Danto
"...תמיד זה היה משעשע לשמוע את איראה מדברת לפעמים בטובת הקפיטול. לפעמים זה היה מרגיש שהיא מצדיקה את מעשיהם..."

משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 2

Danto 20/09/2020 183 צפיות תגובה אחת
"...תמיד זה היה משעשע לשמוע את איראה מדברת לפעמים בטובת הקפיטול. לפעמים זה היה מרגיש שהיא מצדיקה את מעשיהם..."

פרק 2

אני עומדת באמצע התור של כל הבנות שהשם שלהן בכד ההצבעה השנה. לפי כמות הילדים הנמצאים היום ברחבת העירייה של מחוז 4, נראה שלמרות שהגזרות הקשות של הקפיטול, אם בנושאים כלכליים או בנושא המוות – משחקי הרעב – תושבי המחוז לא חוששים מלהתרבות.
בצדדים של רחבת העירייה עומדים ההורים וקרובי המשפחה של אותם ילדים שהגורל שלהם יכול להיחרץ השנה. מתפללים לא לשמוע את שמו של הילד שלהם עולה בהגרלה.

בשנה שעברה, נבחר נער בן 14 מהמחוז שלי. המשפחה שלו שהייתה בקהל התפרקה והחלה מהומה לא קטנה. אוכפי השקט היו צריכים לגרור את אמו מחוץ לרחבת העירייה על מנת לדאוג לסדר ולהמשך טקס האסיף.
כולם הבינו את המצוקה של המשפחה, אכן היה מדובר בנער חלש מאוד שמעטים הכירו אותו במחוז. ילד ביישן שלא נהג לדבר הרבה. אף אחד לא הימר עליו במשחקים, ולמרות זאת הוא הצליח להפתיע ולהגיע לשבעת המיועדים האחרונים ששרדו במשחקים. לא בגלל שהוא היה חזק, בגלל שהוא היה “החייל” של הקרייריסטים. הם חסו על חייו כל עוד הוא דאג לשרת אותם נאמנות, עד שהגיע השלב שבו הקרייריסטים התפצלו ביניהם והוא היה הקורבן הראשון להיהרג מפיצול זה.
ובכל זאת הוא מבין המיועדים של מחוז חמש שהצליחו להגיע הכי רחוק במשחקי הרעב.

על הבמה עלה דנדין. איש צבעוני, אם זה בלבוש שלו, בצבע שיערו הירוק-צהבהב ובסגנון הדיבור שלו. אבא שלי לא אהב אותו בכלל, ולא בגלל שהוא תושב הקפיטול. לאבא שלי תמיד היה בעיה עם גברים צבעוניים. “שלא יתנו מחשבות לילדים שלנו כאן איך צריך להתנהג” הוא היה אומר.
“תפסיק להיות בור” הייתה מעירה לו איראה שהייתה שומעת את הדיבורים של אבי, “הדבר היחיד שניתן ללמוד מהקפיטול זה החופש שלהם”.
תמיד זה היה משעשע לשמוע את איראה מדברת לפעמים בטובת הקפיטול. לפעמים זה היה מרגיש שהיא מצדיקה את מעשיהם, למרות שבכל סיטואציה אפשרית היא הייתה מגנה את הרעיון הזוועתי של משחקי הרעב. את רצח האדם המיותר. מלבד כך היא אף פעם לא הראתה התנגדות על סגנון החיים שלהם.
“אהוביי היקרים ממחוז 4” צווח דנדין למיקרופון כשהוא מביט בכל אותם ילדים מפוחדים, שמתפללים שהשם שלהם לא יעלה בהגרלה, “התגעגעתי מאוד אליכם, פחות לריח הדגים”. ניסיון לא מוצלח של דנדין לשעשע את הקהל שפשוט השתתק לדבריו.

דנדין התחיל בדברי הוקרה למדינת פאנם, לקפיטול, לאוכפי השקט וכמובן לנשיא. לאחר מכן הוקרן סרטון בחסות הקפיטול על המלחמה שהייתה, אותה מלחמה שהשמידה את אחד המחוזות שלנו, המחוז ה-13 במספר. והשאירה אותנו, תושבי המחוזות עניים, חסרי כל ונתונים לחסידיים של הקפיטול שגזל מאתנו הכל.
מול דנדין נעמדו 2 כדים מלאים שמות. מצד ימין שלו כד בצבע כחול שייצג את הבנים במחוז, ומצד שמאל שלו כד בצבע ורוד שייצג את הבנות במחוז. אני חושבת שהיינו המחוז היחיד שטקס האסיף אהב לצבוע את הכדים בצבעים שונים, כאשר ברוב המחוזות הכדים פשוט היו שקופים.

“הגיע הזמן שנבחר את הנערה שלנו, שתייצג אותנו בשנה ה-22 של משחקי הרעב” אמר דנדין ודחף את ידו אל כד ההצבעה הורוד ושלף פתק לבן. הוא פתח בעדינות את הפתק וחייך אל השם שהופיע שם. ההתרגשות של דנדין בטקס האסיף גוברת על הלחץ והפחד של הילדים בטקס זה.
“המיועדת של מחוז 4 למשחקי הרעב ה-22 היא מריקה סאון”

דממה. אני קופאת במקום וממתינה להתעורר מהחלום. אבל זה לא חלום. אם לא הזיתי הרגע, השם שלי הוא השם שנקרא עכשיו בכד ההצבעה. זה לא הגיוני. השם שלי לא צריך להופיע כל כך הרבה פעמים בכד הזה. יד ילדים שמכרו את שמם במחוז לעשרות פתקים, איך זה הגיוני שהשם שלי נקרא? אולי זאת טעות?
אבל זאת לא טעות. המבטים של הבנות מסביבי שהביטו בי הסגירו את העובדה שלא מדובר בטעות. ושהשניות עוברות האסימון נופל לי. אני נבחרתי.
אני מחפשת את מבטה של איראה בקהל, אבל אני לא מוצאת אותה. המבטים היחידים שאני רואה הם המבטים של רוב ההורים של המיועדים, שחלקם לוקחים נשימה כאשר הם יודעים שהשנה הבת שלהן לא עלתה בגורל.
“תתקדמי לבמה” לוחשת לי אחת הבנות ודוחפת אותי לכיוון השביל שמחבר בין היציע של המיועדות לבין הבמה.
אני מתקדם בעדינות בשביל, כולם מביטים בי במבטים מלאי רחמים. הפחד שלי לרגע עבר, רק שוק שלא מרפה את גופי.

אני מריקה סאון, בת 16, מבין הבנות הבלונדיניות היחידות שקיימות במחוז 4, יתומה מאם, נבחרה להשתתף במשחקי הרעב ה-22. נבחרה למות.
הצעדים הקטנים שלי מתגברים לצעדים גדולים, ותוך חצי דקה אני עולה על הבמה לצידו של דנדין שמחבק אותי, כאילו הרגע זכיתי בתחרות עשירת פרסים.
“ילדה יפיפייה” הוא אומר בעדינות למיקרופון, “תייצגי אותי ואת חבריך במחוז בכבוד”.
הוא אפילו לא מחכה לתשובתי וישר שולף פתק מהכד של הבנים. ופתאום אני נזכרת ברוי ומתחילה לרעוד. מה הסיכוי ששני אחים יבחרו באותה שנה למשחקים? אין סיכוי. אני לא צריכה לחשוב על זה אפילו. אני מהיר מביטה לכיוון היציע של הבנים ומבחינה ברוי, עומד בשורות הראשונות עם שאר ילדים בני ה -12, הוא משפיל את מבטו מטה ורועד. הוא רועד בגללי, בגלל שנבחרתי. דמעה מתחילה לצוף בעיני.

“והמיועד של מחוז 4 למשחקי הרעב ה-22” הקריא דנדין במיקרופון, “שון אמסטרפיד”
הלב שלי צנח. זה לא רוי. אבל יחד עם זאת לא מדובר על מויעד שאי פעם שמעתי עליו במחוז. ייתכן כי הוא מהשכונות הדרומיות של המחוז, היכן שנמצאים מרבית התושבים העניים.
שון התקדם בשביל בגב זקוף. מדובר על נער שנראה קטן ממני בגיל, אבל עם ביטחון מוגבר. הולך בהליכה זקופה ובמבט קשוח. כאילו הוא ידע שהשם שלו עומד לעלות בגורל היום.
לעומת השמלה הלבנה והחגיגית שלי, שון לבש סמרטוטים. בגדים דהויים בצבע אפור. שיערו היה מגולח ועל צווארו בצד ימין היה קעקוע קטן בצורת עקרב. הוא היה נראה ילד בן 15, ואיני מבינה מי הסכם לקעקע ילד בגיל כזה.
שון עלה על הבמה, לא הביט בי ונעמד ליד דנדין. כאשר דנדין בא לחבק אותו הוא התרחק ממנו, מה שהרתיק את דנדין ממנו.

“גבירותיי ורבותיי” דיבר דנדין למיקרופון, “אני שמח להכריז על המיועדים של מחוז 4 לשנה ה-22 של משחקי הרעב, אני שמח להכריז על מריקה ושון”.

טקס האסיף הסתיים. אני ושון הסתובבנו לכיוון דלת הכניסה לבית העירייה, המקום שצריכים להכין אותנו המיועדים לקראת המסע לקפיטול. בדרכי לכניסה אני עוברת ליד כד הפתקים הורוד, מציצה פנימה ונדמת לראות מספר פתקים לא מגולגלים, על כל הפתקים הופיע השם שלי. זה לא הגיוני.

משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (1)

יואו!!! אני אהבתי🤩🤩

06/11/2020 00:24
סיפורים נוספים שיעניינו אותך