המציאות האחרת

אנשים חולמים. יש שחולמים כדי לחיות. יש שחולמים כדי למות. אנשים שחולמים על מותם, או מתים מחלומותיהם. אבל לא הוא. חלומותיו הם חלון, שער למציאות אחרת. הוא ניסה להפסיק לחלום. הוא ניסה לנוס על נפשו. זה היה חסר תועלת. המציאות רדפה אותו לאן שברח. הייתכן שהמציאות היא אמיתית, והוא החלום? הוא כבר לא יודע. כל שידע הוא טירוף, אימה המאיימת לכרסם אותו לאבדון ושכחה.

הוא שוב נרדם. או שוב התעורר. הוא לא יודע מה ההבדל. התוצאה זהה- הוא מוצא את עצמו שוב במציאות האחרת. האדמה השדופה, צבעה אדום כחלודה, השתרעה לרגליו, רועדת ונאנקת. בכמה מקומות, הקרקע נכנע ללחץ העצום, ולהבות סגולות אפלות פורצים מהבקעים, שואגות ללא קול, מזנקות לרקיע. הרוח נעה על המישור, מכה בגבו, דוחפת אותו קדימה. פעם הרוח לוחשת באוזנו דברים זורעי אימה, פעם מתגברת לסערה וצורחת באוזניו כמיליון ילדים מיוסרים, יוצרת סופות של אבק אדום, אבל אף-פעם לא מפסיקה, ממשיכה לדחוף אותו בדרך עשויה מעצמות. כל צעד גורס את העצמות החרוכות לאפר לבן המכה בפניו, נושא לאפו ריח של הרס. השמים הסתתרו מאחורי עננים שחורים אדירים, נעים ללא קשר לרוח, יוצרים גולגלות עצומות הפוערות את מלתעותיהם בזעקה אילמת, לסתותיהם נמתחות עד שהגולגלות נחצו לשניים, מתמוססות במארג העננים רק כדי להופיע שוב ושוב במחזוריות מטורפת. ברקים אדומים כדם טרי הבזיקו בארובות עיניהם החלולות ובין שיניהם החדות, מזעזעים את האדמה.

הוא הולך והולך, עד שכעבור זמן רב, או אולי באותה שניה, הוא נעצר לפתע מול הר המורכב מבני אדם. חיים הם היו. אנשים, שבגלל חטא או חוסר מזל, נכלאו במציאות האחרת, מתנת המוות נלקחה מהם באכזריות. הם צורחים בייסורים, אבל הוא לא שומע אותם. הוא לא שומע דבר מלבד הרוח האכזרית, דוחפת אותו לטפס על הר הארורים, רגליו דורכות על רגליים, ידיים, ופנים. העננים האפלים מעל ההר המחליא מסתובבים סחור-סחור, יוצרים מערבולת עצומה. לבסוף, הוא מגיע לפסגה וליצור ששוכן בה. הדמות המתועבת יושבת על כס העשוי מבני-אדם, מביטה בחמדנות בנשמה העומדת מולה. כאן, במציאות האחרת, על הר המעונים ומתחת למערבולת האפלה, הרוח שורקת באוזניו, הוא מביט בעצמו יושב על הכס האנושי, מצביע עליו ואומר: "כל שאתה רואה, נברא בשבילך."