הטלפון

היא צועקת לי, מילים רעות.
הן פוגעות בי, אני מודה אך בניתי יותר מדי חומות כדי שהן יעברו אותן.
אני רצה אליה, עם צבא המילים שלי, הן מתחכמות, יודעות הן לשבור חומות, יש לי יותר ניסיון משהיא חושבת.
היא נפגעת, אני רואה את זה, נפגעת אך לא באמת.
אני מתיישבת. פיזית.
והיא מתקרבת אליי, מתגרה ודוחפת.
אני נופלת והחומות מתנפצות כאילו לא היו.
אני נופלת והגוף שלי איתי.
אני נופלת ופתאום מרגישה, מרגישה את עוצמת המילים.
המילים שנאמרו, ושלא.
המילים שחיכו, הן חכמות המילים שלה, פוגעניות ובלתי נראות לעין.
המילים שלה, לא כמו שלי, הן לא תוקפות מיד, הן מחכות, הן יודעות על החומות.
הן מחכות שהחומות ירדו, שההגנה תרד, הן נחמדות ואז?
אז מגיעה ההזדמנות לתקוף.
אני נשברת.
אני קמה, כמו חייל שנהיה משותק במלחמה.
קמה ולוקחת את הטלפון שלה ושוברת אותו.
אני הולכת לחדר, חלולה מבפנים.
אני חוזרת ואומרת לעצמי, שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
שברתי את הטלפון שלה.
אבל היא שברה אותי.