FairyChild
הייתי מפרסמת את הפרק המלא אבל הוא תופס חמישה עמודי וורד, אז החלטתי לפצל אותו לשני חלקים. מקווה שתהנו, כל הערה\הארה מתקבלת בברכה! שלכם, FairyChild ♥

221B Baker Street | פרק שני; חלק א’; פפיונים, קראטה ואנגלית ספרותית.

FairyChild 21/08/2014 633 צפיות 2 תגובות
הייתי מפרסמת את הפרק המלא אבל הוא תופס חמישה עמודי וורד, אז החלטתי לפצל אותו לשני חלקים. מקווה שתהנו, כל הערה\הארה מתקבלת בברכה! שלכם, FairyChild ♥

התיכון הוא חוויה של פעם בחיים. אסור לבזבז אותה.
אבי מעולם לא הכריח אותי ללמוד. הוא לא הכריח אותי לשבת מול ספרי הלימוד ולקרוא, ולסכם, ולענות על שאלות. הוא האמין לי שאני עושה זאת גם בלי שיאמר. ולתקופה ארוכה, באמת עשיתי. אך הלימודים איבדו מעניינם בי. לא אני בהם. פעם אהבתי ללמוד ולהבין, והיום חומר הלימוד רץ ומדלג מעליי בדרכו אל מטרה שמיום ליום נראית רחוקה ממני יותר ויותר. וגם כשניסיתי להדביק את הפער, נדמה שמחשבתי קפצה ממני גם היא והיא לועגת לי כשהיא רצה אחר החומר, גם היא אל מטרה לא נודעת. אני יודעת שזה מסובך. ואולי אם המחשבה שלי הייתה דבקה בי ונשארת, יכולתי להיות מדויקת יותר. אך נאלץ כולנו להתמודד עם מה שנותר.
לעומת זאת, אמי לא פסקה מלנדנד. בדקה בכל יום שמילאתי את חובות בית הספר שהוטלו עליי, שמחבות הלימוד שלי מלאות עד אפס מקום, שאני זוכרת ומשננת את כל שעליי לדעת. היה בזה משהו אירוני, וקצת משונה. אימא שלי טיפשה. כלומר, רמת האינטליגנציה שלה גבוהה מאוד, והיא מסוגלת להרבה. אך מעולם לא סיימה את לימודיה. היא נשרה מלימודי התיכון בגיל 16, והייתה הולכת לבית הספר אך ורק על מנת לפגוש את החברים הרבים שהיו לה. מעולם לא הלכה ללמוד בקולג’, או באוניברסיטה, והדבר הקרוב ביותר ללימודים שעשתה, היה קורס כלכלת בית שעברה במתנ”ס. ובכל זאת, לא היה יום אחד בו לא ישבתי בחדרי לפחות שעתיים על מנת לרצות אותה.
הארי, עם זאת, מעולם לא הצטרך לדאוג לכך. היא מעולם לא נדנדה לו, מעולם לא הכריחה אותו. וזה לא שאי פעם הוא אפילו התיימר להיות תלמיד מצטיין. הוא תמיד היה תלמיד ממוצע, ולא בגלל שאינו חכם, אלא בגלל שמעולם לא נהנה מלשבת וללמוד, הוא העדיף ללמוד בחוץ, להבין את העולם בדרך שלו, לחקור את הדברים שהוא ימצא בהם עניין. תמיד הסתכלתי עליו מלמטה, הוא עורר בי השראה מאז ומתמיד, ונטע בי את זרע האינדיבידואליות. גם אני, כמוהו, רוצה לעשות את הדברים בדרך שלי. אבל הוא מעולם לא דאג כל כך. היא מעולם לא הכריחה אותו ללמוד כפי שעשתה איתי. וקינאתי. תהיתי אם זו תוצאה של אהבתה אליו, שהייתה גדולה מאהבתה אלי, או כי היא פשוט חושבת שאני מטומטמת, קלת דעת, שלא אוכל להסתדר לעולם ללא הלימודים, כפי שאחי, כמסתבר, מסוגל. תהיתי, ולא הייתי מסוגלת לשאול. וכשאני מהרהרת בזה, אינני מעוניינת בתשובה.
בית הספר בו אני והארי לומדים הוא ציבורי. משתי סיבות עיקריות, האחת שהוריי לא מסוגלים לממן בית ספר פרטי, והשנייה, אחי סירב ללמוד בבית ספר פרטי כשהיה בן 15, כיוון שהיה סבור כי תלמידי בתי ספר פרטיים הם “סנובים נפוחי אגו, ואני מסרב לשתף איתם פעולה.” הוא צדק, ואני מודה לו עד היום. לא שאני משוגעת על בית הספר הנוכחי שלי, אך בית הספר הפרטי היחיד שאולי יכולתי להתקבל אליו, הוא בית ספר לבנות בלבד. הייתי משתגעת אם לא הארי.
“מושלם.” כך פותחת אדיסון את השיחה. עיניה חומות ובורקות, חולצתה הירוקה מבליטה נמשים על צווארה העדין, ואיני מצליחה להתעלם מנקודת החן שעל עצם הבריח, שבכל יום נראית יותר ויותר בולטת. “פשוט מושלם.”
אני בוחנת את מבטה הלהוט, “בוקר טוב גם לך, אני רואה שישנת טוב הלילה.” מי שמכיר את אדיסון יודע שלא סביר שתימצא ערנית ואנרגטית בבקרים. את השיחות הראשונות שלנו בבוקר, פותחת בדרך כלל בפיהוק, בכתפיים שמוטות, כשעיניה העייפות בקושי מצליחות להתמקד.
היום, לעומת זאת, היא מזכירה לי כדור גומי שזה עתה נזרק בעוצמה כלפי הרצפה, בתוך חדר קטן, בזווית כזו שגורמת לו לקפץ במשך שעות מנקודה לנקודה. היא תזזיתית, ממוקדת, ו… מאושרת.
“בוקר טוב, יקירתי.” היא מותחת שפתייה בקו דק, ומתנפלת עליי בחיבוק עוטף, שעל פי מבטה כמה שברירי שניות קודם לכן, ציפיתי שיהיה קריר יותר משהיה.
“אז, מושלם?” אני שואלת, משב אוויר קליל העובר בינינו מעקצץ בחזית גופי ומקרר מעט את האזור שהיה, עד לפני רגע, דחוס כנגד גופה של חברתי, מזכיר לי עד כמה מזג האוויר חם ודביק היום.
“גברת גריי יצאה לחופשת הריון.” היא פותחת, משלבת את זרועה שלה בזרוע שלי, ומתחילה לגרור אותי לכיוון הכניסה אל מבנה בית הספר.
“סוף סוף, כבר חשבתי שהבטן העגלגלה שלה תתפוצץ מגודל המפלצות הקטנות.” אני ממלמלת. אדי משמיעה אנחת צחוק, “אבל זה אירוע שמגיע לדרגת “נחמד”, לכל היותר. איפה החלק המושלם?”
“אני מגיעה לשם, סבלנות.” היא מרגיעה.
אנו עוברות בדרכנו על פני צמד ילדות שעל פי לבושן, גובהן, ומבטן החלול, הן באופן מובהק אינן בגיל המתאים לתיכון. לאחת סנדלים ושמלה ורדרדה, פפיון בשיער. השנייה לבושה בצורה מתונה יותר, מכנסי ג’ינס קצרים, חולצה לבנה מבצבצת מתוך הז’קט האפור שלה, קוקו גבוה בשיערה הבהיר. ידיהן משולבות זו בזו, ומבטן מחפש, מתבונן, מפוחד.
“אז על מנת להחליף, זמנית, את מורתנו האהובה גריי, זימנה מערכת בית הספר היקרה שלנו את מר הולמס לשורותיה.”
“מר הולמס?” אני שואלת בחוסר התעניינות, סלחו לי, אבל מורים מעולם לא היו תחום העניין שלי. בוודאי לא מורים לאנגלית ספרותית. חוץ מזה, ששתי הילדות עניינו אותי הרבה יותר כרגע. אחת, הנמוכה יותר, בעלת הפפיון, מושכת קצרות בקצה שמלתה של האחרת, והיא בתגובה משתיקה אותה. ספק מרגיעה אותה, ספק את עצמה.
“הוא חלומי, האמיני לי…” אדי ממשיכה להסביר את התלהבותה מהמורה המחליף החדש, אך יכולת הקשב שלי כבר מזמן מרחפת לממדים אחרים.
כשאנחנו נעצרות על יד דלת הארונית שלה, אני חוזרת במבטי אל הבנות. אנשים רבים חולפים על פניהן אך ברור מאליו שהם אינם האנשים אותם הן מחפשות. כיצד זה הגיוני שאני היא היחידה שמביעה התייחסות אל השתיים? אין ספק הרי שאינן מתאימות ברקע התיכון שלנו. הן בנות 8 לכל היותר.
חבורת ספורטאים בריוניים למראה מתקרבים בכיוונן, בעלת הפפיון מסתתרת קלות מאחורי גבה של האחרת, בזמן היא מצמצמת עיניים בפחד. רעד עובר בגופן כשהם חולפים על פניהן הלאה.
בעוד פחות משלוש דקות יישמע הצלצול והמוני תלמידים שגודלם, לכל הפחות, כפול מגודלן יתרוצצו בצעדים מפלצתיים ומגושמים לאורך המסדרון ואל הכיתות. מרבית הסיכויים מצביעים על כך שיירמסו תחת רגליהם הענקיות והדוחות. מישהו חייב לשים לזה סוף לפני שלא יהיה ניתן לזהות את פניהן העדינות.
“ג’ייני!” אדי מקישה באצבעותיה על מול פניי, “את לא בפוקוס!”
“אני יודעת, מצטערת אד.” אני שולחת מבט מתנצל ועושה את דרכי אל הבנות. כבר מרגישה את מבטי הזעם עליי שמקורם באדיסון.
תחילה הן עוד בשלהן, מפוחדות ומזועזעות. הראשונה להבחין בי היא בעלת הפפיון, היא מביטה בחוסר הבעה לכיווני. לאחר כמה צעדים היא מבינה שאני רואה אותה, מבחינה בה, ומתקרבת אליה, ובעתה עוברת בעיניה כשהיא מושכת חזק בשמלת האחרת. בן רגע גם בעלת הקוקו מביטה בי, היא תופסת בידה של בעלת הפפיון, ומכוונת אותה אל מאחורי גבה.
“היא יודעת קראטה.” בעלת הפפיון מציצה החוצה ומטיחה בי, ובעלת הקוקו נושכת את שפתיה, “אל תתקרבי.”
אני מרימה ידיי בכניעה, ונעצרת לרגע. “אין לי כוונה לפגוע בכן.”
“את לא יכולה לפגוע בה! היא חזקה יותר!” מצייצת שוב בעלת הפפיון. והאחרת דורכת בעדינות על רגלה על מנת להשתיק אותה. היא מיד מתקפלת מאחורי גבה.
“אז האמיני לי שלא אנסה כלום, אין לי כל כוונה להיפצע.”
בעלת הקוקו שוקלת את דבריי לרגע, וסביר להניח שדבריי לא שכנעו אותה. אך נואשת לעזרה ורחמים היא מהנהנת בראשה ומאשרת לי להתקרב. אני מתכופפת על ברכיי לגובה עיניה.
“מה אתן עושות כאן? אני מנחשת שזה לא בית הספר שלכן.” אני מאמצת את הקול העדין ביותר לו אני מסוגלת.
“לא יודעת.” היא מהססת, קולה רועד.
“מה זאת אומרת?” אני ממלמלת, מבטי נשלח לאחור אל אדיסון המבולבלת. היא מצמצמת עיניה בריכוז. “מה שמכן?”
עיניה הכחולות של בעלת הפפיון מציצות שוב. “לקסי.” היא לוחשת. בעלת הקוקו איננה בטוחה כלל, אך לאחר היסוס נוסף “מיה.” היא אומרת.
לקסי מביטה בי לרגע, ולאחר שהיא בוחנת את פניי בעיקשות היא מתקרבת אליי טיפה. “את מכירה אותנו?”
מיה תופסת בידה של לקסי לפני שהיא מתקרבת צעד נוסף, על מנת לרסן אותה. אך היא מביטה באותן עיניים סקרניות של לקסי. הדמיון ביניהן פתאום מכה בי, אין ספק שהן אחיות.
“אני חושבת שלא.” אני מביטה בהן במבט מתנצל.
“אבל הוא מכיר.” מבטה של לקסי שבור ושפתייה רועדות, היא מביטה לרגע באחותה המאוכזבת, המושכת אותה אליה בניגוד לרצונה. “הוא אמר שהוא מכיר, אולי גם היא מכירה.”
“מי?” אני שואלת. אך מיה לא מוכנה לשחרר את לקסי.
“הוא מכיר מימי. אולי גם היא.” לקסי לוחשת בתחנונים, אני מביטה בהמונים התלמידים שעושים את דרכם פנימה, ומבינה כי הצלצול קרב. בקרוב מאוד לא רק שיהיה בלתי אפשרי לשמוע אותן, לדבר איתן או לתקשר בכל צורה, הן כנראה יתמוטטו תחת כובד האנשים.
“מיה, אני צריכה שתבואו יחד איתי.” אני לוחשת ברוגע, מיה מנתקת מבטה מאחותה ובוחנת אותי לרגע.
“אתן צמאות? רעבות?” אני שואלת.
מבטה של לקסי הקטנה קופץ בהתרגשות, היא מהנהנת. מיה לא מגיבה, אך ברור שאינה מתנגדת.
אני מהנהנת, “ובכן, בואו.” אני תופסת את ידיהן ומובילה אותן אל חדר ההמתנה של יועצת בית הספר, שנמצא מרחק של כמה צעדים בודדים. אדיסון במרחק מביטה בחוסר הבנה ומתחילה לעשות את דרכה אלינו, ואני כבר רואה את הזעם שעומד לפרוץ ממנה כשתגלה שאין בכוונתי להיכנס לשיעור.

221B Baker Street | פרק שני; חלק א’; פפיונים, קראטה ואנגלית ספרותית.
דרג את הסיפור

תגובות (2)

המשך!
המשך!
המשך!
תמשיכי זה מדהים:)
תמשיכי במהירות!

21/08/2014 23:16

    יואו איזה כיף לראות את ההתרגשות שלך חחח
    אני מבטיחה להמשיך מהר ♥

    22/08/2014 01:37
סיפורים נוספים שיעניינו אותך