ArtemS
זה בין הסיפורים הראשונים שלי. למעשה, זה כנראה הסיפור הראשון שלי, לא רק שמתפרסם, אלא גם שאני משקיע בו. "משקיע" הוא מונח שגוי, כי לא השקעתי פה; הסיפור הזה הוא סיפור בינוני ואפילו גרוע, אבל היה לי רעיון, והחלטתי לנסות לבצע אותו. אני מניח שאם אני רוצה להתחיל לכתוב סיפורים טובים, אני צריך קודם להתחיל לכתוב; וכרגע, לעבור את השלב של הסיפורים הפחות, ואפילו מאוד, טובים. אם הסיפור היה גרוע באופן מפחיד, אשמח אם תשאירו תגובה, כדי שאוכל להשתפר ולחסוך בעתיד לאנשים עוד סיפורים גרועים.

איבוד עצמי

ArtemS 06/10/2020 89 צפיות תגובה אחת
זה בין הסיפורים הראשונים שלי. למעשה, זה כנראה הסיפור הראשון שלי, לא רק שמתפרסם, אלא גם שאני משקיע בו. "משקיע" הוא מונח שגוי, כי לא השקעתי פה; הסיפור הזה הוא סיפור בינוני ואפילו גרוע, אבל היה לי רעיון, והחלטתי לנסות לבצע אותו. אני מניח שאם אני רוצה להתחיל לכתוב סיפורים טובים, אני צריך קודם להתחיל לכתוב; וכרגע, לעבור את השלב של הסיפורים הפחות, ואפילו מאוד, טובים. אם הסיפור היה גרוע באופן מפחיד, אשמח אם תשאירו תגובה, כדי שאוכל להשתפר ולחסוך בעתיד לאנשים עוד סיפורים גרועים.

אני מרגיש שאני מאבד את השפיות.
לפני כמה שבועות, בזמן שניקיתי את המקלחת המבולגנת, הסתכלתי במראה; הדמות שהשתקפה מולי, להפתעתי, לא הייתה אני. היא נראתה כמוני; אותו מבנה גוף, אותו שיער ואותם פנים, אבל העיניים היו בצבע אדמדם, ועם חיוך מוזר.
מצמצתי כמה פעמים, והדמות המוזרה נעלמה; השאירה אותי בוהה כמה שניות בדמותי שלי.

כך הלכו מספר שבועות, והתחלתי לראות את הדמות יותר ויותר. כשהייתי נכנס למכונית ומסתכל במראה, הייתי מוצא את עצמי מחייך; למרות שלא חשתי את השרירים מבצעים את התנועה. בזמן שהלכתי לקנות אוכל, הייתי פוגש את ההשתקפות שלי; מראה מעוות, אך עם עיניים אדומות יוקדות. חשבתי לעצמי, אולי אני מתחיל לאבד את הראייה; ואז היא התחילה לדבר אליי.

זה קרה באמצע הלילה, ביום שישי. חברתי יצאה לטיול של כמה ימים עם חברותיה, ולכן היה לי לא מעט זמן פנוי. נשכבתי במיטה, והתחלתי לצפות בסרטים, אחד אחרי השני. מתישהו, שמתי לב שכבר שלוש לפנות בוקר. החלטתי שעדיף ללכת לישון, לפני שאפגע עוד יותר בסדרי השינה שלי.

קמתי לצחצח שיניים. לקחתי את המברשת שלי ומרחתי עליה טיפה מהמשחה, שהיה לה טעם חריף של מנטה.

אני חושב על הדברים שאני צריך לעשות השבוע – להמשיך את הסמינר שאני מוכרח לעשות, ובו בזמן להמשיך את הפרויקט בעבודה שלי. כמובן, אני צריך גם לבקר את ההורים, ולשלוח הודעה לחברים, ובעצם אני צריך גם לשלו-

“היי.”

אני מסתובב לאחור במהירות, רק כדי לראות שאין אדם מאחורי. אני שוטף במהירות את הפה, ומחפש בדירה לאחר הקול.

“אני כאן,” אני שומע את הקול שוב. “במראה.”

אני הולך באיטיות לכיוון השירותים, מפנה את מבטי לכיוון המראה, ורואה שוב את אותה הדמות – העיניים שלה נעוצות בשלי; ולמרות שהפה שלי פעור בתדהמה, היא מחייכת אליי במתיקות מחליאה, ידה עדיין מחזיקה את המברשת.

“היה יום משעמם היום,” היא אומרת. “כבר אין אקשן בימים האלה.”
“מ-מה קורה פה? מי אתה?” אני חצי שואל וחצי צועק, אולי מנסים למתוח אותי? אבל איך זה עובד? אני מעיף מבט לכיוון התקרה והקירות, אולי קיימת שם מצלמה כלשהי?
“לא, לא. לא מנסים למתוח אותך, ידידי,” אמרה כאילו קראה את מחשבותיי.
“אז,” היססתי, “מי אתה?”
“זה לא ברור?” היא אמרה עם חיוך בורק. “אני אתה!”
“א-א-,” גמגמתי, “אתה אני?”
“בדיוק!” אמר לא-אני בזמן שהוא מסתכל סביב, כאילו מוודא שאין אדם בסביבה.
“תשמע,” הוא לחש. “אני חושב שאתה יודע מי אני בדיוק. אתה פשוט מסרב להכיר בזה.”
“אני לא יודע על מה אתה מדבר,” אני עונה. מה זה? אני הוזה?
“אני מה שאתה רוצה לעשות; כל הדברים שאתה חשבת עליהם, וידעת שאתה מסוגל לעשות; אבל לא היית מוכן לעשות אותם.”
עד עכשיו, לא הבנתי על מה מדובר; אבל כרגע, נפל האסימון – הוא הקול שלי. הקול שלא מפסיק לדבר, הקול שחשבתי שהוא שלי.
“לא, לא, תן לי לתקן אותך,” הוא אמר, והבנתי; הוא יכול באמת לקרוא את המחשבות שלי. “אני הוא אתה,” ומדגיש את המילה האחרונה. “אני הצד הפחות, איך אקרא לזה? רציונלי, כן. הצד הפחות רציונלי שלך.”
אני בוודאי הוזה. יכול להיות שמרוב הסרטים, המוח שלי מאמין כאילו הוא נמצא באחד? אולי אם אלך לישון, הוא יעלם?
אני יוצא דרך דלת השירותים, לא-אני אומר ברקע שזה לא סרט. אני מסתכל לאחור; הפנים המבוהלות שלי משתקפות במראה. אני מכבה את האור, סוגר את הדלת, והולך לישון.

לא פגשתי בלא-אני ללא מעט זמן. נראה היה כי החיים חוזרים למסלולם הטבעי; זוגתי חזרה וכך גם האהבה; הלימודים והעבודה מתקדמים לא רע; אני נפגש עם ההורים ועם החברים באופן תכוף יותר.
אבל אני לא מצליח שלא לחשוב על אותו הלילה.
בלילות, קשה לי לישון; בבקרים, קשה לי להישאר ער.
נראה כאילו החיים ממצים את עצמם, ואני מוצא את עצמי תוהה, לרוב בלילות. למה אני ממשיך עם העבודה, עם הלימודים? למה כל זה מסתכם? זה משנה בכלל? יש מטרה מסוימת, יעד כלשהו שאני צריך להגיע אליהם?
החיים עצמם נראים אפורים. אני פחות נלהב, פחות רגיש; האדישות משתלטת עליי, ואני לא שולט במעשיי. אני מרגיש כמו מעין רובוט, שמבצע את אותם הפעולות כל יום.
הצחוק של האנשים מסביבי; העצב והכעסים שאנשים מביעים על אירועי היום-יום; מילות האהבה, ההערכה, והחיבה שמופנים כלפיי; אני לא חש דבר כלפיהם. אני לא מרגיש. השעמום מתפשט בכל איברי.
אני נשכב על המיטה, חברה שלי כבר ישנה. כמה זמן אנחנו ביחד? אני לא זוכר.
אני מסתכל עליה. גופה היפה מונח לידי, שיערה הרך מריח טוב. ריסיה מכסות את עיניה, והיא נושמת חלושות. אני לא חושב על יופייה, או על הזוגיות הטובה שלנו; אני תוהה, כמה קל יהיה לחנוק אותה בו ברגע. אם אני רק מניח יד ומפעיל לחץ, היא תפסיק לנשום. זה עד כדי כך קל. אני שם יד על הגרון שלה.
אני קולט מה אני עושה, ומושך את היד במהירות.
‘מה קורה לי?’ אני שואל בלב.

בימים הבאים, אני פוגש בלא-אני יותר מכפי שהייתי רוצה. נדמה כאילו הוא בכל מקום. בחלונות בחנויות; בהשתקפות הסכו”ם; אפילו על מסכים של מחשבים.
והוא לא מפסיק לדבר. הוא קורא לי לעשות מעשה, להרגיש את פעימות הלב של בת זוגי; את נשימותיה, את האוויר שבורח מריאותיה; את ההתנגדות ההולכת ופוחתת שתפעיל עליי.
הוא בכל מקום. אין ולו דקה שאני לא שומע אותו.
יום. שבוע. חודש.
בכל מקום. הקול שלו, שלי, ממלא את ראשי. אני לא מצליח להרחיק אותו; הוא ממשיך לדבר אליי, ואני מתחיל לראות את דמותו במקומות שאין הוא אמור להימצא.

אני מרגיש שאני מתחיל לאבד את השפיות.
אני נכנס לדירה; היא כבר ישנה. אני הולך לצחצח שיניים.
אני מכין את עצמי לפגוש את לא-אני.
להפתעתי הרבה, אני לא פוגש בו. אני מסתכל על עצמי, אני האמיתי, במראה. אני מרגיש מוזר. קל יותר, קליל יותר.
אני נשכב לידה, והיא מתעוררת.
“היי,” היא אומרת חלושות, בזמן שעיניה נפקחות לאט. “כבר מאוחר.”
“כן, הייתי עסוק מעל הראש בלימודים,” אני משקר. האמת היא, בזמן האחרון אני חוזר מאוחר כל לילה; מסתכל על הירח במקום שקט, לבד, וחוזר לדירה.
“זה בסדר,” היא עונה לי, ומסתכלת אל תוך עיניי. היא נופלת לשינתה שוב, וממלמלת משפט לא ברור. אני חושב ששמעתי את המילה “אדום”.
אבל זה לא משנה. כלום לא משנה יותר.

איבוד עצמי
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

הי artemS. אז בהמשך לבקשה שלך – הסיפור לא גרוע. הוא אפילו טוב ;-)

תייגת אותו בתור סיפור מפחיד, אותי הוא לא הפחיד. התחברתי לרעיונות של איבוד שליטה ותחושת ריקנות, לא יודעת אם אלה דברים שעוברים עליך ביומיום, בתור אחת שחיה את הדברים האלה אני יכולה להגיד שתיארת את החוויה יפה.

הסיפור עומד בפני עצמו, אבל יכול גם להיות רעיון לספר ארוך יותר.

06/10/2020 17:13
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך