אסור למצמץ

Ladynight 22/09/2017 699 צפיות אין תגובות

לטפס לתוך גבולות בית החולים הנטוש, היה רעיון כל כך טוב. מעניין, למה הוא צץ במוחי רק עכשיו? כל פעם כשחלפתי על פני השער הענק, גדוש העשבים, הצומחים מתוך הסדקים שבאספלט, הסתכלתי בעצב על חצר בית החולים. הייתי נזכר בבדיקות הרפואיות שעברתי שם, ולא רק. ושוב הרגשתי את התחושה המוכרת לי מאוד. הסקרנות לחקור האופיינית לי.
בכללי, אני אוהב מבנים נטושים, בעלי שטח רחב, שבו אפשר לשוטט עם מצלמה, ולדמיין שאני שרדתי אחרי אפוקליפסה.
כשהרעיון הזה פתאום הופיע בראשי,אז אפילו השלט התלוי על השער: “השטח מוגן” לא הצליח לעצור אותי. הצטיידתי במצלמה שלי, ומיהרתי להתחיל את ההרפתקה הבאה שלי.
חיכיתי לרגע הנכון, וכשלא היו בסביבה עוברי אורח שיכלו בטעות לראות אותי, בזריזות, קפצתי מעל גדר הסורגים ורצתי לעבר המבנה עצמו. זינקתי מעבר לפינת הבניין הראשון של בית החולים.
מול עיני השתרעה חצר מלאה בדשא פרוע, וענבי בר. פעם החצר הזו שימשה לטיוליהם של החולים המאושפזים בבית החולים. היו הרופאים עוברים כאן עם המראה הרשמי והעסקי שלהם, והמבקרים היו ממהרים לחצות את החצר במהירות.
בזמן שצילמתי את החצר, הרגשתי לחץ. את התחושה המצמררת הזאת, תוך כדי עשיית דבר שאסור לעשות. אבל באותו הזמן אני מנסה לשכנע את עצמי שזה גם בטוח…
למען האמת, הפחד שלי היה לא מהתקלות בכלבים, אלא יותר מהומלסים או נרקומנים אלימים.
תוך כדי שטיילתי מסביב לבניינים, כבר כמעט נרגעתי. הבנתי שאני לגמרי לבד פה, ושאין סיבה להילחץ, ולצפות להפתעות לא נעימות.
ולכן מעט נרעדתי, אחרי שצילמתי עוד חלון שבור, דלת עקורה נוספת, כשיצאתי לחצר המרכזית, ועם קצה העין שמתי לב לתזוזה בסוף החצר.
“זה כלב” הייתה זו המחשבה הראשונה שלי. אבל, זה היה בן אדם. בערך 150 מטרים, הפרידו בינינו. והוא התקדם לכיווני… יותר נכון צלע לכיווני. הבגדים שלבש גם הפתיעו אותי.
משהו נרעד אצלי בפנים, ורק אחרי כמה שניות הבנתי למה.. זה היה גבר, בסביבות גיל 40, היה לבוש בפיג’מת פסים אנכיים, מכנסים וג’קט מהסוג הישן. הבגדים האלו הם בדיוק מה שצריך בשביל אשפוז בבית החולים, אבל אני בספק שאחד מהמטופלים יכל להשאר כאן…
בזמן שבהיתי בקיפאון, דמותו התקרבה בעקשנות, חצתה בנחישות את החצר. היה משהו מאיים במראהו. למרות זאת הוא אפילו לא ניסה לקרוא לי, לגעור בי או לצעוק עלי.
בשנייה שלאחר מכן קרה משהו שגרם לדמי לקפוא בעורקי.
מצמצתי. וברבע שנייה הזאת האיש המוזר הספיק להתקרב, כאילו במכה אחת! בזמן שמצמצתי הוא חצה עשרות מטרים! כל עוד לא הסטתי את מבטי ממנו, הוא הזדחל באטיות, אבל ברגע שהזזתי את מבטי אפילו בקצת, לא בכוונה, או אם מצמצתי- הוא כמו כהולוגרמה, או תמונה, פשוט התקרב במהירות מטורפת לכיווני. פעם אחר פעם, מצמצם את המרחב בינינו.
נזכרתי במצלמה שנמצאת בידי הרועדת והמכווצת, התחלתי להרים אותה, כולי מנסה לנשום ולבלוע רוק כדי להרטיב מעט את גרוני היבש מפחד.
“תברח מכאן, תסתלק, רוץ!” שמעתי את הקול הפנימי שלי. רגלי סרבו לציית, למרות שדרך המילוט הייתה מאחורי גבי, ממש מעבר לפינה בכ-50 מטרים מסכנים ממני!
פניו המצמררות של האיש בפיג’מת בית החולים.. עיניו הנפוחות פיו השקוע, ולחייו החיוורות…. לא הייתי מסוגל אפילו לצרוח. הספקתי לפתוח את עדשת המצלמה, ולבדוק את יכולת הצילום של המצלמה.
הרמתי את מבטי, וראיתי שהוא עומד מולי פנים אל פנים. הרגשתי את נשימתו המצחינה.
ברגע שלאחר מכן הוא חייך.
הוא זינק, ונצמד אל כתפיי עם אצבעותיו החדות, פער את פיו שחשף שיניים דקיקות כמחטים, והתנפל על הפנים שלי, נועל את נשיכתו הרחבה כל כל פני.
הספקתי להחניק גניחה חנוקה, ישר אל תוך פיו השחור, חסר הרחמים והמצחין- שספג את כל צרחות האימה הנואשות שלי.
התרופפתי כמו בובת סמרטוטים בתוך לסתותיו. לפתע נשבה רוח חזקה. כוח בלתי נראה הרים אותנו באוויר וסחב לאותו כיוון ממנו הדבר הזה בא!
בעודי נחנק מריח המוות האיום הזה, תוך כדי ניסיונות כושלים להתרחק מהיצור הזה ולהתנתק ממנו, הצלחתי מעט לפתל את ופני ולהעיף בפעם האחרונה את מבטי האחרון לעבר המקום ממנו ציפיתי לנס, להצלה….
מה שראיתי גרם לי לחוש את תחושת הייאוש הנוראית והאחרונה בחיי…..
שם … מאחורה…
התרחקה מאיתנו במהירות האור,
תקוותי האחרונה…
שם שכבה גופתי המתפתלת כשרוח החיים נוטשת אותה.

אסור למצמץ
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך