הגעתי סוף סוף לפואנטה שלי, אני עדיין מצפה לתגובות ודרוגים.

מה שקרה אחרי סוף המשחק – פרק 4 ( פאנפיק הנוקמים )

15/10/2020 51 צפיות אין תגובות
הגעתי סוף סוף לפואנטה שלי, אני עדיין מצפה לתגובות ודרוגים.

“ו…?”, הם ישבו, אחרי הפיצה, מפוצצים, אבל סטיב לא שוכח.
“אה נכון”, אן התיישבה שוב, באותו מקום, באותה תנוחה, והמשיכה, “בקיצור, פיורי נתן לי משימה, להשגיח עליכם”.
“מה זאת אומרת??”, הם הזדקפו, כולם.
אן חייכה להבעותיהם, “הוא נתן לי מחשב, שמחובר למצלמות שיל”ד בכל אמריקה, התוכנה עוקבת אחריכם, והמשימה שלי היא רק לעקוב, היו כמה פעמים שלחלוטין לא הבנתי מה אתם עושים ולמה, אבל באותו היום שנלחמתם אחד בשני לא יכולתי להתעלם”.
“באת בהוראת פיורי?”, שאל קלינט.
“לא, באתי בעצמי, כי לא יכולתי להבין למה אתם נלחמים בלי סיבה, אבל לא רציתם להקשיב אז בהנאה לכם, אני לא מתעקשת על דברים שלא קשורים אליי”, היא משכה בכתפה והתרוממה ממקומה, “עד שיהיה לכם לאן ללכת, ועד שתנוחו קצת, תרגישו בבית, בעלי המשפחות, תביאו אותם לפה, אל תדאגו, לא יהיה לכם משעמם”.
היא עלתה קומה ונכנסה לחדרה.
“אני בוטח בה”, למרבה ההפתעה, זה היה קלינט.
“לכבוד מה? מה היא עשתה שגורם לך לבטוח בה?”א, סטיב עדיין סרב.
“תקשיב לה תקשיב לטון שלה, ואם היא הייתה רוצה להרוג אותנו, היא לא הייתה אומרת לנו להביא את הילדים ולהסתכן בזה שהם יפגעו”.
סטיב שתק.
“שכחתי משהו”, היא פתחה את דלת חדרה, ” אתם צריכים לבחור חדרים, יש שניים בקרקע שלושה בקומה למעלה, ואם משהו רוצה יש גם אחד במרתף, תתמקמו, ואל תשכחו להרגיש בנוח”.
הם התפזרו, נבוכים מעט, אך נרדמו ברגע שעלו על המיטה.

אן החנתה את הרכב, מסמנת לאורחים החדשים לרדת מהאוטו.
“אתם הולכים עכשיו לקפוץ על אבא ואימא בסדר?”, וידאה.
הילדים הנהנו מולה במרץ, מרוצים.

שלושת ילדיו של קלינט תפסו ריצה לחדר, כשאימם מדדה אחריהם, ילדתו הגדולה של סקוט, הלכה במתינות לעבר חדרו של אביה, ואילו ילדתו הקטנה של טוני, עמדה לידה וחיכתה שתוביל אותה, כמו נסיכה קטנה.
“בואי”, אמרה לה, והושיטה את ידה, מובילה אותה למרפאה הפרטית והמאובזרת, בה שיכנו את טוני, פפר ישנה שם גם, סטריינג’ היה שם ביום הראשון, וכשהמצב התייצב יחסית, הוא נסע חזרה לביתו.
הם נעמדו מול הדלת הסגורה, אן התכופפה לגובה עיניה של הילדונת, “עכשיו את נכנסת וקופצת על אימא, טוב?”, אמרה לה בחיוך, “על אבא לא לקפוץ כי הוא לא מרגיש טוב”.
“זה יכאב לו?”, שאלה מורגן בתמימות.
“כן, אז תקפצי רק על אימא, ואז תתני לאבא נשיקה בלחי”,

אן פתחה את הדלת, ומורגן קפצה על אימה שישנה במיטה המתקפלת, “אימא!”, היא צחקה, כשפפר מתעוררת בבהלה.
“מורגן?”, פפר עדיין עם קורי שינה, “מה את עושה פה?”.
“דודה אן הביאה אותי”, אמרה הקטנה, מתיישבת בנינוחות על בטן אימה.
פפר התעוררה לחלוטין, מחבקת את ביתה בחוזקה, “איפה אבא?”, שאלה הקטנה.
פפר התרוממה מהמיטה, מרימה את ביתה יחד אתה, “הינה אבא, אבל הוא ישן”.
“דודה אן אמרה שהוא חולה, ושאני אתן לו נשיקה על הלחי”, הצהירה מורגן, והנחיתה לאביה נשיקה קטנטנה על הלחי.
טוני התעורר, מפנה לאט את ראשו, “מורגונה”, הוא חייך.
“אבא”, היא צחקה, ואז התרצנה, “הפרעתי לך אבוש?”
“לא מורגן, בכלל לא”, צחק טוני להבעתה.

אן הקשיבה לזה מבחוץ, וחייכה חצי חיוך מרוצה.

צהריים, אן דאגה להם לתעסוקה, ה’חוצניקים’, הלכו בבוקר, לקחו את החללית שלהם, ונפרדו בהבטחה לבוא לבקר.

סטיב ירד במדרגות, ידיו בכיסיו, מתיישב ליד באקי, על הספה.
הוא ישב לרגע, ואז אמר בחיוך, “אתה מוכן בבקשה להפסיק להסתכל עליה?”.
באקי הסית את מבטו במבוכה מהמטבח, שם התרוצצה אן בהכנות לערב הברביקיו שהבטיחה להם, “זה לא מה שאתה חושב… ממש לא”.
“או לא… אני כבר הבנתי את זה באק”, צחק סטיב.
באקי שתק.
“לך אליה”.
“נראה לך”, באקי הסתכל עליו כמו שמסתכלים על מטורף.
“למה לא? תגיד לה, מי יודע…”.
“לא יקרה”, באקי הציץ חזרה לעבר המטבח, אן קצצה כמות ענקית של סלט ירקות במרץ.
“אם היא נחתכת בחמש דקות הבאות, אתה הולך אליה, מביא לה משהו לספוג את הדם, ומדבר אתה סגרנו?”.
“אין סיכוי שזה יקרה, רק לכן אני מסכים לשטות הזאת כדי לרצות אותך”, אמר באקי, דוחף לסטיב אגרוף בצלעות.
“היי! יש לך יד מברזל ! זה כואב!”, גנח סטיב, “אתה צריך להגיד לי תודה, לא להרביץ לי”.

גניחה קצרה נשמעה לפתע מכיוון המטבח.
“אין סיכוי”, באקי קפא.
“סגרנו”, סטיב היה מרוצה, ודחף את באקי מהספה, “לך כבר!”.

באקי הלך באיטיות, נשבע בליבו לנקום בסטיב, הוא לקח מגבת שנקרתה בדרכו, וניגש לאן, “צריכה את זה?”, הוא נעמד מולה.
“תודה”, היא לקחה את המגבת מידו ועטפה בה את אצבעה.
“את צריכה עזרה?”, שאל, מרגיש את מבטיו של סטיב נעוצים בגבו.
“לא האמת, כמעט גמרתי את הכל, אתה צריך עזרה?”, היא העיפה אליו מבט עם חיוך מסתורי.
“אהמ… האמת ש…”, הוא הסמיק, הוא הרגיש את זה, ושנא את עצמו בגלל זה.
“היום בערב בברביקיו, יהיה שולחן פנוי, לשניים, רוצה?”, אן הביטה בו עכשיו, ישר לתוך עיניו הכחולות, הוא הביט בה חזרה, טובע באפור המעונן שבתוך עיניה, “אם אתה לא רוצה, השולחן יכול להישאר פנוי”.
“לא, אין בעיה”, אמר באקי.
“יופי, תזכור”, היא הסתובבה, “אני אזכור”, לחש מאחורי גבה, מופתע מעומק הרגש שגילה בעצמו.

מה שקרה אחרי סוף המשחק – פרק 4 ( פאנפיק הנוקמים )
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך