Stories.By.Amit
מקווה שנהניתם :)

Don’t | פרק 2

Stories.By.Amit 11/05/2015 479 צפיות אין תגובות
מקווה שנהניתם :)

אני מודיעה מראש- הפאנפיק הזה הוא על הארי סטיילס, למי שלא נאה לה, אז אני לא מבינה מה בכלל חיפשתם בקטגוריה הזאת של “סיפורי מפורסמים” או “פאנפיקים”, הרי הקטע בשניהם הוא לכתוב על מפורסמים שקיימים. אשמח לביקורות וטיפים ♥
קריאה מהנה ♥
*****
פרק 2 – Oops i Did It Again
“מ-מה? אני לא רשמתי אותו, באמת!” אמרתי בבהלה. אני באמת לא רשמתי אותו.
“אל תחמיא לעצמך, סטיילס, זה בטח טלפון של מישהי אחרת” הרגעתי את עצמי והחזרתי לו בחוצפה.
העפתי מבט קליל על הפתק הלבן. זה באמת הטלפון שלי!
“מה? זה לא יכול להיות” אמרתי וסרקתי את המסעדה בעיניי הירוקות.
טס, התחמנית החמקמקה, חייכה לעצמה וצחקקה מאחורי הדלפק.
הזעפתי את פניי וקימטתי את הפתק ללא כל כוונה.
“היי, אל תעשי את זה בייבי” הוא אמר ולקח את הפתק מידי, “אני אשמור את זה.”
הוא ייצא מהמסעדה עם כשאפו בעננים, מנופף לשלום לעבר כל המעריצות והפפארצי.
סנוב. סנוב עשיר. סנוב עשיר ומזד**ן.
טוב, הגיע הזמן לשכוח, לשכוח ממנו ולחזור לעבודה המדהימה שלי.
הרי אני רוצה משכורת בסוף החודש.
******
“אמא, אני בבית” קראתי.
סגרתי את דלת העץ החומה וסרקתי את הבית הריק.
“אמא?” שאלתי בלחש. טוב, אני לא אהיה מופתעת אם היא לא בבית. גם כשהיא בבית, לא מרגישים אותה, עסוקה תמיד בסיגריות שלה.
הלכתי לכיוון המטבח כדי להכין לי חטיף קטן.
“קליאו, צאי מהמטבח ומיד הרגע ניקיתי פה!” זעפה עליי אימי כשסיגריה בידה.
“לא ידעתי! למה את חייבת לצעוק עליי תמיד? למה לא אכפת לך ממני? במקום לשאול ‘איך היה בעבודה, קליאו?’ או ‘איך את מרגישה, קליאו?’ את רק זועפת עליי תמיד!” אמרתי באומץ לב. לא נפתחתי ככה בפני אימי כבר זמן רב, אבל זה לא היה חדש, אז אני מניחה שזה לא הפתיע אותה.
“אחרי התעודה המזוויעה שהוצאת מבית הספר, אני לא מרגישה אפילו צורך לשאול איך היה בעבודת פח המסריחה הזאת שלך. את יודעת מה זה ליד חברות שלי לומר ‘הבת שלי טוחנת פירות לאנשים’ כשכולן אומרות ‘הבת שלי מתקדמת לקולג’, הבת שלי טסה לפראג’?”
“אולי במקום לבזבז כסף על הסיגריות המסריחות האלה תוציאי את הכסף הזה לקולג’ או לפארג!” צעקתי עליה ועליתי לחדר שלי. לייתר דיוק, שלי ושל אחותי הקטנה בת השלוש-עשרה, לורן.
לא בכיתי, לא נשברתי. סתם ישבתי מתוסכלת על המיטה, מביטה בתמונת הורדים שתלויה על הקיר. תמונה מכוערת למדי, אבל מכיוון שלורן, הבת המושלמת אוהבת אותה, אמא הסכימה לתלות אותה בטענה ש’הפעם זה תורה של לורן לבחור משהו לחדר’.
אני לא חושבת שאי פעם היה תורי.
הכל בחדר שלנו הוא של לורן- מהמצעים הורודים ועד לבובות “הלו קיטי” שמפוזרות בכל פינה בחדר.
“אמא, אני בבית” שמעתי את קולה העדין של לורן מהדהד בכל רחבי הבית הקטן.
“לורן, מקסימה שלי! איך היה בבית הספר? מה שלום החברות?” אמא שאלה.
אני לא יכולה לתאר כמה שאני כועסת עכשיו.
אני מסוגלת לקחת את מחבט הגולף הורוד-נוצץ של לורן ולנפץ כל חלון בבית הזה.
אני יושבת וחושבת, חושבת ומשווה את התגובה של אימי על הכניסה שלי אחרי יום ארוך ומעייף, לכניסה של לורן אחרי יום ארוך ומעייף.
טינג.
צלצול בטלפון המתריע על הודעה.
‘תלבשי משהו אדום, זה יתאים לעניבה שלי.’ היה כתוב על הצג.
מה?
‘היי, מצטערת. זו בטח טעות’ עניתי.
‘אני לא חושב. הגעתי לקליאו בראון, לא?’
מי הוא לעזאזל ומה הוא רוצה מהחיים שלי?
‘מי אתה?’ שלחתי בחזרה, מצפה לתשובה רצינית ולא מתוחכמת.
‘הו, כמה אנוכי מצידי. סטיילס, הארי סטיילס.’

Don’t | פרק 2
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך