אלבוס פוטר וחדר הסודות – פרק 2 (חלק ג)

asaf 11/06/2021 69 צפיות 2 תגובות

(חלק ג – משפחת דרסלי)

הדרסלים הגיעו, כעבור כמה דקות, במכונית. למרות שאבא כבר הזהיר את בני המשפחה לפני שהתעתק מביתם כדי לקבל את פניהם שלמוגלגים יש אמצעי תחבורה משונים, אלבוס לא היה מוכן למרכבה השחורה והשואגת ברעש לא טבעי, ששום סוסים לא משכו אותה, ושצורתה לא הייתה דומה לשום מרכבה שראה בחייו. סבא וויזלי היה משתגע אם הוא היה רואה את זה; היה לו, לסבא, התעניינות רבה בכל הקשור בחפצים טכנולוגיה מוגלגיים, התעניינות שאלבוס היה היחיד שחלק אותה איתו.

אלבוס הביט במכונית מהחלון במבט סקרן. מתוך המכונית, שחלונותיה היו אטומים ושחורים, יצא מר דרסלי, גבוה, צהוב שיער וכבד גוף, ולבוש במעיל ובחליפה מוגלגית משונה; נראה היה כאילו הוא לובש קרטון. מהמושב לידו יצאה אשתו, רג’ינה דרסלי, אישה גבוהה ודקיקה, שיערה שחור ואסוף מאחורה, מבטה חמוץ ומעט חושש. לעיניה היא עטתה משקפי שמש, מה שגרם לה להיראות אפילו יותר מרוחקת. מהמושב האחורי של המכונית יצא מר פּוֹטר, בגלימת קוסמים ארוכה ונורמלית. אלבוס ראה את אבא שלו מפטפט בנינוחות עם דאדלי, ומפטפט בנימוס עם אשתו, שעשתה ככל יכולתה כדי להיות מנומסת.

מהמושב שליד אבא של אלבוס יצא מייקל ורנון דרסלי. הדבר הראשון שחשב עליו אלבוס כשראה את מייקל היה: זה, ככל הנראה, הילד הכי גדול שראיתי בכל ימי חיי. הדודן החדש של אלבוס היה כפול ממנו בגודלו. אין מה להגיד- הוא הזכיר מאוד את אביו. עיניו היו קטנטנות, והן הביטו בבית הגבוה של הפּוֹטרים במבט סקרן וספקני במיוחד, כאילו הוא בכלל לא מאמין שהבית הזה עומד מולו, וכל מי שטוען אחרת יכול ללכת לעזאזל. אלבוס הבין לליבו; אם הוא עצמו היה מוגל, ויום אחד היו מספרים לו על עולם של קוסמים, היה לו בוודאי קשה מאוד להשתכנע. מייקל לבש חולצה מצחיקה מאוד, ירוקה לגמרי, ועליה ציור מאוד לא מציאותי של מעין לטאה גדולה שהזכירה קצת דרקון. אבל היה במייקל גם משהו מאמו- שיערו היה שחור וקצת ארוך, ונראה היה שהוא סורק בקפידה לפני שיצאו מביתם. הם התקרבו אל הבית בצעדים מדודים, כשמר דרסלי ניסה להרגיע את אשתו, ולדרבן את בנו להתקדם מהר יותר.

אבא פתח את הדלת והם נכנסו. הדרסלים היו נראים אבודים ולא כל כך שייכים בתוך בית הקוסמים, כאילו נחתכו מתוך תמונה אחרת והודבקו באחת חדשה, בסגנון שונה לגמרי. מייקל הביט בבית ותר במבטו אחרי סימן קסום כלשהו, כשמר פּוֹטר הציע בנימוס מושלם לקחת את מעילו של מר דרסלי, ובהינף שרביט הרחיף אותו אל עבר מתלה המעילים הקרוב. מייקל פער את עיניו, אבל מבטו נשאר אטום, כאילו הוא מנסה בכל כוחו שלא להשתכנע. נראה היה שהעניין שעשע את ג’יימס, ואלבוס יכל לראות את ראשו מתחיל לתכנן תעלולים אפשריים. כנראה שגם גברת פּוֹטר ראתה את זה, כי היא שלחה בבנה הבכור מבט מצמית, לפני שניגשה אל הדרסלים בחיוך והזמינה אותם אל השולחן הערוך לארוחת הערב. מבטו של מייקל סוף סוף תפס את מבטו של אלבוס, ואלבוס שלח לו נפנוף קל. הילד רק הביט בו בחזרה, לא בטוח מה הוא בדיוק צריך לעשות במצב כזה. בסוף הוא נפנף בחזרה ומלמל: “הי.”

הארוחה התנהלה כמו על חבל דק; מר פּוֹטר ומר דרסלי דברו זה עם זה בניחותא, מה שהיה טבעי אחרי חצי שנה של מפגשים והתכתבויות. גברת פּוֹטר וגברת דרסלי, לעומת זאת, היו מנומסות באופן כמעט מעושה, לפחות בתחילת הארוחה. המתח ששרר בניהם הפשיר, לבסוף, אחרי שהכוס של גברת דרסלי התמלאה שוב באורח קסם, תוך שהיא פולטת קריאת תדהמה כזאת שהצחיקה את דאדלי כהוגן בצחוק מידבק. הם דיברו בעיקר על העולמות השונים שלהם, על מה כל אחד עושה למחיתו, (“מעצבת פְּנים?” אמרה ג’יני בהפתעה. “אז את בעצם אומרת לאנשים איך לסדר את הרהיטים שלהם? הנה לך, אלבוס. אמרתי לך.”) אנשים שהם מכירים ואוהבים, אנשים שפחות, בעיות בעבודה, (“משרד הקסמים הזה לא נשמע שונה כל כך ממה שהולך אצלנו בסוכנות רכב,” אמר דאדלי להארי, שסיפר על עבודתו כהילאי. “זה הכל פוליטיקה בסוף, שתדע לך. רק משחקי מעמדות.”) ובסוף המבוגרים הגיעו למסקנה המתבקשת, שלמרות הבדלי התרבות והפערים בין העולמות, יש בניהם יותר מן המשותף ממה שהם חושבים. אלבוס ראה את אבא שלו מנצח על כל הסעודה כמו על תזמורת, מנתב את השיחות למקומות בטוחים כשזלגו לנושאים רגישים יותר.

אצל הילדים, לעומת זאת, התנהלה ארוחת ערב שונה בתכלית, גם אם ההורים לא השכילו להבחין בכך. לילי שמרה על שתיקה מבוישת לאורך כל הארוחה, והשתדלה להיצמד לאימא שלה. אלבוס ומייקל היו במצב המביך הזה שאלבוס שנא, מצב שבו המבוגרים מצפים מהשניים להתחבר באופן מידי רק משום שהם באותו הגיל. אבל האמת הייתה, שלמרות שאלבוס חיכה הרבה להזדמנות לפגוש את הדודן החדש שלו, כשלבסוף הגיעה ההזדמנות הזאת שני הילדים הגיעו למסקנה שאין להם בעצם הרבה על מה לדבר. עקב כך הדממה ששררה בין הדודנים הייתה מתוחה ומביכה למדי. ג’יימס לא ממש עזר כשזרק מדי פעם הערות כמו: “אז, אתם מוגלגים. מגניב. תגיד, תמיד שאלתי את עצמי- למה בדיוק משמש ברווז גומי?” אלבוס הסמיק והשפיל את ראשו, חלקית בגלל שהיה מובך, וחלקית כדי להסתיר את צחוקו.

“אלבוס,” אמרה אמא בנימה רומזת אחרי שארוחה נגמרה ומר וגברת פּוֹטר התיישבו בסלון, מזמינים את מר וגברת דרסלי. “למה שלא תעלו אתה ומייקל לחדר?”

אה, חשב אלבוס, בטח. זה יפתור את בעיית המבוכה. שימי אותנו לבדנו בתוך חלל קטן ומבודד. כל הכבוד, אמא. אבל אלבוס רק אמר, “בסדר,” והורה למייקל, מבלי להישיר מבט לעיניו, לעקוב אחריו לחדרו.

“אתה יודע,” אמר מייקל כשהגיעו לחדר של אלבוס, “אני לא מאמין לכל זה.”

“לכל מה?”

“קסמים,” ענה מייקל בפשטות. “מה אתם חושבים שאני, טיפש?”

“אממ… לא, מייקל, קסמים קיימים. עולם הקוסמים זה דבר אמיתי.”

מייקל משך בכתפיו. “תוכיח לי.”

“לא ראית לפני כן, כאילו, מיליון קסמים?”

“לא משהו שאי אפשר לפברק בקלות,” אמר מייקל. “חוטים דקים, או איזה צינור סודי מתחת לשולחן שממלא את הכוסות. אני לא יודע איך הצלחתם לעבוד על אבא ואימא,” הוא אמר, תוהה, “או שאולי בעצם הם גם חלק מזה… למרות שזה מוזר. למה שהם יעשו את זה?”

“מייקל, למה שאנחנו נעשה את זה?” אלבוס לא האמין למשמע אוזניו. הוא באמת ובתמים האמין שאין דבר כזה קסם.

מייקל משך שוב בכתפיו. “לא’ידע. אולי אתם חושבים שזה מצחיק,” הוא שליב את ידיו בהתרסה, “אבל עליי לא תצליחו לעבוד.” אלבוס שמע מתחת למעטה העוקצנות, מעין בקשה. כאילו מייקל באמת היה רוצה להאמין שכל זה נכון, אלא שהפחד מלהיראות טיפש מנע ממנו מלהאמין בכך.

“טוב, אם ככה,” אלבוס שילב גם הוא את ידיו, “מה ישכנע אותך?”

מייקל משך בכתפיו בפעם השלישית. (כלומר, חשב אלבוס, הוא רק מעמיד פני אדיש. הוא בעצם די מתרגש מכל העניין.) “תעשה קסם שאני יודע שלא סתם רימית,” דרש מייקל.

“אני לא יכול פשוט… לעשות קסמים,” אלבוס שמע את עצמו ממלמל, “אני עוד לא למדתי… וגם אם הייתי לומד, אסור לנו לעשות קסמים מחוץ לבית הספר.”

מייקל גיחך. “כמה נוח.”

אלבוס התרגז. אולי הוא טעה, אולי מייקל באמת חושב שהכל זה רק בדיחה אחת גדולה. איך מסבירים משהו למישהו שלא רוצה שיסבירו לו כלום? אלבוס ניסה לחשוב איזה מין קסם יוכל לספק אותו… ואז הוא חשב על רעיון. “תגיד,” שאל אלבוס, “שמעת פעם על קווידיץ’?”

החיוך הזחוח של מייקל נעלם, והפך למבע מבולבל. “מה?”

אלבוס חייך. “בוא אתי.” הם ירדו במדרגות, מייקל נשרך אחרי אלבוס, שפנה לצאת החוצה אל החצר האחורית, ואל המחסן. אלבוס פתח את דלת המחסן החורקת, כשמייקל עומד מאחוריו, מנסה להציץ פנימה. מתוך המחסן אלבוס הוציא מטאטא קצת ישן אבל עדיין נאה, ממורק וישר, שהמילים אש המחץ כתובות על הידית השחורה והמבריקה שלו.

“חשבת שמטאטא ישכנע אותי?” גיחך מייקל. “גם לנו יש מטאטאים, אתה יודע.”

“זה לא סתם מטאטא,” אמר אלבוס. זה היה מטאטא המרוץ הישן של אבא שלו, שהוא קיבל במתנה מהסנדק שלו. כבר עברו הרבה שנים מאז שהסדרה הזאת יצאה, אבל המטאטא עדיין היה מרשים ונתן ביצועים טובים. אבא בדרך כלל הרשה להשתמש בו רק במקרי חירום, ויותר מדי דאג לו מכדי לתת לאלבוס או לג’יימס לשחק איתו. אבל… נו, זה סוג של מקרה חירום, לא? וחוץ מזה, זה לא שהוא ישחק איתו קווידיץ’. הוא רק יוכיח למייקל שקסמים קיימים. אלבוס הישיר את מבטו אל מייקל ואמר ברצינות, “זה מטאטא מעופף.”

“כן, בטח,” אמר מייקל, אבל נשמע פחות ופחות בטוח בעצמו.

“הנה, תחזיק,” אמר אלבוס והגיש לו את המטאטא. “תבדוק אותו טוב. שים לב שאין שום חוטים או משהו כזה.”

מייקל אחז במטאטא ובדק אותו במבט חשדני. זה היה כמעט קומי; הילד סרק בעין אחת את הידית והזנב של המטאטא, כאילו מחפש פגם כלשהו. “אממ… אוקי, נראה לי שאין פה כלום. נו, נראה אותך גורם לזה לרחף.”

“אה-הא,” אמר אלבוס, “אבל אם אני אגרום לזה לרחף, איך תדע שלא חיברתי לו איזה חוט כשאתה לא שמת לב?”

לקח למייקל קצת זמן לחשוב על זה, עד שהנהן ואמר, “אז מה נעשה?”

“אתה תגרום לזה לרחף, בנדוד.”

מייקל התבלבל, והתחיל למלמל. “מה… אני?”

אלבוס הנהן.

“אבל… אני לא קוסם.”

“זה חפץ קסום,” הסביר אלבוס, “לא צריך כוחות קסם בשביל להפעיל אותו. עליתי על מטאטא כזה כשהייתי בן שלוש, וזה הרבה לפני שאנחנו יכולים טכנית לעשות קסמים.”

מייקל הביט במטאטא בחוסר אונים. “אז מה אני צריך לעשות?”

“פשוט תעלה עליו,” אמר אלבוס. “ותדחוף עם הרגליים בעדינות ברצפה.”

מייקל עלה בגמלוניות על המטאטא, מחפש נקודה נוחה יחסית. “זה מטומטם…” הוא מלמל לעצמו. “זה פשוט מטומטם…”

“מוכן?” שאל אלבוס. מייקל הנהן. “תדחוף, אבל בעדינות-” לפני שאלבוס הספיק לסיים את המשפט מייקל כבר היה מטר וחצי באוויר, צווח בפחד. המטאטא התנדנד באוויר בלי כל שליטה, פונה ומסתובב לכל הכיוונים כמו מלח שיכור.

“אוי- לא- מייקל!” קרא אלבוס. “מייקל, בעדינות! פשוט תנחת בעדינות!”

“אני עומד למות!!” צרח מייקל.

“לא הגישה הכי מומלצת במצבים כאלה, מייקל!” קרא אלבוס. “פשוט תנווט את המטאטא!”

“איך?!”

“פשוט… תישען קצת קדימה!”

מייקל צנח מטה במהירות מסוכנת, ממשיך לצרוח.

“למעלה! למעלה!” קרא אלבוס, והחווה בידיו בפראות. “תישען לכיוון למעלה!” מייקל, שלמרבה המזל לא היה טיפש מוחלט, נטה שוב לכיוון גג ביתם.

“איך מכוונים את הדבר הזה?!?” צרח מייקל.

“תנסה להתייצב, למצוא נקודה טובה ולהישאר מאוזן!” אלבוס קיווה בכל מאודו שמייקל יתפוס את זה. נראה היה שהמטאטא מפסיק לעלות למעלה, וזה כבר היה צעד טוב. “אתה בסדר?” קרא אליו אלבוס, אבל לא היה נראה שמייקל במצב שמאפשר לו לענות.

“מה קורה כאן?!” קרא אבא של אלבוס, שיצא מתוך הבית עם השרביט בידו. בעקבותיו באה בריצה אמא, כמו גם מר וגברת דרסלי, במבטים מודאגים.

“אבא, הי… אממ… אני פשוט-”

“זה מייקל שם למעלה?!” קרא מר דרסלי.

אבא של אלבוס לא חיכה יותר מדי. בתנועת שרביט עדינה הוא הנחית את המטאטא לכיוון הקרקע. מר וגברת דרסלי רצו אליו בבהלה; הוא היה מאוד חיוור.

“מייקל, אתה בסדר?” שאל מר דרסלי.

“מייקי! מייקי שלי, נפצעת?” גברת דרסלי בחנה את פניו של בנה. “אתה מרגיש טוב?”

“מה בדיוק חשבת לעצמך?” התעניינה גברת פּוֹטר. אלבוס מלמל, “אני… אני בסך הכל…”

“אתה בסך הכל קיבלת עכשיו ריתוק לשבוע.” אמרה אמא של אלבוס, וניגשה אל מר וגברת דרסלי, שעה שמייקל יורד מהמטאטא ומדדה לעבר אלבוס.

“אממ, מייקל? מייקי? איך אתה-”

“זה.” מייקל פלט, “היה. כביר.” הוא הצליח לשחרר חיוך מעט המום לאלבוס. “ואני חושב… שיכול להיות שיש קסמים.” אלבוס צחק, וטפח על כתפו של הדודן שלו.

“אני ממש מתנצל,” אמר מר פּוֹטר, “אנחנו בדרך כלל לא מרשים ל-”

“טוב…” אמר מר דרסלי והניח את ידו על כתפו של מייקל, “לא נראה שקרה שום דבר. אתה בסדר מייקי, נכון?”

מייקל פלט צחקוק קטן והנהן. “כן, אבא, הכל בסדר. רק קצת… אתה יודע… קסם.”

גברת דרסלי, מצד שני, לא הייתה נראית כל כך מפויסת. “כבר נהיה ממילא מאוחר…” היא אמרה בעדינות, אבל נשמעה מעט עצבנות בקולה. “אולי כדאי ש…”

“כן, אולי כדאי שנזוז,” אמר מר דרסלי, ופנה למר פּוֹטר. “היה ערב נפלא. הייתה ארוחה נפלאה, גברת פּוֹטר.” הוא הנהן לעברה.

“האמת היא,” היא אמרה, שהארי הוא זה שהכין את הארוחה. הוא גם זה שמכין את רוב הארוחות- כמעט לא נותן לי להיכנס למטבח.”

אחרי עוד כמה פטפוטי סרק שאלבוס לא הקשיב להם כי היה יותר מדי עסוק בלכעוס על כך שקיבל ריתוק בלי שום סיבה. “הי,” אמר לו מייקל, “אולי… בפעם הבאה שנבוא… תלמד אותי קצת?” הוא הושיט לאלבוס את המטאטא.

“בטח,” אמר אלבוס. “אם תרצה.”

הוריו של מייקל האיצו בו לבוא אל המכונית. “כן, טוב, אז… נתראה, אלבוס.”

“ביי.” אמר אלבוס, וצפה בדרסלים נכנסים אל המכונית, תוך כדי מלמולי ברכה, תודות, הבטחות לבוא לבקר שוב מתישהו, והזמנות נלהבות לבוא לבקר גם. בסוף מייקל ואלבוס נופפו זה לזה לשלום, כשהדרסלים סגרו את דלתות המכונית.

“אתם בטוחים שתוכלו להתמצא?” שאל הארי.

“אה, זאת לא תהיה בעיה,” אמר דאדלי בחיוך. “אנחנו לא גרים כל כך רחוק.” אלבוס תהה אם הוא הרס הכל, אם בגללו הדרסלים לא יבואו שוב לבקר. אבא ואימא היו נראים די מרוגזים אחרי שהדרסלים התרחקו מהרחוב בחריקת מכונית שתפסה את תשומת ליבם של רבים מתושבי השכונה.

“אממ…” אמר אלבוס, “אני רק…”

“אלבוס,” אמר אבא בקול חמור כשהם נכנסו חזרה הביתה, “אני שמח לראות שאתה ומייקל התחברתם, אבל להביא לו את המטאטא היה מעשה מטופש. הם לא רגילים לקסמים, אלבוס, צריך להיות עדינים איתם בנושא הזה.” אבא נאנח. אולי גם הוא חושש שהדרסלים יחשבו פעמיים לפני שיבואו לבקר שוב.

“אבל בכלל לא ניסיתי ל-”

“זה לא משנה לי מה ניסית או לא ניסית,” אמרה אמא בחריפות, “זה היה מאוד לא אחראי מצדך להשתמש במטאטא של אבא בלי רשות.” כשנכנסו לסלון היא נופפה בשרביטה והשולחן החל מסדר את עצמו. “לך לחדר שלך, אלבוס.”

“אבל-”

“אלבוס סוורוס פּוֹטר,” אמר אבא, “תקשיב לאימא שלך.”

אלבוס עלה לחדרו ברטינה, וסגר אחריו את הדלת, משתדל לטרוק בחוזקה. הוא ידע שזה רק יגרום לו ליותר צרות עם אמא מאוחר יותר, אבל לא היה אכפת לו. הוא נפל על מיטתו ונעץ עיניים בתקרה בזעם. לידו על המיטה עדיין היה מונח הספר שג’יימס קרא בתחילת היום. אלבוס הרים אותו והביט בכותרת: קווידיץ’ בראי הדורות. חיוך קטן עלה על פניו כשדפדף בו. מייקל בטח יצא מדעתו כשיראה לו את זה. כן, חשב אלבוס, הוא אולי קיבל ריתוק, אבל הוא גם זכה בקרוב משפחה חדש ו… מעניין במיוחד. אם חושבים על זה, היום הזה בעצם לא היה עד כדי כך גרוע.

אלבוס פוטר וחדר הסודות – פרק 2 (חלק ג)
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

ג’יימס נראה כמו הדמות המעצבנת שתמיד מתחכמת, הכל הולך לה בקלות יתר וכולם מבליגים על כל דבר שהיא עושה.
דמות מצויינת. מקווה שיופיע הרבה.

ההערה של הארי לגבי ‘הפלפאף’ הייתה לא צפויה. חשבתי אולי הוא ירצה שהילדים שלו יהיו בגריפינדור כמוהו, אבל נראה שלא באמת אכפת לו. מעניין גם לאיזה בית ג’יימס שייך, לא נאמר כלום לגבי זה עדיין.

הארי יכל לעבוד כהילאי?
משום מה אני זוכר שהציון שהוא קיבל מסנייפ לא הספיק בשביל זה. שוב, עבר המון זמן מאז שקראתי את הספרים, אולי הוא הצליח בכל זאת.

דאדלי קיבל את הקטע עם המטאטא ממש טוב בסך הכל, הייתי בטוח יהיה פיצוץ. כל כך שונה מהארוחות עם משפחת דארסלי.

הסיפור כתוב ממש טוב, אהבתי!
לדעתי גם כל חלק יכול לשמש כפרק בפניי עצמו, כל אחד גם ככה מתרכז בנושא אחר.

מחכה להמשך! D:

14/06/2021 18:22

    נדמה לי שג’יימס הוא היורש של פרסי.
    את הערת ‘הפלפאף’ קראתי בנימה ביקורתית. כלומר, הארי מעריך שבנו יגיע להפלפאף – לא שהוא רוצה בזה.

    אסף- עדיין לא קיבלתי תשובה איך דאדלי הגיע מלכתחילה לקופרפילד.

    אני לא גזען, אני שונא את כולם.

    16/06/2021 03:02
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך