׳מפוצלים׳ פרק 2/ הבחירה

לא הצלחתי להירדם וידעתי שכמה שאנסה לא אצליח.
שמתי עליי סוודר דק ואפור, נעלתי נעליים שהיו קצת גדולות עליי, ויצאתי החוצה.
רציתי ללכת, אהבתי ללכת, לתת לרגליים שלי להוביל אותי בלי לחשוב לאן, יש משהו מרגיע בפעולת ההליכה.
היה חושך בחוץ, פנים בודדים דלקו וגם על כך הופתעתי, בדרך כלל אנחנו חוסכים בחשמל ואף אדם אינו יוצא בלילה, בגלל זה רציתי לצאת, ידעתי שיהיה לי שקט, שאני אהיה לבד.
אולי בעצם לא? ראיתי דמות קטנה יושבת בקצה הספסל, בהתחלה חשבתי שזהו מישהו מנטולי הפלג, אבל במבט שני זיהיתי אותה, חייכתי קצת.
״סוזן״ לחשתי והיא נבהלה, אך כשראתה שזה אני היא חייכה קצת והזמינה אותי לשבת לידה.
״היי״ אמרה ״אני… לא מצליחה להירדם״ אמרה ״כנראה גם אתה״
״כן״ אמרתי, סוזן השכנה שלנו, מוצאת חן בעיניי, הרבה פעמים אני תוהה מה הייתי עושה בעניין אם לא הייתי בפלג הקרבה עצמית. ״את.. הולכת לעזוב?״ שאלתי בעקיפין, היא הנהנה בשתיקה.
״אני חושבת״ אמרה, נשמתי עמוק וחיבקתי אותה אליי.
בהתחלה היא נבהלה, נרתעה, בכל זאת שנינו גדלנו בפרק הקרבב עצמית, אנחנו לא רגילים לגילויי חיבה ככה, אבל זה רק שנינו, שנינו לבד, בסופו של דבר היא התמסרה לזרועותיי, הרגשתי דמעות מרטיבות את חולצתי.
״סוזן..?״ לחשתי
״אני פוחדת כיילב״ הודתה ״אני פוחדת שאני אתחרט, אני פוחדת משינוי, אני פוחדת לעזוב את הפלג! את המשפחה! מה אני עושה כיילב?״ שאלה והרימה את מבטה אליי, שתקתי, האמת היא שלא ידעתי מה לענות לה, גם אני מרגיש ככה, גם המחשבות האלו מטרידות את מוחי, גם לי אין אף אדם שאני יכול לשתף אותו ושיוכל לעזור לי.
הבטתי בה, היא הביטה בי בעיניים גדולות וליטפתי את הלחי שלה, היא נרגעה קצת.
״פשוט..״ לחשתי ״פשוט תעשי מה שהלב שלך אומר״ אמרתי
״אתה…אתה עוזב?״ שאלתי
״אני לא יודע״ אמרתי ״אני חושב״
״מחר אולי לא נהיה שייכים לאותו פלג״ פלטתי גיחוך, סוזן לא תבחר באוריינות, אין שום סיכוי, האמת היא שאני לא בטוח שאני יודע מה היא תבחר, כנות? ידידות? אומץ לב?
״סביר להניח שלא״ אמרתי לבסוף
״אני אתגעגע אלייך כיילב״ אמרה ״תבטיח שתבוא לבקר אותי״
״אני אבוא״ אמרתי והתקרבתי אליה, בהתחלה היא התרחקה ואז התקרבה אליי, השפתיים שלי נגעו בעדינות בשלה ונישקתי אותה, הרבה מאוד זמן חשבתי על הרגע הזה, איך זה ירגיש, איך זה יהיה.
פשוט לא חשבתי, נישקתי אותה ואני יודע שאני לא הולך להצטער על זה.
היא השעינה את ראשה על החזה שלי וראיתי חיוך בזווית פיה.
״גם אני אתגעגע מאוד״ אמרתי וליטפתי את שערה.

נכנסנו לאולם, לא לפני שפתחתי את הדלת לכמה חברים מפלג ידידות שלא הפסיקו להודות לי.
״ג׳נין״ אבי חייך אליה
״שלום״ אמרה והביטה בי ובביאטריס
״ש..שלום״ אמרתי עם חיוך על פניי.
ג׳נין מתיוס מדהימה בעיניי, קראתי עליה הרבה וקראתי את כל המאמרים שלה, היא חכמה, ואני יכול להגיד אפילו שאני סוג של מעריץ אותה.
״אתם בוחרים היום״ קבעה.
״כ..כן, אני כיילב״ גמגמתי מעט
״ובכן, כיילב ו..ביאטריס עם אני לא טועה.
אני מקווה שתעשו בחירות נכונות, לפי הלב שלכם, על פי היגיון״ אמרה והנהנתי בחיוך.
ביאטריס נעצה בי מבט חשדני.
התיישבנו במקומותינו.
המנהיגים של הפלגים נאמנו, אני לא יכולתי להתרכז בנאום, חשבתי רק מה יגידו על הבחירה שלי.
השמות הוקראו אחד אחד לפי סדר האלף-בית, כך שאני די בסוף.
״כיילב פריור״ הקריא האדם הלבוש בגדים אפורים.
ההורים הביטו בי, בלעתי רוק, לא יכולתי להסתכל להם בעיניים, לא ידעתי אם אוכל לעשות את זה בעבר.
ירדתי במדרגות ועליתי על הבמה, לקחתי את הסכין, עשיתי חתך קטן בצד כף ידי וטיפת הדם נפלה ללא היסוס בדרכה של פלג אוריינות.
התקדמתי לכיוון האזור באולם בו יושבים חברי פלג אוריינות, אדם אחד לחץ את ידי ופינה לי מקום.
ואני לא יכולתי לנתק את מחשבותיי ״מה עשיתי?״, לא יכולתי לשנות דעה, בחרתי בפלג היחידי שההורים שלי לא היו רוצים שאבחר בו.