פיקרוסאובר – וואן פיס וצובאסה כרוניקל – פרק רביעי
„אני אומר לך שהנסיך חי!“ צעק הגנרל וואנג שהצליב חרבות עם יאשה "הנסיך חי! לא קרה לו כלום! מישהו מנסה לחבל בהסכם השלום ואתה משחק לידיים שלו!“
ארבעת החברים התפרצו לקרב וניצלו את הכאוס שמסביבם. אחרי שהם הפילו מספיק אנשים גם קורו וגם סיוראן הצטיידו בשלוש חרבות.
„בלי להרוג אף אחד!“ אמר קורוגאנה.
„השתגעת?!“ שאל זורו. „אולי עליך הטילו קללה, אבל לנו לא היה כזה חוסר מזל בחיים. אנחנו יכולים להרוג כמה שנרצה. “
„תחשוב על זה.“ אמר קורו בחיוך "לא הצלחת להציל את הפיי של העולם הזה. אבל כל אחד בצבא של קלס עלול להיות חבר שלו. הוא היה שמח אם לפחות היית מציל את חבריו. תשתמש בצד הכהה של החרב.“
„בסדר, נעשה את זה בדרך שלך.“ הוא הסתכל על סאנג’י. „מה אתה אומר, טבח מעצבן?“
„אל תדאג.“ אמר סאנג’י "כולם תמיד רק מתעלפים כשאני בועט בהם. אני לא חסר תרבות כמו רוצחים סידרתיים אחרים שאני מכיר…“ הוא חייך אל זורו.
„טמבל.“ זורו חייך בחזרה.
החברים התחילו לרוץ לכיוון הארמון כשהם קיוו שההסחה תגן עליהם, כשפתאום מישהו חסם את דרכם. הנסיך יאשה.
„לעזאזל.“ אמר קורו. „הוא הבין מהר מדי.“
„מי. לעזאזל. אתם?!“ שאל הנסיך יאשה. „ולמה אתם מנסים לגרום למלחמה בין שני האיים? מי שכר אתכם?“ הבעתו השתנתה "איזה מזל שהבנתי בזמן מה קורה פה…“
„בזמן?! בזמן?!“ צעק וואנג. הוא ישב על סלע ושני חובשים טיפלו בפצע דקירה מרושע למראה בכתפו. "עכשיו תהיה בטוח שאני עומד להתנגד למשא ומתן הזה!!“ הוא נשמע עצבני במיוחד.
סאנג’י הסתכל עליו ונראה משועשע „אתה רוצה עוד מלחמה, שהוא ידקור אותך שוב?“
„האמת שלא אכפת לי מי אתם, אני רק רוצה לדעת מה קרה לנסיך אשורה!“ יאשה המשיך בשלו.
„אנחנו רק שמענו עליו פעם אחת.“ אמר קורו "שהמלך נתן לו למלא את מקומו לשנה. זה כל מה שאנחנו יודעים.“
„אז מה אתם עושים פה לעזאזל?!“
„לך לא אכפת משום דבר חוץ מאשורה הנסיך,“ אמר קורו "ולנו לא אכפת משום דבר חוץ מהקוסם הראשי שלו.“
„נכון!“ צעקו החברים האחרים.
„הקוסם הראשי שלו?“ יאשה נשמע מבולבל "רגע, אתם מתכוונים לטיפוס העדין הזה שמנגן בנבל וכותב שירים? ההוא ששונא להילחם ועושה את זה רק בפקודת המלך?“ הוא נראה עצוב לרגע "איחרתם. הוא כבר מת. אבל מה רציתם ממנו בעצם?“
„טוב, זה לא בדיוק הוא.“ אמר סיוראן "קצת קשה להסביר. ומי שאנחנו מחפשים עדיין חי.“
„מה חבורה של פיראטים שודדי ים יכולה לרצות מהקוסם של קלס?!“ הוא התחיל לאבד את סבלנותו.
„אנחנו רק רוצים לראות שהוא בסדר.“ אמר זורו "אני חושב שהמשימות שלנו די דומות. אתה בא להיכנס לארמון יחד?“
„ואיך בשם כל מפלצות הים אתם מתכוונים לעשות את זה?!" התפלא יאשה "התכוונתם לפלוש לארמון של קלס כשאפילו אין לכם קמע מגן?!“
„קמע מגן?“ התפלא סיוראן.
„אתם חושבים שתוכלו לשרוד אפילו חצי דקה בארמון של קלס בלי קמע מגן?“ שאל יאשה "כל הקוסמים שם, ובמיוחד המלך, ירסקו אתכם עם איזה קסם עוד לפני שתפסיקו לנשום!“
„יש לך כזה קמע?“ שאל קורוגאנה "תן לי אותו!“ הוא אמר לפני שיאשה יוכל לענות.
הנסיך יאשה צחק. „אני אוהב את הגישה שלכם. חכו כאן, אני מייד חוזר.“
הנסיך נתן לצבא שלו פקודות להתרחק מהחוף. „תרחיק גם את הצבא שלך.“ הוא אמר לגנרל "אנחנו נכנסים לארמון.“
„בשום אופן לא.“ הגנרל וואנג ניסה לקום ואנשיו החזיקו בו כדי לסיים את הטיפול "הגעתי לכאן במיוחד בשביל למנוע את הפלישה של זורו צייד הפיראטים ואנשיו! אלה הפקודות שלי! הדבר האחרון שאני אעשה זה לתת להם להיכנס לארמון!“
„אבל לא מדובר בפלישה.“ הסביר יאשה "כולנו רק רוצים לוודא שהחברים שלנו בסדר. המידע שקיבלת היה שגוי. וחוץ מזה…“ הוא חייך "אתה באמת רוצה לשלוח את הצבא שלך נגד ארבעת הלוחמים האלה ולראות כמה חיילים ישארו לך?“
הוא זרק לחברים קמעות שתולים על הצוואר. „זה יעזור לכם נגד חלק מהקסמים, אבל לא נגד כולם.“
„אז מה אתם אומרים?“ שאל זורו "שניכנס פשוט מהכניסה הראשית?“
אור חזק מאוד הקיף אותם לרגע. הם היו צריכים לכסות את עיניהם. כשהם פקחו אותן, סאנג’י נעלם.
„לעזאזל!!!“ צרח זורו. „לא שוב!!!“
„מי יהיה הבא בתור?!“ שאג קורוגאנה בעצבים "כמה חברים שלנו אתה מתכוון לחטוף עד שתהיה מרוצה?!“
„למה אתם חושבים שהוא חטף דווקא אותו?“ שאל סיוראן.
„אולי הוא צריך טבח…“ אמר זורו בקול מריר. „בכל מקרה. אמרת שלך אסור להרוג, נכון? אז איכפת לך אם אני אהרוג אותו? ובאיטיות?“
„היי, אמרתם שאתם לא פולשים!“ צעק הגנרל "להתנקש במלך שלנו זאת די ההגדרה של פלישה!“
„אם הוא כל כך לא רוצה שיפלשו לו לאי, שיספיק לחטוף את החברים של כולם!“ זורו צרח על המפקד בעצבים כששיניו נראות מאוד חדות פתאום.
„בסדר.“ אמר קורוגאנה. „נלך להציל את כולם.“ החברים שלו הסתכלו עליו. „אנחנו נכנסים לארמון הזה, ונצא ממנו ביחד עם ארבעתם!“
*********************
„איפה אני?“ שאל סאנג’י "יכולתי להישבע שהרגע… פיי!!!“ הוא צעק למראה של פיי "הו לא! אתה פצוע! מה קרה לך?! המנוול הזה, אני…“
„אני בסדר.“ אמר פיי.
„היד שלך…“
„היא קצת שבורה.“
„מה הוא עשה לך?? אני אראה לו מה זה!!!“
"תקשיב לי.“ פיי חייך "אני עומד לתת לך את האתגר הקולינארי הכי גדול של החיים שלך.“
„אני מסוקרן.“ סאנג’י הפסיק לדאוג מייד.
„כאן נמצא המטבח של המלך.“
„אני מבין שאתה רעב, אבל לא כדאי שקודם נצא מכאן?“
„תקשיב! המלך רוצה להרוג את החברים שלך כדי שהוא יוכל להפוך אותך לטבח המלכותי שלו.“
„הבנתי!" סאנג’י קפץ לפעולה "לשים לו רעל באוכל! בטוח יש להם איזה רעל עכברים איפשהו…“
„לא, הוא יוכל לבדוק עם האוכל מורעל עם כוח הקסם שלו…“
„לעזאזל!“ אמר סאנג’י. „טוב, אני לא חושב שהייתי מסוגל להרעיל את האוכל הנפלא שלי, אפילו אם חיי תלויים בכך…“
„אני רוצה שתכין אוכל לא מוצלח.“
„שאני אעשה מה?!?!?!“
„אוכל לא מוצלח, אבל שהוא לא ידע שעשית את זה בכוונה.“ פיי נשמע ערמומי "אני רוצה שתכין משהו, כך שברור שאתה שף משכמו ומעלה, אבל שהוא עדיין לא ירצה אותך בתור השף המלכותי… לא יודע… יותר מדי מטוגן בשמן עמוק או משהו…“
„וואו.“ אמר סאנג’י. „וואו.“ הוא שפשף את עורפו והסתכל למטה. „זה באמת האתגר הקולינארי של החיים שלי… אני לא מאמין שאני אהיה מסוגל לבשל במטרה לגרום לסועדים לא-לאהוב את האוכל שלי… אבל!!“ הוא הכריז פתאום "העובדה שאתה הצעת לי אתגר גורמת לי לרצות להצליח בו!“ הוא הסתכל על פיי "אני יודע שהרבה יותר חשוב כרגע להצטרף לחברים שלנו שמתכוונים להסתער על הארמון הזה ולהציל אותך… או שעכשיו זה כבר להציל את שנינו… אבל אני פשוט לא מסוגל לסרב לאתגרים של הכנת מזון!“ במהלך המשפט האחרון הוא כבר חגר סינר וחבש כובע טבחים. „משהו יותר מדי מטוגן… עם יותר מדי פלפל… עם הרבה קולסטרול, שיעשה לו התקף לב, למנוול…“
פיי חייך והתחיל לעלות במדרגות לכיוון אזור המגורים של המלך אשורה.
*********************
„איפה סאנג’י???“ זורו שבר את דלת הארמון שמסוגלת לחסום טנקים בשלוש חרבותיו בלבד, ולא שם לב אפילו שלראשונה בחייו הוא קרא לסאנג'י בשמו האמיתי. „חתיכת מלך מכשף מנוול שכמוך! הפעם זה אישי! תחטוף אנשים מעולמות אחרים, צא למלחמה עם איזה אי שאתה רוצה, אבל תחזיר לנו את הטבח המעצבן מסולסל הגבות והאידיוט המדמם מהאף שלנו!!!“
„אני לא חושב שזה רעיון טוב להסתער דווקא דרך הדלת הראשית…“ אמר סיוראן. הוא רץ יחד עם קורוגאנה אחרי זורו, אבל הם לא הצליחו לעמוד בקצב שלו.
„אני לא חושב שאפשר לדבר איתו על זה כרגע בהגיון.“ אמר קורו בחיוך.
„הטבח שלכם נמצא במטבח.“ הם שמעו קול. כולם הסתכלו למעלה ומסביב מנסים לברר את מקור הקול. „ואני לא זה שחטף אותו. זה היה פיי שלכם.“ הוא צחק "הוא הסכים לעשות הכל בשבילי, אתם מבינים, ולא היה ממש קשה לשכנע אותו.“
„באיזה כיוון המטבח?!“ שאל זורו את השאלה היחידה שעניינה אותו.
„חתיכת פסיכופט שכמוך!“ שאג קורו ושבר את אחד הקירות באגרופו "אני לא אסלח לך על כך שאילצת את פיי לעשות דברים!“ סיוראן מעולם לא ראה את קורוגאנה כל כך כועס. „לא אכפת לי כמה אשורות אני אצטרך להרוג… לא אכפת לי כמה זה יחליש אותי… לא מעניין אותי כמה איברים אני אאלץ לאבד… אבל אני אדאג לכך שבכל העולמות לא יישאר אפילו אשורה אחד שיוכל לנצל אותו ולפגוע בו! אני אדאג שהוא לעולם לא יסבול יותר בגלל אף אחד מכם!!!“
„אתה לא רוצה שננצל אותו? שנפגע בו?“ אשורה התפקע מצחוק שהידהד חזק ברחבי האולם המרכזי של הארמון. החברים רצו לסתום את אוזניהם, אבל הם החזיקו חרבות בשתי הידיים אז זה היה קצת קשה.
„ואתה חושב שאתה לא מנצל אותו?“
קורוגאנה הסתכל למעלה במבט שואל.
„אתה יודע מה הוא אמר לי?“ שאל אשורה "הוא אמר שאתה לא הקורו שלו. שאתה תחזור יום אחד לעולם שלך ותתחתן עם הנסיכה שלך. ואתה יודע מה…“ קולו נשמע משועשע במיוחד "אני לא חושב שהוא שיקר.“ קורו השפיל את מבטו. „כשהוא הבטיח לבגוד בכם ולחטוף את הטבח בשבילי, יכולתי להרגיש שהוא משקר לי. היה ברור שהוא לא רוצה לעשות את זה, שהוא רק נאלץ. אבל כשהוא דיבר עליך… אני חושב שכל מילה שהוא אמר היתה אמת. מה אתה אומר? אני טועה?“
קורוגאנה לא ענה. הוא החזיק את חרבותיו יותר בחוזקה.
„אז בינתיים, עד שתחזור לעולם שלך, אתה לא מנצל אותו בעצמך?“ המלך המשיך "ואמרת שאתה לא רוצה שהוא ייפגע?!“ אשורה צחק שוב "אתה הולך לפגוע בו יותר מכל אחד מהאשורות! ברגע שתנטוש אותו ותחזור לעולם שלך! אם צריך להרוג את מי שהכי פוגע בפיי, זה לא אומר שאני צריך להרוג אותך?“
„מוזר.“ אמר זורו בחיוך. „זה לא מה שפיי סיפר לי.“
סיוראן וקורו הסתכלו עליו במבט מופתע.
„פיי סיפר לי שקורו-טאן הקריב את זרועו בשביל להציל את חייו. אני ראיתי את הפנים שלו כשהוא סיפר לנו את זה." הוא הסתכל על קורו "ואני בטוח שבאותו רגע הוא לא שיקר. עכשיו, איפה אמרת שהמטבח???“
„למטה, לך כבר לטבח שלך.“ קולו של אשורה נשמע חסר סבלנות.
„ניפגש בשער.“ אמר זורו "ואנחנו לא חוזרים בלי הטבח והקוסם.“ הוא התחיל לרוץ.
„והנסיך.“ יאשה נכנס לארמון.
„מה אתה רוצה עכשיו?!“ נשמע קולו של אשורה. „סילקתי את כל הקוסמים האחרים מהארמון, אבל עכשיו אני חושב שזה היה רעיון גרוע…“
„הוא נמצא למעלה איפשהו מצד ימין.“ אמר יאשה שסרק את האיזור עם עוד קמע. „אני אנסה לפנות את הדרך ו…“ פיצוץ חזק הופיע לידו.
„המלך יאשה!“ צעק קורו.
„לעזאזל!“ נשמע קולו של אשורה "תכננתי להשתמש בקסם הזה עליכם ועכשיו בזבזתי אותו. איך אני אמור להרוג אתכם עכשיו? בקצב הזה אני לעולם לא אסיים את הקעקוע!“
„סיוראן, תישאר עם המלך יאשה.“ אמר קורוגאנה. „אני רץ לצד הימני למעלה!“
„חכה!“ אמר סיוראן. „יופי, מוקונה! הם התפצלו והשאירו אותנו לבד וזה בטח בדיוק כמו שאשורה רוצה…“
„אני יודע.“ אמר מוקונה. „אבל עכשיו אנחנו צריכים לעזור למלך יאשה.“ הם הסתכלו עליו. יאשה ששכב על הריצפה באמת לא נראה במצב טוב.
„אתה בסדר?“ שאל סיוראן. „אתה מדמם! תן לי לעזור לך!“
„לעזאזל!“ אמר יאשה. הוא ניסה להתרומם ולא הצליח.
„בוא נצא מכאן, האנשים שחבשו את המלך עדיין מטפלים בפצועים שם בחוץ.“
„אני לא… זז מכאן בלי הנסיך אשורה…“ הנסיך יאשה תפס בחולצתו של סיוראן.
„קודם תוכל ללכת לבד, אחר כך תדבר. „ סיוראן עזר לו לקום ויצא איתו מהארמון.
„החברים שלך שם בפנים…“ התחיל הנסיך.
„והם גם יצאו משם.“ סיוראן חייך "אני סומך עליהם בכל מצב. הם הבטיחו לחזור משם עם כולם. אז בוא איתי.“
*********************
„המטבח, המטבח… " זורו בעט בדלתות עד שהוא הגיע לאולם האוכל הגדול. ושם הוא התחיל לבעוט ולחתוך עם חרבותיו כל כיסא ושולחן שניצב בדרכו עד שהוא הגיע לחדר היחיד שדלק בו האור רק בשביל לראות… את סאנג’י עומד ומבשל בריכוז רב.
"למה לעזאזל אתה מסכים לבשל לו????“ צעק זורו כשהוא הסתכל על סאנג’י מבשל במטבח המלכותי כאילו כלום.
„שלא תעז להפריע לי!“ סאנג’י זרק עליו מכסה של סיר וזורו התחמק ברגע האחרון במבט אחוז אימה. „אני באמצע האתגר הקולינארי הכי גדול של חיי!!“
„ולחשוב שאני באתי לכאן להציל אותך…“ זורו נשען על הקיר בייאוש וכיסה את פניו בזורועו שאוחזת בחרב "למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני אף פעם לא לומד?"
„שתוק ולך להציל את הקוסם!" אמר סאנג’י ברוגז "הוא איפשהו בקומות העליונות, והוא כבר הספיק איכשהו לקבל גבס על היד כנראה מקרב קודם עם המלך המטורף הזה.“
„אז למה אתה מבשל פה במקום לעזור לו????“
„פשוט… חשבתי שאתם תהיו רעבים אחרי שתצילו אותו…“
"מה? לכל הרוחות, אתה…“ זורו עצר לרגע ומצמץ במהירות „אם זה בשבילנו, אז למה אתה שם כל כך הרבה פלפל? ולמה אתה מטגן את הכל יותר מדי….“
זורו לא הספיק לסיים את המשפט. סאנג’י קפץ עליו וחיבק אותו חזק. עיניו של זורו נפערו בתדהמה.
„אלה המילים הכי יפות שאי פעם אמרת לי!“ סאנג’י חיבק את צווארו בידיו אבל עד כדי כך קפץ עליו שהוא גם חיבק אותו ברגליו הגמישות ולזורו לא היתה ברירה אלא להפיל את חרבותיו שננעצו בריצפה ולחבק אותו בחזרה כדי ששניהם לא יפלו "מי היה מאמין שבכל הזמן הזה אתה הקשבת לכל מילה שלי על בישול??? באמת אכפת לך מהאוכל שלי!!!“
„מה… מה לעזאזל קורה כאן?“ שאל זורו ההמום.
„הו, הילדים כל כך ישמחו!!!“ סאנג’י המשיך להתרפק עליו. „אני אכין לכם כל כך הרבה אוכל כשתחזרו מהאימונים!!!“
„על מה לעזאזל אתה מדבר?! איזה ילדים? איזה אימונים?“
„אין לי זמן להסביר.“ סאנג’י ירד ממנו אבל עדיין נשען בידיו על כתפיו כשזורו מחבק את מתניו "אבל איכשהו הארוחה הזאת הכרחית כדי להציל את הקוסם מהמלך האכזר! פשוט תסמוך עלי.“
„בסדר. אז אני אלך להציל אותו!“ זורו חייך אליו. „רק תשתדל להשתפר בבישולים הגרועים שלך!“
*********************
„החברים שלך עקשנים.“ אמר אשורה בלי להסתובב. פיי נכנס למגדל הכי גבוה של הארמון והוד מלכותו פשוט הרגיש שהוא שם „למה אתה כל כך רוצה לחזור אליהם?“ הוא שאל "למה אתה רוצה לחזור לקורו הזה שרק עומד לפגוע בך? אתה יודע…“ הוא הסתובב אליו "ככל שתישאר איתו יותר זמן זה רק יכאב לך יותר כשהוא ינטוש אותך. כשלא תוכל יותר לראות אותו. לא עדיף לך לחתוך את זה עכשיו?“
„זה ממש לא מעניין אותי.“ אמר פיי "אני רק יודע שאני לא יכול לתת לך…“
„לא יכול לתת לי מה?“ אשורה התקרב אליו.
„לתת לך… לחטוף פיים, לגרום למלחמה עם יאמה, לחבל במסע שלנו עם סיוראן, תבחר אחד!!!“
חרב קסומה הופיע בידו של פיי, ואשורה מייד הגיב עם נשק משלו וחסם את פיי שהסתער עליו במבט נחוש. האורות מהמתקפות הקסומות שלהם הראו לקורו את הדרך והוא התפרץ לחדר לראות אותם מצליבים חרבות.
אשורה היכה בחרבו בריצפה וברק קסום שבר את המרצפות והתקרב לקורו. הוא עמד לפגוע בו.
פיי נאלץ להסתער ולחסום את המתקפה. הוא נפל לריצפה פצוע ומובס בתוך שלולית של דם.
„כמה אירוני.“ אשורה התפקע מצחוק. „הוא מנסה להציל אותך, אבל רק גורם לך להיפגע!“
קורו רץ לכיוונו של פיי ואחז בו "אתה בסדר?“
„כן!“ פיי חייך אליו "הצלחתי גם לחסום את זה קצת עם הקסם שלי. הפצעים האלה… לא קטלניים…“ הוא הצליח לעמוד כשהוא נשען על קורו. שניהם הסתכלו על המלך.
„אתה מבין עכשיו שהוא באמת לא הקורו שלך?“ שאל אשורה "שהוא לעולם לא יוכל באמת להגן עליך? שהוא רק מסוגל לגרום לך להיפגע? ועכשיו אתה חלש מדי כדי להילחם מולי.“ אשורה כיוון אליהם את החרב הקסומה "ומה הסייף שלך יוכל לעשות בלי כוחות קסם? השאלה היחידה שלי עכשיו היא אם להרוג את שניכם, או לשמור אותך? זאת בכל זאת תהיה טרחה גדולה להביא לכאן עוד פיים… מה לעשות?“
„אני אנסה לחסום איכשהו את הקסם שלו, כדי שאתה תוכל לתקוף…“ פיי לחש לקורו במהירות כשהמלך אשורה הרים את ידו להטיל את הכישוף האחרון.
*********************
„הוד מל-כו-תך!!“ סאנג’י בעט בדלת של חדר השינה של המלך עם חיוך ענקי "הנה הנקניקיות השומניות במיוחד של בשר החזיר, עם החביתה מ-4 ביצים, מלוחה במיוחד כמו שכולם אוהבים אותה, וכמובן שכל ארוחה זקוקה גם לירקות, מטוגנים בשמן עמוק עם שכבה קריספית, ועם הרבה פלפל, מקווה שזה לטעמך…“ הוא עצר לרגע "פיי אמר לי שזה החדר שלו…" הוא הסתכל מסביב "מה, אין כאן אף אחד?“
אנקה חלושה נשמעה מכיוון המיטה.
„יש כאן מישהו?“ שאל סאנג’י ונשמתו נעתקה. מזל שהוא כבר הניח את המגש עם הארוחה על השולחן.
„הנסיכה הכי יפה בעולם!!!“ צעק סאנג’י עם לבבות בעיניו „אף אחד לא הזכיר שיש כאן נסיכה יפיפיה!!! היא בטח צריכה נשיקה בשביל להתעורר…“
„אני הנסיך…“ אמר אשורה בקול חלש.
„אז הנסיך הכי יפה בעולם!!!“ ההבדל לא ממש עניין את סאנג’י.
„האוכל…“ אמר אשורה הצעיר "רק בזכות הריח של האוכל הצלחתי להתעורר… אבל אני עדיין די חלש… אני חייב להתחזק… האוכל… הוא מריח כל כך טוב… בבקשה…“
„לעזאזל.“ אמר סאנג’י באגרוף קפוץ "אפילו כשאני מנסה, ומשקיע את כל נשמתי בשביל לבשל גרוע!!“
הוא הרים את המגש והתקרב למיטה.
אשורה אכל את אחת הנקניקיות בתיאבון רב. „עכשיו אני אצליח לא להירדם, אבל אני חלש מדי… אני לא יכול ללכת לבד. האם תוכל לעזור לי?“
„בטח, הוד מעלתך!“ הכריז סאנג’י. הוא ניסה להרים אותו, אבל הוא היה כבד מדי "אני מצטער… הוא אמר. „כל הכוח שלי נמצא ברגליים.“ הוא חשב רגע. „עלה לי על הגב.“
„אני אסיים קודם את כל האוכל" אמר אשורה "אחרת אני ארדם שוב… אתה… טבח ממש מעולה… האוכל שלך כל כך טעים…“
„אוף! נכשלתי!“ אמר סאנג’י עם נהרות של דמעות שירדו מעיניו.
*********************
„רגע אחד… חכה… אמר יאשה ותפס בפרק ידו של סיוראן.
הם ישבו באוהל המרפאה של המחנה הצבאי. סיוראן הביא אותו לשם ועמד לחזור לאחרים. "למה… למה באתם לעולם הזה?“ סיוראן הסתכל עליו במבט מופתע „אתם לא באמת מכאן, נכון? למה באתם לכאן?“
„זה סיפור קצת ארוך ואין לנו זמן עכשיו,“ התחיל סיוראן. "אני חייב לחזור לחברי…“
„תעשה קיצורים!“ דרש יאשה. „למה באתם לכאן!“
„אנחנו מחפשים שני חברים שלנו.“ סיוראן הסביר במהירות, לא יכול לחכות וללכת משם "הנשמות שלהם נמצאות איפשהו, על אחד העולמות, אבל אין להם גוף. אנחנו רוצים למצוא אותם, ואז למצוא דרך לדאוג להם לגוף חדש. אני יודע שזה נשמע מטורף וחסר סיכוי…“ הוא חייך "אבל אנחנו לא נוותר עד שנצליח.“
„מוד סול…“ אמר יאשה. משכחי הכאבים והקסמים המרפאים כמעט גרמו לו לישון והוא נאבק להישאר ער "לא בעולם הזה… אני מכיר מישהו… בעולם אחר. בגלל פרי השטן שלי… אני מסוגל לתקשר… והאיש הזה… זה בדיוק מה שהוא עושה. הוא מייצר בובות… גופים… בדיוק בשביל המטרה הזאת. להעניק בית לנשמות שאיבדו את גופם. הם נקראים גגאי, אבל…“
„אבל מה?“ שאל סיוראן. ליבו החסיר פעימה. פריצת דרך במסע שלהם הופיעה במקום כל כך לא צפוי.
„לפני שתגיעו אליו תצטרכו למצוא את הנשמות עצמן, ולהביא אותן איתכם.“
„ואנחנו נמצא אותן!“ אמר סיוראן. „עכשיו כשאנחנו יודעים שיש תקווה!“
„אתה מאמין שהחברים שלך יצליחו להציל את הקוסם ואת הנסיך אשורה?“
„הם לעולם לא יכשלו!“ אמר סיוראן. „אני מאמין בהם!“
„אתה…" יאשה הסתכל על מוקונה "יצור… מעביר עולמות… בוא הנה!“
מוקונה התעופף והתיישב לצידו של יאשה.
„אני… אכין לך עגיל. שתוכלו להגיע לעולם ההוא שאני מכיר אחרי שתמצאו את הנשמות.“
„תודה רבה הוד…“ התחיל סיוראן.
„אבל אתם תקבלו אותו רק אם תביאו לכאן את אשורה בריא ושלם!!“ הוא צעק פתאום ותפס את סיוראן בצאוורונו.
„אה… כן… כמובן!“ אמר סיוראן. כדאי לכם להחזיר אותו, חברים. הוא חשב לעצמו. זה יהיה רע מאוד אם תחליטו פעם ראשונה לאכזב אותי דווקא עכשיו…
*********************
„היי, סייף ירוק שיער מפגר, מה אתה עושה כאן?!“ צעק סאנג’י במסדרון כשהוא כמעט כורע תחת המשקל של סחיבת הנסיך.
„איך לעזאזל שוב הגעתי לכאן?!“ זורו נשמע עצבני. „הארמון הזה מלא במסדרונות קסומים, אתה עולה למעלה ומגיע למטה, יורד למטה, ומגיע החוצה!“
„אני בטוח שאין שם שום קסם." אמר סאנג’י לעצמו "לזורו אף פעם לא היה חוש כיוון…“
„אני אוכל… להראות לכם את הדרך…“ אמר אשורה.
„ומי לעזאזל אתה אמור להיות?!“ זורו כבר איבד את הסבלנות.
„היי, ככה לא מדברים לנסיך הכי יפה בעולם!“ צעק סאנג’י.
„היי, אז אתה הנסיך שיאשה הזה מחפש!“ הבין זורו.
„חייבים… לעצור את הקרב…“ אמר אשורה "אבל קודם לעצור את אבא… ופיי… הם יהרגו אחד את השני אם אנחנו לא…“
„בסדר, בואו נזוז!“ אמר זורו "אין סיבה להתעכב כאן.“ הוא הרים את הנסיך בעצמו והשניים התחילו לרוץ.
*********************
המלך אשורה הניף את ידו להטיל כישוף מרושע במיוחד שיטגן את קורו מול עיניו של פיי.
„זאת התשובה שלך!“ צעק פיי. הוא נשען על קורו כשיד ימין שלו מכוסה בדם שזלג מפצע בכתפו וזרועו השמאלית מגובסת "שאלת אותי למה פיי שלך רצה לעזוב אותך! וזאת התשובה שלך!“ עיניו הכחולות בערו בזעם "זאת הסיבה שהוא לא רצה להיות איתך!!!“
עיניו של אשורה התמלאו בזעם דומה, הוא עמד להנחית קסם מרושע במיוחד אבל פתאום הוא תפס את פרק ידו בידו השניה.
„אני לא אתן לך לעשות את זה…“ הוא אמר ל… לעצמו!
מילותיו של פיי העירו את האישיות המקורית. את המלך אשורה האמיתי.
„מה אמרתי לך?“ קולו של אשורה השתנה והפך מריר במקצת "אנחנו חייבים להיות מאוחדים בזמן קרב, אחרת היריבים שלנו יחסלו אותנו. אז למה שלא תחזור למעמקי התת מודע לאיפה שאתה שייך ותשאר שם עד שאני אפתור את העניינים ואחסל את השניים האלה?“
„אתה לא תפגע בפיי… פעם נוספת…“
„משחק אותה נשמה טובה מול פיי?“ אשורה צחק על… עצמו "למה שלא תספר לו מי משנינו הרג אותו?“ עיניו של פיי נפקחו בתדהמה.
„אין שנינו!“ אשורה שינה את קולו שוב "אתה זה אני. אני לוקח אחריות על כל מה שאתה עושה. אבל הפעם אני לא אתן לך… אני מצטער פיי…" הוא הסתכל על פיי "באמת הייתי בטוח שאני אוכל לשלוט בו כשבאתי לדבר איתך. אבל טעיתי בגדול… הייתי טיפש… אני לא רוצה שתיפגע יותר. אתה, או אף אחד מהפיים…" הוא התחיל לסובב את החרב הקסומה כלפי עצמו.
„מה אתה עושה?!“ הוא שאל את עצמו "התאבדות היא הדבר השנוא עליך ביותר!“
„כבר לא.“ הוא ענה לעצמו "כבר לא.“
„הוד מלכותך!“ אמר פיי במהירות. „אני באמת אהבתי את אשורה שלי, ואני בטוח שפיי שלך אהב אותך!“
אשורה חייך "תמסרו לנסיך שאני אוהב אותו.“ הוא הסתכל למעלה "אבל אני באמת חושב שהייתי פוגע במשא ומתן שלו, ושאני עלול לגרום למלחמות שיסכנו את הממלכה! הוא יהיה מלך טוב ממני!“
„אבא, לא!!!“ אשורה הצעיר שנשען על זורו וסאנג’י הופיע בדיוק בזמן לראות את אביו מפעיל את הכישוף שלו נגד עצמו.
זעקה דומה של "לאאאאאאאאא!“ נשמעה מכיוון אשורה, אבל זה היה כנראה אשורה המרושע.
„לא….“ הנסיך התמוטט ביאוש.
„המילים האחרונות שלו היו בקשר למלחמה.“ אמר קורו והניח יד על כתפו של הנסיך…או שעליו כבר לקרוא לו המלך החדש. „הוא עשה את זה בשבילך. בשביל כל תושבי הממלכה.“
„אני יודע.“ אמר אשורה "אני לא יכול… להישאר ער…“
„גם אני…“ גם פיי איבד את ההכרה בגלל פציעותיו שלו. וכמובן שקורו היה שם לתפוס אותו כשהוא נפל.
*********************
„הנה, אתה רואה. בריא ושלם. הוא רק ישן.“ זורו נכנס לאוהל הפצועים במחנה הצבאי, כשהוא נושא את אשורה בזרועותיו.
„הנסיך!“ קפץ הגנרל, ואנשיו אילצו אותו לחזור ולשכב במיטת השדה.
„הנסיך אשורה…“ יאשה הפצוע והחבוש ניסה להתרומם.
„המלך אשורה.“ תיקן אותו קורו שנכנס בעקבותיו עם פיי חסר ההכרה בזרועותיו. „תוכלו לעשות משהו גם לגביו?“ הוא שאל את החובשים והם מיהרו לטפל בפצוע.
„פיי!“ הופתע הגנרל "היית חי כל הזמן?“
„זה לא פיי.“ אמר סיוראן. „ שמו יואי.“ קורו הסתכל עליו "המלך אשורה חטף אותו כי הוא דומה לפיי. הוא למעשה הגירסה של פיי מעולם אחר. הוא חבר בצוות שלנו.“
„והמלך?“ שאל וואנג.
„אותו לא הצלחנו להציל.“ אמר קורו במבט מתנצל "אני יודע שהבטחנו להציל את כולם, ואני מצטער. מי כמוני יודע שגם אם מבטיחים משהו, לפעמים נכשלים." הוא התיישב על הריצפה וקד בהתנצלות מול הגנרל "המלך אשורה חטף את יואי כדי להחליף את מקומו של פיי. ואז הוא פצע אותו כדי שהנסיך ירפא אותו ויפול לשינה הקסומה. הוא תכנן להתאבד בזמן שהבן שלו ישן כדי שהוא לא יצטרך לראות את זה. הוא פחד מהאישיות השניה שלו שעמדה להשתלט עליו, ורצה להגן על כולם מפניו. הצלחנו להעיר את הנסיך, אבל לא הגענו בזמן. אנחנו מצטערים. אשורה הוא המלך החדש שלכם עכשיו. אני מאמין שהוא ירצה להמשיך את המשא ומתן בין שתי הממלכות.“
„איך אני אוכל להיות בטוח שאתם לא אלה שהרגו את המלך?“ שאל הגנרל. „אולי רציתם לנקום בו על זה שהוא חטף את החברים שלכם?“
„תשאל את הנסיך כשהוא יתעורר.“ אמר קורו. „אנחנו נישאר כאן ונעשה מה שהוא יגיד.“
„תנו לנסיכים לישון יחד.“ אמר זורו בחיוך. „אני מאמין שככה הם יבריאו יותר מהר.“
„רגע, איפה סאנג’י?“ שאל מוקונה כשהוא קפץ על כתפו של זורו.
„במטבח המלכותי, כמובן!“ אמר זורו בחיוך וליטף את אוזניו של היצור "הוא הבטיח שהוא יבשל ארוחה נהדרת לשתי הצבאות. הוא לקח איתו 20 חיילים והוא רודה בהם עכשיו… אני לא מקנא בהם…“
תגובות (0)