הסופר
מצטער שהסיפור ארוך... זה פשוט שלפעמים קורה לי שאם אני מאלתר תוך כדי כתיבה אני פשוט ממשיך וממשיך... חחחחח והסיפור הזה הוא לגמרי אמיתי!!!!!!!!!
טוב, חוץ מכמה שינויים גדולים שהכנסתי מפרי דמיוני... את הסיפור האמיתי תימצאו אצל קורן!
מקווה שפחדתם:)
(דבר שלא כל כך סביר כי אילתרתי מה שהיה בראש שלי:P)

סיפורה של קורן… הקומה השישית..

הסופר 12/01/2013 1001 צפיות 10 תגובות
מצטער שהסיפור ארוך... זה פשוט שלפעמים קורה לי שאם אני מאלתר תוך כדי כתיבה אני פשוט ממשיך וממשיך... חחחחח והסיפור הזה הוא לגמרי אמיתי!!!!!!!!!
טוב, חוץ מכמה שינויים גדולים שהכנסתי מפרי דמיוני... את הסיפור האמיתי תימצאו אצל קורן!
מקווה שפחדתם:)
(דבר שלא כל כך סביר כי אילתרתי מה שהיה בראש שלי:P)

חמוש בפנקס ועט, ומנסה להתחמם בחיבוק ידיים וקיטורים בליבי על שבכלל יצאתי מהבית, צעדתי לעבר ביתה של קורן הראל. היא טלפנה אליי אתמול, בעת שמוחי קדח בשאלה מה אני אכתוב מחר לעיתון המדינה. שיחת טלפון זו בטח הצילה את הקריירה שלי, אך עם זאת תגרום לי בטח גם שפעת קשה…
”משרדו של עיתון המדינה, שלום.”
”האם אני מדברת עם העיתונאי הראל פרומן?”
”אכן, אכן כן.” השבתי, לוגם מכוס קפה מהבילה.
”שמי קורן, קורן הראל.” הציגה עצמה.
”נעים להכיר.”
”אני מעוניינת בלחלוק את סיפורי בפני המדינה כולה…”
”מהו סיפורך, בדיוק?” שאלתי. ניתקלתי בהרבה מאוד אנשים מוזרים שהתקשרו אליי בקשר למשהו מסוים.. הם רצו שאני אפרסם את סיפורם בעיתונות, ולאחר שהם אמרו לי מילה או שתיים הייתי אומר בנימוס, ”אני מצטער, אך סיפורך אינו מתאים.” במקרים אחרים הייתי פשוט מנתק את הטלפון בגסות. מהסיבה הפשוטה ש… הסיפורים היו שטויות במיץ בננות.
”אני לא יכולה להגיד את זה בטלפון,” אמרה בקול מדוד, מנומס, ”אספר לך אם תואיל בטובך ותבוא לבית שלי.”
”מדוע אינך רוצה להגיד זאת בטלפון?” לא הרבה יודעים שיש עיתונאים שפלים בעולם הזה, שמצותתים לעיתונאים מצליחים אחרים על מנת לחטוף מהם את הסקופ. תמהתי כשהיא אמרה זאת..
”אני פוחדת ש…” נשמע כרגע שקולה טיפה נסדק, ”הדבר הזה ישמע אותי..”
מצחי התקמט, ולמרות שאנחנו בטח מרחק של קילומטר אחד מהשני, הייתי די משוכנע שהיא יודעת זאת. ”על מי את מדברת?”
”לא כרגע.. לא עכשיו.. תבוא לביתי, ואסביר הכל..”
”איפה את גרה?”
היא סיפרה לי את מקום מגוריה(נראה לכם שאני אגיד את זה?!), נפרדנו בטלפון וסגרתי אותו בקול נקישה. הבטתי בכוס שבידי, מדיפה ריח של פולי קפה קולומביאנים, ניענתי אותה טיפה וגרמתי לכמה אדוות לצוץ מעל פני המשקה. הרהרתי.. הרהרתי על מה שהאישה הזאת, קורן הראל, דיברה איתי עליו… שתיתי את שארית הכוס האחרונה והתלבשתי בבגדים חמים.
נטלתי את המפתחות של ”הפיאט פונטו” שלי משולחן העץ ויצאתי ממשרדי, פניי מהורהרות…
יצאתי החוצה מהבניין הלבן של ‘עיתון המדינה’ ונכנסתי אל המכונית, סובבתי את המפתח ובתגובה המנוע נהם, מתגרה בכפור שמאיים להשבית אותו.
יצאתי ממגרש החניה והחלתי לנסוע בכביש החד סטרי, ואחריו בכביש הדו סיטרי, ואחריו בכביש המהיר, מהורהר ודוהר אל העיר שבה גרה קורן..
חשבתי לעצמי.. למה היא לא רצתה לדבר על כך בטלפון? היא לבטח אינה יודעת על התכסיסים השפלים הללו. המחשבה שאולי היא בעצמה היתה פעם עיתונאית פרחה ממוחי ושכחתי אותה.
הגעתי אל הרחוב שהיא הכתיבה לי,’רחוב סטלינגראד’. רחוב שבו שוכנים בתי יוקרה מדהימים, ושהילתם בוהקת מרוב עושר. נפרדתי מהחימום שבמכוניתי, וחיפשתי בהליכה מהירה את הבית, היא אמרה לי שאני לא אפספס אותו, היא אמרה שהוא הבית הכי גדול ברחוב הזה.
‘סטלינגראד 5’ בית ססגוני תלת קומתי בעל רעפים כחולים, וגינה שמלאה בפרחים שכבר נבלו מהעדר אור השמש… צבעם שהיה פעם צהוב, ורוד ואדום נהיה חיוור וחולני.
‘סטלינגראד 6’ בית אפור ודכאוני בעל שני קומות, ששיערתי שגם באביב הוא נראה מלבב פחות מבית קברות. סברתי גם שגר שם זקן מטורלל שמפחיד את כל הילדים בשכונה.
‘סטלינגראד 7’ זהו הבית, והוא עצום. 6 קומות! 6 קומות וגינה עצומה! היא צדקה בקשר לכך שאני לא אפספס אותו. ניגשתי אל האינטרקום ולחצתי על הזמזם.. בעת שעיני טיילו ברחבי הבית הגדול והלבן הזה.. ומשום מה, עיני צדה דווקא את הקומה השישית… משהו בה לא היה בסדר… חשב מוחי. קור אפף אותי לרגע… וזה לא בגלל מזג האוויר, ראיתי שם דמות.. דמות שלשבריר שניה.. יכולתי להישבע שהיא מנופפת לי לשלום…
”ביתה של קורן הראל, כיצד אוכל לעזור לך?” כמעט צרחתי כששמעתי אותה מדברת.
”זה הראל אלמה… אממ,” מה קורה לי? למה אני כל כך נבוך? זה אף פעם לא קרה לי. ”העיתונאי שטילפנת אליו.”
”אהה.. כן..” השער נפתח, ”הכנס.”
סגרתי את השער מאחורי ופסעתי בשביל המרוצף אבנים חלקות שבנוסף למי הגשם, מאיימות עלייך שאם לא תהיה זהיר מספיק, המכנסיים שלך יהיו רטובות ומלוכלכות מבוץ, וישבנך יהיה אדום ובעל סימנים של צורות לא סימטריות קטנות.
הגעתי אל מפתן הדלת, ולחצתי על הזמזם… הרגשתי את הפנקס ואת העט מתלהטים בכיסי…
הדלת נפתחה ואישה בשנות העשרים לחייה ניצבה מולי, שערה כצבע אגוז ושפתייה מלאות, משקפיים עבות מסגרת מונחות ברפיון על קצה חוטמה הקטן.
”אפשר להיכנס?”
”מובן שכן.” היא פינתה לי דרך וסקרתי את הבית… בית חם שמזמין אותך לשבת על הספה הלבנה בעזרת אורו הענברי. ”אתה יכול לשבת על הספה בעת שאלך למטבח.” היא חייכה והלכה לה.
התיישבתי על הספה… הכל כאן היה מרגיע בצורה יוצאת דופן. אור הנרות האדומות, החושך החלקי, ואילנה דיין שלחששה בטלויזיה בקול נמוך, בתוכניתה המוצלחת ”עובדה” שכבשה את רוב לבבותיהם של הישראלים כיום…
הרגשתי מנומנם… עפעפיי נסגרו טיפה כוילון שיורד בסוף הופעה… ונפתחו לאט אך במהירות מדודה… ושוב פעם ירדו טיפה ועלו שוב פעם… עד שראיתי לרגע אחד צל אדם שנמשך על הקיר שמולי לאור הנרות האדומים, כשסגרתי את עיני ופקחתי אותן במהירות. שום דמות לא היתה שם… שום צל לא נמשך על הקיר… זה היה מוזר… וזה גם העיר אותי כהוגן.
קורן יצאה מן המטבח והתיישבה על הספה מולי, הניחה מגש עם שני ספלי תה וכמה ביסקיווטים על השולחן.
”אז.. מהו הדבר שעליו רצית לדבר איתי?” שאלתי, מוציא את הפנקס והעט מכיסי.
”על הקומה השישית שבביתי..” אמרה, וקליק נשמע בתגובה מהלחץ שהפעלתי על אחורי העט הכחלחל. ”יש בה משהו על טבעי…”
במקרים מסוימים הייתי יוצא מן הבית מיד, וחושב שזה היה בזבוז זמן מוחלט. אבל הזכרון של הדמות שראיתי בחלון שבקומה השישית, והזכרון של צל שנמתך על הקיר… פשוט קיבעו אותי על הספה.
”המשיכי…”
”הפעם הראשונה שגיליתי זאת… קרתה כשהייתי בת 14… עולה למעלה, לקומה השישית. בגלל שהייתי עצבנית על הוריי, איני זוכרת בדיוק למה… אבל חשבתי שרק שם אוכל להירגע… שם אוכל לברוח

********************************************************************************************

מהעצבים שאפפו אותה. קורן בת ה-14 היתה מאוד עצבנית באותו יום, אז היא לקחה כמה סמיכות וכרית ועלתה במעלה המדרגות הלולייניות, עוברת בדרך את הקומות הרגילות שבהן היתה רגילה להיות… עושה בפניה את הקומה השישית כמטרה.
היא נכנסה לשם, המקום היה חשוך מעט, ונראה נטוש. היא מעולם לא נכנסה לכאן, וגם לא התכוונה.
היא הדליקה את הטלויזיה, והתיישבה על הספה, מלפפת סביבה את הסמיכות ומוציאה את האייפד שלה מבית השחי שלה. נהנת מלחתוך פירות בעזרת אצבעותיה, חשה לפתע קור חודר… קור שגרם לה לצמרמורת קרה ומזדחלת בגבה… דריכות הקשיחה את גופה אך היא התעלמה מזו…
עד שלפתע פתאום החשמל פסק… ‘בטח סתם הפסקת חשמל זמנית..’ הרגיעה עצמה – בדיוק. זאת הייתה מחשבה מנחמת והיא ידעה זאת… מנחמת אותה שהיא לא תפגוש.. תפגוש משהו על טבעי…
אז היא המשיכה לשחק באייפד שלה…
עד ש…
כוס נשברה לידה. החתכים ברגליה לא היו עמוקים אבל היא הייתה מבוהלת כהוגן!
היא קמה, והאור מהמטבח נדלק. מושך אחריו צל… צל של בנאדם שמסמן לה

****************************************************************************************

”לבוא אליו…” אמרה כשדמעות בעיניה, ”כל כך פחדתי…”
”את ברחת?” שאלתי, עטי רוחש על הנייר שבפנקס.
”לא..” אמרה, דמעותיה הפסיקו לזלוג באחת, עיניה אדומות ושבילים לחים בלחייה. ”התקרבתי אליו… מתוך

************************************************************************************

הפנוט… כאילו מוחה היה נתון לו… רגליה החלו לצעוד צעד, אחר צעד. צעד, אחר צעד.
”בוווווווואייייי” חרק קולו, ”אנייייייי לאאאאא אככככאיבבב לךךךךך”
היא היתה פנים מול פנים כנגד הצל.. עיניים אדומות החלו להתממש על הצל שבקיר…
”קוווווורררררררררןןןןןן” לחשש, ”קווווווווווררררררררןןןן”
היא ניסתה לצרוח, אך לא הצליחה…
”אנייייייי רוצצצצצצה לעשוווווווות עיססססססקה איתתתתתתתתךךך”
”מ-מ-מ-מה?” שאלה, דמעות ניגרות מעיניה…

*************************************************************************************

”מה היתה העיסקה?” שאלתי, עיני נעוצות בה.
”הוא נתן לי את זה…” אמרה, והוציאה מאחורי הספה, חרב ארוכה בעלת להב שחור משובץ אבנים יקרות, ”הוא אמר לי שיום יבוא ואצתרך לקרוא לך, הראל פרומן, ובתמורה הוא יניח לי לנפשי…” מבטה היה ישיר, אך מעבר לזה היה טירוף, שיגעון עמוק שטבוע בעיניה…
”לאן את חותרת קורן?” ליבי הלם בכוח וזיעה היתה על מצחי.
”הוא אמר לי שאני צריכה לתת לו את דמך….”

מאחוריה…. צל שחור החל להימתח על הקיר… עיניו אדומות… קרות, מתות… וגם חיוך… חיוך שבצורה לא הגיונית התממש איכשהו על פניו….

”בווווווואאאא” אמרו קולו וקולה כאחד.. ”אנחחחחנוווו לאאאאא נככככאאאיבבבב לךךךךך”

סיפורה של קורן… הקומה השישית..
דרג את הסיפור

תגובות (10)

חחחחחחחחחח וואי אהבתי כל כך!!! XD
עשית את זה בצורה כל כך דרמטית! אבל גם נורא מצחיקה!
כל הכבוד! D:

12/01/2013 12:48

לא ממש פחדתי אבל נבהלתי קצת ,אהבתי מאוד את התיאורים המתח שיצרת
הכל היה נראה ממש אמיתי כאילו אני באמת רואה את הדמויות ! ממש אהבתי!

12/01/2013 13:04

קיבלתתי צמרמורת :O
אבל…איךר אתה יודע את השם משפחה שלי ? 0-0

16/01/2013 21:40

וואו מדהים!

20/01/2013 07:23

אהה.. חח.. זה בגלל ששמת כתובות לקאברים שלך… ששם היה את השם משפחה שלך.. רוצה שאני אשנה?

21/01/2013 12:42

חח לא אנלא רוצה XD
אבלאבל…רגע…איזה קאברים ? ._.
זה ?
http://www.youtube.com/watch?v=Y3ShuRwwhTg&list=UUOWwe-QRpYsEhgybk2OAGEg&index=1

21/01/2013 12:46

זה הקול שלך????

21/01/2013 12:48

קול מזעזע נכון ? :3

21/01/2013 12:49

שיואו! איזה קול יפה!!!
לא קול מקצועי אבל ממש ממש ממש ממש ממש יפה!
ממש אהבתי!

21/01/2013 12:51

אמג תודה D: ♥

21/01/2013 12:51
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך