לחשתי בחריפות.
הוא לרגע נעצר והתבונן לאחור, התבונן בי וזקף את גבתו. "ומה את עושה עכשיו מתוקה?"
"זה לא נחשב, אתה גורם לי לעשות זאת.." ולפתע הבנתי כיצד זה נשמע, לפחות מנקודת המבט שלו, הוא חייך חיוך מסופק שהבהיר הכול, פתח את דלת המושב שלצד הנהג לרווה והורה לי להיכנס לבפנים, החלטתי לפעול לפי הפעולה שלו נגדו, כרככתי את זרועותיי סביבו באופן הדוק יותר "לא".
הוא חייך. "אני גם מאוד אוהב את התחושה הזו אבל את חייבת ללכת להתקלח, לישון, להתלבש.." מלמל ולפתע, בכזו עדינות וקלות חסרת אמונה, גרם לזרועותיי לנטוש את גבו המושלם, הצר והחסון למדי והדביק אותי לרכב, אגנו במעט לחץ על גבי אגני שלי בעת ששפתיו רפרפו בשביל של נשיקות מורטות, מייסרות, מטריפות ומשכרות חושים עד הטרפת דעת.. לאורך הלחי שלי.. גורם לכל סערותיי לסמור ולרטוט.. יורד במורד הצוואר.. ככוייה, מכה מענה מתחת לחגורה.. והוא מגיע לצוואר שלי.. מדליק אותי בין רגע ואז הוא פשוט אחז בי ככלה והניח אותי בזהירות בתוך הרכב.
הוא רץ לכיוון המושב שלו וטרק את הדלת מאחור. "אני גורם לך לחוש דברים.." הוא מלמל.
"אתה לעולם לא יכול לדעת". מהרתי להגן על כבודי שנלקח מזמן, אני עצמי נלקחתי בלילה אחד.
הוא גלגל את עיניו וחייך. "אני חש ורואה זאת.. בסופו של דבר, אני אגרום לך להודות בכך".
"בהצלחה סטיילס". צחקקתי.
הוא נאנח והתניע את הרכב מתחיל לנסוע, המחשבה על כך שהביטחון שלי היה כל כך חשוב לו שגעה אותי, הרי הוא סתם גבר שמתייחס לנשים כצעצוע, לפחות כך לוסי אמרה לי באותו הלילה של המסיבת בית.. הוא רגיל לסטוץ לילי וזהו זה, אז מה הוא רוצה ממני?
אך העדפתי לשתוק..
מפחדת מהתשובה, נואשת לה, מצתמררת ושותקת. כמו תמיד.