ארוחה ביער

בתקופה ההיא, המאסטר היה יוצא ליערות, מתיישב ועושה מדיטציה.

לפעמים הוא היה מתבונן בעלים, בחרקים, בחיות הקטנות, בחילופי הזמנים, בתנועות האוויר, בתנועות הנפש שלו.

לפעמים, כששהה ביערות, שודדים היו חולפים על פניו. מבט אחד בפניו היה גורם להם לבכות. הם היו מספרים שקרניים היו קורנות ממנו. השודדים היו משתחווים בפניו ומשאירים לו מתנות. אחר כך היו מסתלקים ומשאירים אותו לבד עם הטבע, שהיה כמוהו, טהור באופן בו הם לעולם לא יהיו.

כבר שבעה ימים המאסטר עשה מדיטציה. ואז, הגיע הרגע. הוא עזב את כל אהוביו, את כל הפלנטה, את הגלקסיות, את החלל והזמן, את המושגים והרעיונות. לא היה מאסטר, לא היה כלום, ועם זאת, מושלם. היה מושלם. היה כל מה שצריך להיות. המאסטר נהיה כל מה שאפשר להיות, וכשחזר לתודעתו, לגופו, לחושיו, נדמה שהביא איתו, בתוכו, את אורם של אינסוף יקומים. וכל מה שהיה ביקום הזה היה מושא לחמלה ולאהבה קיצונית.

כשהמאסטר פקח את עיניו, דמות חיכתה מולו. המאסטר ראה את הדמות בשלמותה, בטהורותה, הוא קיבל אותה לחלוטין וחש חמלה כלפיה, וכשהדמות ניגשה אליו והניחה יד על צווארו, הסיטה את הראש הצידה כדי שהצוואר יהיה חשוף, התמלא שמחה עילאית, חשב על כל מה שהיה, מי שהיה. הפרצופים של אהוביו עלו בתודעתו, הוא התמלא אהבה קיצונית. הוא הודה לאף אחד. הוא נהיה תודה ענקית. הוא חש את הדמות שמוצצת את דמו. הוא חש את הטעם המשכר של דמו על לשונה של הדמות, את הנאתה של הדמות, ואז, ואז,
הוא נמלא אימה קיצונית,
ואז כלום.

הייתה זו דמות אדם. היה זה איש מבוגר, גיבן, נמוך, ראשו גדול מאוד וכבד לעומת גופו. כל אדם אחר שהיה רואה את פניה של הדמות, היה מתמלא באימה הנוראית ביותר שיכול אדם לחוות. לפי תווי פניה, הייתה דמות הגיבן בבירור רפת שכל. לפי תווי פניה, היה ברור שהדמות לא רואה, אולי אפילו לא יכולה לראות, את ההילה שקרנה מהמאסטר – אותה הילה שהייתה גורמת לשודדים לבכות. לפי תווי פניה, הדבר היחיד שראתה הדמות היה מה שרואה קצב בבקר, או מה שרואה ברדלס באנטילופה. תווי פניה של הדמות היו תווי פניו של חתול כשהוא משגיח על יצור קטן שזז, וכל גופו דרוך לזינוק. החתול הזה, שדרוך ככה, שמזנק ככה על יצור קטן, הוא רוצח.

דמות הגיבן נגסה בצוואר של המאסטר. היה לה פה ענקי. אפילו ביחס לראש שהיה גדול ביחס לגוף – הפה היה ענקי. השיניים אפילו לא היו חדות, מה שאומר שנדרש כוח אדיר מכיוון הלסת, בשביל לאכול ככה אדם חי. ברגע שהמאסטר מת הדמות הפסיקה לאכול במידי, אפילו ירקה את הביס האחרון. “האיש כבר לא טעים” אמרה הדמות לעצמה. מרגע זה והלאה, לנבלה המחוררת לא הייתה חשיבות, כשם שלפחית מעוכה אין חשיבות. הדמות הלכה משם, ריחרחה את האוויר, חיפשה איש חדש. זה יכול להיות זמן מאוד ארוך עד שיוולד תינוק שיכול להיות טעים. ואז עוד זמן ארוך לעקוב אחרי התינוק, לראות אותו חי, גדל, מתבגר, מזדקן, עושה מדיטציה עד שהוא נהיה טעים. אבל הדמות תחכה. וכשיגיע הרגע הנכון, היא תאכל שוב.

ארוחה ביער
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

מזעזע באמת. יש קטעים, שכתובים מדהים, בעיקר האמצע כשהכל משתנה

19/02/2018 22:09

לעזזאל זה נורא (ויפה)

19/02/2018 22:34

מטריד…

20/02/2018 01:09
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך