Danto
תודה לכל מי שקרא את הפאנפיק שלי. מקווה לפרסם בעתיד פאנפיקים / סיפורים מקוריים באתר. חג שמח.

משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 12 ואחרון

Danto 06/10/2020 48 צפיות אין תגובות
תודה לכל מי שקרא את הפאנפיק שלי. מקווה לפרסם בעתיד פאנפיקים / סיפורים מקוריים באתר. חג שמח.

פרק 12 ואחרון

בעוד כמה דקות אני עומדת להגיע לתחנת הרכבת של מחוז 4.
יומיים עברו מאז שהוכרזתי כמנצחת של משחקי הרעב ה-22. במהלך היומיים האחרונים עברתי טיפולים במרכז הרפואי של הקפיטול בעקבות הפציעות והחתך העמוק שאיתו יצאתי מהזירה. הבוקר התראיינתי לעיתון הראשי של הקפיטול לכבוד ניצחונו. ולאחר מכן ליוו אותי אוכפי שקט לכיוון תחנת הרכבת. שם נפגשתי עם דנדין שהיה מרוגש עד שמעות שסוף סוף הוא זכה למנצחת.

ברכבת כבר נותרתי לבדי. דנדין העביר לי מלא מכתבי מעריצים מהקפיטול. אותם צופים שראו אותי ואהבו אותי. הוא הסביר לי שכל שנה המנצח יוצא מהקפיטול עם מכתבי הערצה, שזה הדרך הכי קרובה של הצופים להיות קרובים למנצח שלהם.

המכתבים נמצאים לי בתוך תיק גדול שקיבלתי מתנה מקברניטי המשחק, לצד מזומנים רבים, גביע קטן שעליו כתוב “משחקי הרעב ה-22”. יחד עם המתנות הרבות קיבלתי הבטחות על כך שבקרוב יבנו במחוזות שכונות מיוחדות למנצחים בלבד, שהמשחקים עומדים להיות אחרת בשנים הבאות. ואני עוד יזכה להרבה הטבות שהקפיטול יעניק לי.
מהתגובות שהספקתי לקבל מסביב הבנתי טוב מאוד שהעריכה של הקברניטים הייתה משמעותית. לא הראו אותי מדברת על המשפחה שלי ועל אבא שלי. הדבר הזה נערך. כמובן לא הראו את ההתנהגות והתקיפה שעברתי על ידי אוליבר. המוות של אוליבר הוצג בתור סכסוך בינו לבין קיה. ולא האופן ב קיה הרבה אותו כאשר ראתה אותו אונס אותי.

הרכבת נעצרה. הדלתות נפתחו ואני כבר יורדת ברציף של מחוז 4.
חיבוק חזק, רעידות ודמעות. אני עודפת ממני את הידיים המוכרות שמחבקות אותי. מביטה באירה שמרוגשת, “אהובתי את עשית את זה” היא לחשה לי, “את חיה, את איתנו. הבאת לנו גאווה ילדה”
אני מחבקת אותה חזק. לא עוזבת אותה לרגע. רוי מתקדם לעברי באיטיות ומסתכל אלי במבט מבויש.
“רוי..” אני אומרת בעד בקולי. לא עוברת שנייה והוא מחבק אותי חזק.
“ילדה שלי” אבא שלי התקדם בחיוך, “אני גאה בך. גאה בך שהיית אמיצה לשרוד את זה”.
אני מביטה באבא שלי. בחילה עולה לי. אבל אני חייבת לשחק את המשחק. הוא מחבק אותי, והידיים שלו לרגע מזכירות לי את הידיים של אוליבר. גורמת לי רצון להדוף אותו ממני. אני כועסת. אני לא סולחת. אבל הוא לא יודע את זה, הוא לא יודע שאני יודעת.
“איך אתה מרגיש?” אני שואלת אותו, “הצלחת להחלים מהפציעות שלך?”
“הוא הצליח” אומרת סנונית שעומדת מאחוריו, “אבא שלך הוא גבר חזק, שום פציעות לא יצליחו לגבור עליו”.
“גבר חזק עם ילדה חזקה” אבא שלי חייך וליטף אותי, “הבאת לי אושר שאת כאן. את לא יודעת כמה”.

כשאנחנו יוצאים מתחנת הרכבת לעבר הרחוב הראשי במחוז 4, עומדים בשיירה מספר תושבים שמחזיקים את סמל המחוז שלנו. הם מריעים לי בכבוד וצועקים את שמי. אני מנופפת ומחייכת לעברם.
אני מקבלת כבוד והערצה. ואני אוהבת את זה. אני אוהבת את תשומת הלב שאני מקבלת. מריקה של פעם, מריקה של לפני המשחקים הייתה ילדה ביישנית, מתחבאת. והפעם אני עומדת זקופה, מחייכת ואפילו דורשת בתוכי את הכבוד שמגיע לי. מרגישה כמו קרייריסטית שניצחה והגיעה למחוז שלה לקבל את הערצה שהיא ציפתה לו.

היום הראשון שלי בבית לאחר הניצחון במשחקים מסתיים. רוי כבר ישן לו בחדרו, אני ואירה סגורות בחדר שלנו. כל אחת במיטה.
היא לא מפסיקה להסתכל עלי בהערצה. החיוך שלה לא יורד מפניה.
“תפסיקי כבר” אני אומרת לה, “זה מביש אותי שאת ככה מתנהגת”
“ראיתי כמה את נהנית מזה” איראה עוקצת אותי, “ובא לי לחייך לאחותי הגיבורה”.
“אני נהנית שזה בא מאנשים זרים, לא ממך” אני מצחקקת לה.
“אני כל כך מאושרת שאת כאן” היא אומרת, “ביום של האסיף התביישתי שלא הצלחתי להיפרד ממך כמו שצריך. לא חשבתי שאני עוד אראה אותך…”
“אבל את רואה אותי עכשיו וזה מה שחשוב”
“את צודקת” איראה אומרת, “לא העזתי לחשוב שיש סיכוי שהשם שלך יוגרל. יש אצלנו כל כך הרבה ילדים במחוז שמוכרים את השם שלהם תמורת כסף, ואנחנו כל שנה שומרים על כך שהשם שלה יהיה במיעוט. איך זה ייתכן פתאום שהשם שלך הגורל….”
“הגורל” אני אומרת לה. אבל יודעת את התשובה בליבי.

השעות עוברות. השעה מאוחרת. איראה כבר נרדמה. אבל אני לא שקטה. אני יודעת שאומנם המשחק הסתיים אבל החלק שלי בו עדיין לא. היו לילות בזירה שחשבתי מה יקרה אם כן יהיה סיכוי שאצא מפה, איך אתמודד עם כל הידע שיש בי עכשיו? והתשובות תמיד היו בתוכי.

אני יוצאת מהחדר שלי באיטיות. דואגת לא להעיר אף אחד. אני מתקדמת לעבר הסלון ורואה את אבא שלי יושב ומביט בחלון כאשר הוא מחזיק כוס בירה בידו. הוא יושב בתחתוניו בלבד, אף פעם הוא לא התבייש להסתובב ככה בבית השעות המאוחרות, גם כשיש לו ילדות מתבגרות בבית.
“ילדה שלי” הוא בוהה בי כשהוא כבר חצי שיכור מהבירה, “למה את לא ישנה?”
“אני לא מצליחה להירדם”
“בטח…” הוא מהנהן, “בטח הגוף שלך עדיין בהלם ממה שעברת. אני לא רוצה לדמיין מה הילדה הקטנה שלי נאלצה לעבור”
“אני כבר לא כזאת קטנה” אני מנסה לצחקק לעברו אבל לא מצליחה לזייף גם סוג של חיבה כלפיו, “גם אמא תמיד הייתה אומרת לי שאני כבר גדולה, והיא כבר כמה שנים לא איתנו”
“כן.. אמא שלך, אהבה מאוד להעצים אתכן” הוא אומר ולוגם מהבירה, “מהרגע שניצחת קיבלתי הצעות מרובות בקפיטול, על למצוא לך שידוך הולם. חלק מההצעות שקיבלתי זה מראש העיר. הבן שלו בן 19, הוא חושב שאת תהי זיווג ראוי עבורו”
“אבא…” אני נגעלת מהמחשבה הזאת, “אני לא מחפשת זיווג. ובטח לא עם הילד של ראש העיר” אני נזכרת בתוכי בילד הביריון של ראש העיר, איך הוא אהב להראות נוכחות במחוז ולהשוויץ שהוא בא מהבית הכי מבוסס במחוז.
“בסופו של דבר אם נגיע להבנה שזה הדבר הנכון לך…” אבא שלי התחיל לומר וקטע את דבריו, “נצטרך לחשוב על זה”.
אני מתקדמת למטבח ולא מגיבה אליו. מוזגת כוס מים ומערבבת בתוכה מתנה שגזלתי מהזירה.
אני מתקדמת עם כוס המים לעבר אבי ומחייכת אליו, “תפסיק עם הבירה. אלכוהול לא יעשה לך טוב. שתה את זה”.
אני מגישה לו את המים שנהפכו כבר לצבע סגלגל.
“מה זה?” הוא בוהה בכוס המים.
“משקה שלמדתי להכין בזירה, זה עזר לי להיות מפוקסת. אני בטוחה שזה יעשה לך טוב מהבירה”.
“שום דבר לא יותר טוב מבירה” הוא צוחק, “אבל אני לא יכול לסרב לגיבורה שלי”.
הוא שותה את כל תכולת הכוס, ואז מביט בכוס הריקה, “זה באמת טעים. מה שמת שם?”
אני מחייכת אליו ולא עונה.
הכוס נשמטת מידו ומתנפצת על הרצפה. פרצופו נהפך לסגלגל. האוויר עומד להיגמר בריאותיו.

“מריקה…” הוא מנסה לומר את שמי, “מה… שמת.. בפנ…”
אבא שלי מתמוטט על הרצפה. אני מביטה בו כשעיניו עוד פקוחות. הוא מנסה להילחם בזה.
“אתה חושב שאני לא אדע שידעת שאני עומדת להיות מוגרלת במשחקים?” אני מביטה בו, “באותו יום של האסיף, ישבת בבית עם החברה שלך. ונתת לי ללכת אל המוות שלי.”
“מריקה….”
“להתראות אבא” אני מסתובבת ומתקדמת לכיוון חדרי. שומעת את הנשימה האחרונה שלו.

בסופו של דבר אכן היה יעוד לגרגירי רוש הלילה שהקברניטים שמו לנו בקרן השפע.

משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 12 ואחרון
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך