אנה יורקוב
סיפור הוא בדוי בלבד . אני לא נוטה למחשבות רצחניות, שמחה מאד אם תגיבו הפחיד או לא כי זה הראשון שלי שמטרתו לפחיד תאכלס... אז אממ... חלומות פז?

נקמה מתוקה

אנה יורקוב 15/07/2014 849 צפיות 2 תגובות
סיפור הוא בדוי בלבד . אני לא נוטה למחשבות רצחניות, שמחה מאד אם תגיבו הפחיד או לא כי זה הראשון שלי שמטרתו לפחיד תאכלס... אז אממ... חלומות פז?

“תענה לי, בבקשה, תענה לי כבר!” אני מביטה לכיוון הפלאפון הנייד שלי. שלחתי לו המון הודעות, שוב, אבל שוב אין תגובה. כבר שלושה שבועות זה ככה. אני מתחילה לבכות שוב. האביר שלי, החצי שלי, האהוב שלי , אני מעבירה אצבע על התמונה שלו בפלאפון.
“אני כל כך צריכה אותך, בבקשה, כל כך רע לי, אתה לא מבין כמה חיכיתי לך” אני שוב מדברת אל הפלאפון, כי כנראה את ההודעות שאני כותבת הוא לא רואה, הלוואי והיה שומע את השיחות שלי עם עצמי.
אני נשברת. אני נופלת על הרצפה, מחובקת בעצמי, בוכה ובוכה. מתחיל לכאוב לי הראש, גם הגרון, העיניים, הכל מן הדמעות. עכשיו זו תחילת החופש הגדול, אני אמורה לשמוח. ציפיתי להיות איתו עכשיו באיזה חוף ים או ללטף את החתולים שלו, לא לשכב על רצפת החדר, שמחה על כך שאין אף אחד בבית, ולהרגיש איך הלב שלי נשבר לאט לאט מכאב שלא מפסיק כבר שלושה שבועות.
לב שבור בשביל אחת שמאוהבת באהבה הוא קשה יותר מכל דבר אחר. איך אני אוכל לחיות עכשיו? הרי אהבה היא הטעם בחיים, היא הדבר החשוב והשמח ביותר שיש. עכשיו אין לי כלום.
אין לי ברירה, אני אומרת לעצמי בנחישות וקמה מעט, מתיישבת על הרצפה בחיבוק עצמי, נשענת עם גבי על המיטה. אם הוא עזב, אין פתרון אחר, אני לא אוכל להיות עוד אותה הגרייס שהייתי.
אני הולכת אל מדף התרופות, מוציאה תרופות שינה, המון מהן, מביאה בקבוק של מיים, מתיישבת לכתוב מכתב פרידה להורים. דלת הביית נפתחת, אני נבהלת ומחביאה מייד את התרופות, מקפלת את דף מכתב הפרידה והוא נזרק לפח במהירות.
עברה שנה, אני יושבת על המיטה שלי, השעה היא שבע בערב. אני מעבירה אצבע כל הורידים שלי. הבליטות מן החתכים הורסות את הרכות של העור שמתחתם. הרבה חתכים, אני חושבת לעצמי, יותר מידיי. לא, הם לא יותר מידיי, אני חוזרת בי, עדיין מלטפת כל אחד ואחד מהם. לכל אחד מהם היתה משמעות. זה הנכשל הראשון שלי במתמטיקה, כן כן, בדיוק שם. זה היום שבו דיברנו שוב וגיליתי שהוא יוצא עם אחרת עכשיו, רק סנטימטר אחד מתחתיו, להמשיך? אני חושבת שלא.
אני קמה במבט פראי אל המראה, מסתכלת על עצמי. אני מעבירה יד על הפנים שלי. הן חלקות, סוף סוף, אחרי כל כך הרבה מאמצים, אבל אני כבר לא צריכה אותם, אני חושבת לעצמי.
אני פותחת את המגירה, ומוציאה את הספר השחור. אני יוצאת להביא את כל מה שצריך. כעבור מספר דקות, הנרות מסביבי. אני סוגרת את הדלת. אני לוקחת את הסכין, חותכת חתך עמוק מאד, יש שיאמרו עמוק מידיי. אין דמעה בעיניי, איני מרגישה כלום. אין חרטה, אין שמחה, אין עצב, והחשוב מכל – אין אהבה. רק שנאה. שנאה כלפיי כולם, על שהפכו את מי שהייתי למי שאני היום. עם דמי אני מציירת את הצורה שבספר מסביבי, מתחילה לדקלם מילים בלטינית בקול נחוש. הנרות מהבהבים.
רוח חזקה נכנסת לחדר. אחרי גל הרוח , אני קוראת בקול “תכבה נר אחד אם אתה כאן, תכבה שני נרות אם אתה כאן ומוכן לעסקה שלי, תכבה שלושה אם אתה הולך להרוג אותי בסוף העסקה, תכבה הכל אם אתה הולך להרוג אותי עכשיו, אל תכבה כלום אם אתה לא כאן”
ההרגשה בחדר שונה, מוזרה, כיאילו ויש עוד מישהו בחדר. מתכבים שלושה נרות. אני עדיין נחושה בדעתי, ממשיכה לדבר “נהדר. אני שמחה שאתה מסכים לעסקה שלי. אני רוצה שנעשה את זה עוד היום, אבל קודם, תראה את עצמך” הקול שלי היה ציווי, לא נשמעה בו טיפת פחד או חרטה.
הוא מראה את עצמו. זאת היא. היא בחורה יפה, בגיל ה16 שלה בערך, המבט בעיניה מזכיר את המבט בעיניי, נחוש, רציני, עצוב, פגוע. עיניה היו מוקפות בצבע שחור מרוח מבכי. לא היתה עוד אף טיפת איפור על פניה. היא לבשה כותונת לילה לבנה עד מעל הברך, שרווליה היו שלושה רבעים, שערה היה שחור ועורה לבן, חיוור מאד. החלפתי איתה מבט מאשר ששנינו אכן מוכנות למשימה, ואז בקול פוקד אמרתי לה “העלמי” והיא הפכה לבלתי נראת שוב.
לבשתי שמלה לבנה, נעליים לבנות על עקב של חמישה סנטימטרים. לקחתי את התיק שלי.
יצאתי מן הבית ונסעתי לכיוון הבית של הידידה. אני נהגתי , אבל זו לא הייתה אני. הבחורה נכנסה בי. היא ידעה הכל. היא ידעה היכן נמצא הבית של הידידה למשל, והיא נתנה לי את האומץ והנחישות. אחרי שעה נסיעה, הגענו אל ביתה.
היא היתה בחדרה, ישבה על מיטתה ודיברה בפלאפון עם ידידים בהודעות. היא היתה הידידה החשובה ביותר של האקס שלי. נתתי הוראה לבחורה שלי וההיא נכנסה לחדרה, עדיין בלתי נראת. היא פתחה את החלון. הידידה הבחינה בתזוזה וקמה לבדוק מה קורה. היא לא ראתה דבר. לפתע הבחינה בהשתקפות על החלון. לבחורה החיוורת שהיא ראתה היה מראה מפחיד במיוחד וראיתי איך היא הסתובבה לכיוונה בחשש רב. הבחורה הדביקה את פה הידידה בדבק בדיוק לפני שההיא צרחה. היא ניסתה להוריד את הדבק, אך לא הצליחה.
עליתי אל החדר דרך החלון, ובשעה שניסתה לברוח מן הבחורה נתקלה בי. פניי היו נחושות, עם רמז קל לחיוך. לקחתי את ידה בכוח ומשכתי אותה אליי. החזקתי את ידה כך שהוריד שלה פנה כלפיי מעלה. עורה היה חלק, ללא אף חתך. האקס שלי אמר שהיא היתה בחורה במצב קשה. מענין. מאד מעניין. לקחתי את הסכין והתחלטי לחתוך לה את היד. חתך, ועוד חתך, נזכרת בכל הפעמים בהן חתכתי בגללה ומעמיקה את החתכים. דמעות החלו לרדת מעיניה ואני התחלתי לחייך. חתכתי את שתי ידיה, כך שלא יכלה להזיז אותן מרוב הכאב שנבע מהן, מרוב החולשה של איבוד הדם לא יכלה להרים יד, וכשכמעט והתעלפה, תקעתי את הסכין באחד משדיה הגדולים.
השעה היתה 11 בלילה. נכנסתי לביתו, ביקשתי מהבחורה שתתן לי לבד הפעם, בשאר הפעמים העזרה שלה היתה חיובית, אבל זה היה הקורבן החשוב מכולם. דין. כשנכנסתי שלושת החתולים שלו רצו אליי בחיבה. הם אולי לא הכירו אותי, אך אני יודעת שהם אהבו רק את מי שהייתי, לא את מי שהפכתי להיות. הוא היה במקלחת, ידעתי את זה. הלכתי למטבח שלו, הסכין שלי היה הורג אותו במכה אחת, זה לא היה הרצון שלי. שנה שלמה סבלתי בגללו, עכשיו תורו. לקחתי את הסכין הכי חד שמצאתי, מכיוון שהוא היה קטן. לקחתי את הסכין והתחלתי ללכת אל המקלחת, נכנסתי לחדרו, לחכות לו שם. יש לי זמן, גיחחתי, כל הזמן שבעולם. הוא יצא עם המגבת קשורה על אגנו. הוא היה לוהט, חשבתי ביני לבין עצמי, כדאי לנצל את זה. החדר היה חשוך ובגלל שישבתי על מיטתו, לא ראו אותי. כשהוא הדליק את האור הוא נבהל. החבאתי את הסכין מאחוריי גבי.
“גרייס? מ..מ..מה את עושה פה? איך נכנסת מה את רוצה??” קמתי, מחוייכת, נרגשת לראותו בפעם השניה בחיי, והאחרונה, שוב גיחחתי. קמתי והתחלטי ללכת לכיוונו לאט לאט.
שתקתי, והוא הביט בי כיאילו והייתי רוח. לקחתי את ידי והעברתי על הזיפים שלו, על פניו, משם אל שרירי חזיו, אל שרירי בטנו, לא מוציאה את מבטי מעיניו. הוא שתק ובהה בי, המום.
קירבתי את פיו לפי ונתתי לו נשיקה קטנה. “אהובי” לחשתי לחישה שובבה, שקטה, ומפחידה בו זמנית. שפתיו היו רכות וטעמו היה מופלא, טעם של אושר. התחלתי ללכת מסביבו, עד שהוא עמד אליי עם הגב, המום לחלוטין מכל הקורה. נצמדתי אליו מאחור, מעבירה את ידי על שריריי בטנו. הוצאתי את הסכין, ובמהירות כזו שהוא לא הספיק להבחין במתרחש תקעתי את הסכין בבטנו, בדיוק בשריריו. הוא צרח מכאב ואני חייכתי. הוצאתי את הסכין ואז כשהוא מנסה להישאר יציב ולא ליפול, עברתי לעמוד מולו, בוחנת את הדקירה. התחלטי לחרוט על החזה שלו, חריטות עמוקות, כואבות, חזקות יותר מידיו שניסו לעצור את הסכין.
“אני אוהבת אותך לנצח סופרמן שלי, שלך לעד, גרייס” חרטתי לו על כל חזהו וחלק מבטנו. הוא צרח מכל מגע של הסכין, ואני נהנתי מצעקותיו כיאילו והיו מוזיקת פופ לנערה מתבגרת טיפוסית.
ירדתי על ברכיי, התחלטי ללקק את בטנו. לדם שלו היה טעם משגע, טעם של עוד, טעם של אהבה, טעם של גרייס התמימה והחמודה. קמתי, חיבקתי אותו עמוק לגופי, ואז תקתעי בגבו את הסכין הגדול בחוזקה. קצה הסכין ננעץ בי מעט באזור ליבי, שלושה סנטימטרים בערך.
דם החל לצאת מפיו ונתתי לו נשיקה. “להתראות אהובי” אמרתי לו בלחש, מוציאה את הסכין מגבו ומביטה בו נופל על הקרקע. הנחתי את הסכין המגואל בדם על השידה שעל יד המיטה, את ידי אני מנגבת בשמלה הספוגה כולה בדמו ובדם אחרות.
ליטפתי את החתולה ששכבה על הספה שבסלון מסוקרנת למשמעות הקולות שבקעו מן החדר, וקפצתי מחלונו בלי להסס . נקמה מתוקה.

נקמה מתוקה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

תודה! אני עושה לילה לבן עם חברה ועכשיו אני בטוח לא אירדם!
זה ממש מפחידדד היא תבוא אלי כשאני אישן………… :((((((((

15/07/2014 03:15

    שמחה שהצלחתי להפחיד אותך :) מקווה שנהנתן בלילה הלבן!

    15/07/2014 12:29
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך