אין פה מסר פוליטי או רמיזה לתמיכה בצבא מסויים, אלא כן קיימת בקשה להנציח את הסובלים מ-P.T.S.D ולבקר את המושג 'מנצח'

במלחמה אין מנצחים

17/03/2020 210 צפיות 2 תגובות
אין פה מסר פוליטי או רמיזה לתמיכה בצבא מסויים, אלא כן קיימת בקשה להנציח את הסובלים מ-P.T.S.D ולבקר את המושג 'מנצח'

“לכאן! בעט את הכדור לכאן טוביאס!” צעק אחד השחקנים במגרש הכדורגל במשחק בין הגדודים הקרביים של הצבא. טובאיס, בזמנו נער גבוהה קומה, חזהו הלבן והחלק מוצק כאבן נשען על שישיית הקוביות שהיו משורטטות באופן מושלם על בטנו השרירית, עייניו כחולות כצבע השמיים ביום שישי יפה ושיערו השטני מטולטל מעט המתנופף ברוח החלשה שפקדה באותו יום את הבסיס הצבאי בו שיחק עם חבריו לנשק.
טוביאס רץ במרגש הלוהט רץ אל עבר השער של יריבו, שומר את הכדור בין רגליו, עוקף את השחקנים היריבים בקלות כזו, כאילו הם שני קוטבים של מגנטים, אף אחד לא מצליח לגעת בו. ואז, הוא מסתכל בלבן של עייני השוער, מאט מעט את ריצתו, ותוך שניות – מכוון את רגלו, מותח אותה בחוזקה לאחור ובועט בעוצמה בכדור העור. טוביאס, שעייניו היו עצומות באותם הרגע, ידע שניצח ברגע ששמע את צרחותיהן הנלהבות של הנשים שישבו ביציע. הוא פקח את עייניו, ראה את הכדור עשרות מטרים אחרי השער חסר הרשת, ואת חבריו לגדוד, רצים לקראתו. במעין אווירה קרבית שכזו, נצמדו חבריו של טוביאס בחיבוק אחד גדול ומסריח, מחליפים זה עם זה טיפות זיעה ומריעים לטוביאס.

לאחר מכן, הגיעה תורן של לובשות החצאיות, ירדו למגרש בהתלהבות ומתוך גוש הבנות הנלהב רצה אחת, זהובת שיער, יותר מהר מן השאר. הייתה זו בת זוגתו, פיבי, בעלת עיינים ירוקות, יחד עם משקלה הקל רצה כנוצה אל עבר טוביאס אהובה. קפצה עליו, והשפתון האדום שלה השאיר סימנים על צווארו המזיע. “אתה אף פעם לא מפתיע אותי, דארלינג” אמרה כשהייתה כלואה בין זרועותיו השריריות. “אה, כן?” אמר טוביאס בביטחון גבוהה, “את חושבת שאני לא יכול להפתיע אותך?” ומיד לאחר מכן חפן את ראשו בשקע צווארה כמעין מחוות דגדוג מתוקה שכזו, היא מתפקעת מצחוק, מנסה לברוח בין ידיו מדגדוגו. “תפ.. תפסי… דיי טוביאס תפסי…” לא מצליחה להשלים את המשפט ושוב חוזרת להיקרע מצחוק.
כמה רגעים לאחר מכן, הוא מוריד אותה אל הקרקע, היא מניחה את ידייה סביב צווארו, והשניים מתנשקים שברקע כל חבריו לנשק מעודדים אותם בתורעות נצחון.

זה היה טוביאס, האהוב על כולם, הטוב מכולם והחזק מכולם. טוביאס, בגיל 20 התגייס לצבא וכמצופה, ישר הלך ליחידת שטח לוחמת. גופו המפותח ונחישתו היו מעלה עבור התפקיד המפורך אליו התגייס. את פיבי הכיר באחד מהסיורים שביצע גדודו בכפרים, היא הייתה אז נערת כפר שעזרה במשק, יפייפיה כזו. לא פלא שטובאיס בחר בה, ולא פלא עוד יותר שהיא בחרה בו. זה היה טוביאס, הטוב ביותר. אין משחק שלא ניצח בו, אין בחורה שאותו לא רצתה ואין משימה שממנה הוא נמנע. הוא השתתף בעשרות תרגילים מאתגרים ואף מסוכנים, אפילו כשידע שהוא עלול להיפצע או אף חמור מזאת – הוא הלך. הוא הלך לכל דבר, כי הוא וכל סובביו ידעו שאין דבר שיכול לשבור אותו.

ואז, הגיע היום ההוא. זה שעד היום כתוב בספרי ההיסטוריה. היום בו המלחמה החלה. צבא האויב החל לתקוף את יישובו של טוביאס. הגדוד בו טוביאס שירת, הוקפץ לעשרות הגדודים שנלחמו באויב. טוביאס, כהרגלו, לא פחד אף לא לרגע. לפני שהלך לקרב, פיבי ביקשה ממנו מספר פעמים לא ללכת. טוביאס לא הקשיב לה, אך לא בגלל שלא אהב אותה, כי הוא ידע ואף הבטיח לה – שיחזור בחיים לזרועותיה, כפי שעשה תמיד.

ימים עברו וחלפו, שמועות החלו לרוץ בעיירה על כך שמתנהלת מלחמה קשה ואבדות קשות שנספגים. פיבי טרם שמעה מאהובה החזק. היא ידעה שהוא שם, עמוק בשטח האויב, וודאי מעודד את חבריו שאולי פוחדים, צועד ראשון בשדה הקרב ומוריד בצרורות את אלה שחפצים במותו. לרגעים בודדים במהלך ימי הקרב, עלו במוחה של פיבי רעיונות מוזרים כאלה המנבאים כאילו עלול לקרות לטוביאס דבר רע, אבל תמיד נזכרה במילותיו הבטוחות והחמות שהבטיחו לה שהכל יהיה בסדר – ומיד המחשבות הרעות האלה היו נעלמות ממוחה.

לאחר מספר חודשים של המתנה ארוכה, פיבי התעוררה בבהלה מרעש המבזקון היומי ברדיו, היא קמה ממיטתה והגבירה את הווליום. השדרן, בקול נלהב מאשר משדרים אחרים, אמר כי צבאם ניצח נצחון מוחץ במערכה קשה מול צבא האויב.
מספר ההרוגים של האויב גדול פי הרבה ממספר ההרוגים הבודדים של הצבא שלהם. פיבי קפצה ממיטתה בשמחה גדולה והחלה להכין את ביתם הקטן שלה ושל טוביאס לקראת בואו הביתה חזרה מהמלחמה. היא ניקתה את הבית באופן יסודי, בישלה סירים שלמים מאכלים טעימים וערכה את שולחן הבית לקראת ארוחת נצחון יחד עם אהובה שאמור לחזור ממש בכל עת.

היום המאושר החל אט-אט להתקדם, והשמש כבר החלה לשקוע. האוכל מוכן מזה כבר שעות מספר והחל מעט להתקרר, פיבי המעט מבולבלת יושבת מול החלון המשקיף אל השביל שמוביל אל ביתם. אין נפש חיה על השביל. פיבי המודאגת יצאה מחוץ לביתם והתיישבה על מדרגות הבית, מחכה במתח לרוץ ברגע שרואה את טוביאס מופיע באופק השביל. השמש כבר שקעה ממזמן, פיבי לא מזיזה עינייה מאופק השביל שכבר נהיה די חשוך. לפתע, שומעת רעש מנוע חלש ההולך ומתחזק, לאחר כמה שניות היא מבחינה בצללית של רכב גדול באופק השביל.

היא מבולבלת, למה שטוביאס יחזור ברכב, הלא הוא אינו יכול ללכת ברגל?. כשהרכב התקרב הבחינה פיבי שזהו אמבולנס, הצ’קלקות שלו אינן מופעלות והוא נוסע בשקט לעבר ביתם. הדופק של פיבי מתחיל לעלות ועוד שנייה פורצת בבכי מרוב הבלבול. כשהאמבולנס עוצר, פיבי רצה לעבר דלת הנהג, מהצד השני יורדת רופאה עם חלוק לבן. היא מגיעה אל פיבי הלחוצה, פיבי מסתכלת דרך משקפייה של הדוקטור לתוך אישוניה החומות והרציניות. “גברת פיבי, שמי הוא דוקטור ג’ול. אני רופאה תורנית מבית החולים בעיירה הקרובה”, פיבי מקשיבה במתח ואוחזת בעצמה במתח להמשך דברה של הדוקטור. “אני מבינה שבן זוגך טוביאס גר פה איתך, נכון?” “כ..כן! איפה הוא?? הכל בסדר??” שואלת פיבי בלחץ.

הרופאה מרימה את משקפי הראייה שלה, נושמת נשימה עמוקה ומספרת לה: “טובאיס השתתף בקרב מאוד קשה במלחמה, העדויות מספרות כי גדודם הותקף באכזריות והם לחמו בכל כוחם”. “צבאנו ספג אבדות ופגועים רבים, טוביאס נפצע קשה”. “הוא עבר סדרת טיפולים רפואיים מסובכים ו…” פיבי קוטעת את דברה, פורצת בבכי ורצה אל אחורי האמבולנס כדי לקוות שאהובה נמצאה מאחורי דלתות המתכת. היא צורחת את שמו ולפני שמספיקה לפתוח את הדלת, הרופאה אוחזת בה בחוזקה ואומרת לה “גברתי, חשוב לי לציין שטובאיס במצב לא טוב. הוא אמנם חי, אבל… נאלצנו לכרות את רגליו ואחת מידו בשל ריבוי פצעים…. וגם… כדור שרט אותו במיתרי הקול, ככה שלצערי הוא יישאר אילם לשארית חייו”. פיבי לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הבשורות הנוראיות האלה, היא רק רצתה לראות את אהובה ולחבק אותו.

“לפני שאני פותחת את הדלת.. חשוב לי להגיד לך דבר חשוב שאת צריכה לזכור. למרות הפציעה הקשה… אנחנו ניצחנו במלחמה, טובאיס ניצח במלחמה. ניצחנו פיבי, ואני בטוחה שאת יודעת את זה כמו טוביאס שנצחנו במלחמה והבסנו את האויב”. פיבי הקשיבה לה ותהתה לרגע קת ‘למה שרופאה תגיד את זה…’ “אפשר בבקשה לראות אותו?” דרשה פיבי מהרופאה, “וודאי” השיבה ופתחה את דלתו האחורית של האמבולנס. פיבי נכנסה בצפייה למצוא את אהובה שכלכך חיכתה וציפתה לו, אך כשעלתה לתא האחורי, מה שראתה גרם לה לחטוף שוק. טוביאס, שכב על אלונקת מתכת קרה, רוב גופו מלא פצעים ושריטות, צווארו היה עטוף בתחבושת גדולה, ידו הימנית הייתה מונחת על חזיהו. חציה הראשון של ידו השמאלית הייתה מצולקת ובסופה – איפה שהייתה אמורה להיות המשך זרועו – היו פשוט תחבושות נייר רבות. פיבי גם שמה לב שטוביאס נראה קטן יותר, ממש לא כמו גודלו החסון שהיה לפני כן – שני רגליו היו חסרות ונגמרו מיד אחרי הירך, מלאות צלקות היו. “טוביאס…. ” החלה פיבי להתייפח ורצה לחבק את גופו… או לפחות מה שנשאר ממנו.

טוביאס ישן באותה העת, לכן לא היה מסוגל להגיב לחזרתו הביתה לזרועותיה של פיבי. פיבי בכתה כשהיא מחבקת אותו, ולוחשת לו שיקום. “פיבי… טוביאס עבר ניתוחים רבים, זה טבעי שהוא יצטרך מנוחה”. אמרה הרופאה. “מחר בבוקר אני מאמינה שהוא יקום”. כל פנייה של פיבי היו דמעות, נהג האמבולנס והרופאה עזרו להוציא את טוביאס מהאמבונלס ולהניחו על הספה בסלון ביתם. הם כיסו אותו בשמיכה ודאגו להצמיד לו שולחן עם תרופות משכחות כאבים. “לפני שאלך….” אמרה הרופאה אל פיבי בסלון ביתם.. “קחי את זה” – היא הוציאה מכיסה פעמון זהב קטנטן, עט וכמה פתקים ריקים והניחה על השולחן סמוך לטוביאס. פיבי הייתה מבולבלת. “בגלל שהוא לא יכול לדבר.. בכל פעם שטובאיס יצטרך את העזרה הסיעודית שלך…. הוא יצלצל בפעמון הזה. ככה תדעי שהוא זקוק לך. אמנם הוא לא יכול לדבר, אבל הוא תמיד יכול לכתוב לך כל מה שהוא מרגיש”. פיבי נזכרה שאהובה לא יוכל לדבר שוב.. והתיישבה על ידו ושוב החלו עינייה לדמוע. “אני מבינה שזה קשה” אמרה הדוקטור, “אבל חשוב לזכור פיבי שרבים מחבריו נהרגו ונשותיהן לא יזכו לראותם שוב. טוביאס שלך פה, אתם ביחד שוב”. פיבי מיררה בבכי: “אבל… זה לא אותו הדבר דוקטור…. אני רוצה את טוביאס, אני רוצה את הקול שלו אני רוצה את החיבוק השרירי שלו… אני רוצה את טוביאס החזק שליייייי “. “אני מבינה… אני מבינה…” הדוקטור הניחה את ידה על הסנטר של פיבי והרימה את ראשה למעלה. “פיבי” היא הידקה את לחיצתה על סנטרה של פיבי ואמרה “תמיד תזכרי שאנחנו נצחנו במלחמה, ככה טוביאס מרגיש, ככה גם את צריכה להרגיש” .
הרופאה ליטפה את פנייה של פיבי ויצאה מהדלת, האמבולנס החל לנסוע הרחק אל האופק ופיבי נותרה בביתה השקט עם טוביאס שישן.

הלילה כבר עלה ופיבי לא רצתה לתת לטוביאס לישון לבד על הספה, בגלל שלא רצתה לפגוע בו, היא פרסה שמיכה על הרצפה ממש צמוד לספה ושכבה שם לישון. היא הרימה את ידה אל טוביאס השוכב ואחזה בידו הרפוייה שנותרה שלמה – וככה נרדמה.

בבוקר לאחר מכן, פיבי פקחה את עינייה, היא ראתה את רצפת הסלון ומיד נזכרה שנרדמה פה כדי לישון עם טובאיס. היא באה לשפשף את עינייה אך שמה לב שאחת מידייה תפוסות, היא מיד נזכרה שנרדמה עם ידה השמאלית אוחזת בידו של טוביאס שהייתה רפויה בלילה. אך כעת היא הרגישה כי ידו תופסת בחוזקה את ידה. ‘נראה שהוא התעורר’ חשבה לעצמה בהתלהבות.

היא ניסתה לשחרר את ידה על מנת לקום, אך ידו של טוביאס אחזה בה בכוח, כוח רב אפילו. פיבי בסופו של דבר אחרי משיכה חזקה הצליחה לשחרר את ידה מאחיזתו. היא קמה מהרצפה והסתכלה לעבר טוביאס, הוא היה ער., הוא שכב על גבו כשפניו מופנות לגבי התקרה, עייניו פקוחות לרווחה ואישוניו רחבים. הוא חייך בשפתיים סגורות, חיוך מלחיץ ופשוט בהה בתקרה. ידו השלמה הייתה סגורה באגרוף חזק, כאילו הוא עדיין אוחז בידה. זיעה קרה בצבצה על מצחו והוא קפא במקום. “טובאיס… דארלינג…. אני אוהבת אותך כלכך” שמחה פיבי שהוא התעורר וחיבקה אותו. אך… בעוד גופה צמוד לגופו הפצוע, שמה לב כי הוא אינו זז ממקומו, ידו עדיין אחוזה והוא לא הזיז את הראש כדי להסתכל עלייה. היא התרוממה מעליו.. “טובאיס?” היא קראה לו בדאגה. “דארלינג… אני פה.. הכל בסדר!” אבל עייניו של טובאיס המשיכו לבהות בקתרה על פניו עדיין היה מרוח אותו חיוך מלחיץ.

פיבי התחילה להילחץ וקראה בקול “טוביאס!” לפתע הוא מצמץ והסתכל ישר לתוך עינייה, חייוכו נעלם והוא בהה בפיבי בהלם. “טוביאס… אני אוהבת אותך כלכך… חשבתי שלא תחזור…” היא התקרבה אליו ונגעה בחזהו השרירי, “שמעתי איזה גיבור היית בקרב.. ו.. ו… אני כלכך מצטערת על מה שקרה… לא הייתי נותנת לך ללכת ידעתי שזה מה שהיה קורה… ואני.. אני פשוט שמחה שאתה פה חי “. טוביאס החצי משותק עצם עייניו, הרים את ידו ונגע בלחי של פיבי. ידו הייתה קרה והוא ליטף ברעד את הלחי שלה. היא התכופפה אליו, בידיעה שהוא אינו יכול לדבר ובכתה על כתפו. “אני מבטיחה לך שיהיה בסדר…. אתה חזק… אתה תמיד היית הכי חזק וגם עכשיו אתה תהיה הכי חזק… ו…. ו… אתה ניצחת במלחמה!” לפתע היא שמעה אותו נוהם בחוזקה וידו השלמה דחף את פיבי לאחור. פיבי נבהלה וראתה שטובאיס רועד כולו ונמצא בחרדה קשה… כאילו בישרה לו עכשיו את הנורא מכל. “מה קרה??? מה אמרתי טובאיס?” שאלה בדאגה פיבי ומיד נזכרה שהוא אינו יכול להשיב לה. היא הסתכלה על פניו והן שוב חזרו להיות קפואות, עייניו היו ריקות ובהו שוב בתקרה, חייוך עם שפתיים משורבובות שוב נפרס על פניו. “טובאיס??” קראה לו פיבי. טובאיס עדיין קפוא, לא ענה לה. פיבי הבינה שכנראה משהו לא כשורה, זה לא אותו טובאיס שהיא מכירה.

מאוחר יותר באותו היום, פיבי ישבה מחוץ לבית על המדרגות בכניסה. היא הסתכלה לעבר האופק ומחשבות רבות חלפו במוחה. ‘אולי קרה לו משהו שם….’ תהתה ‘אולי מה שהוא עבר במלחמה שינה אותו’ חשבה לעצמה. זה היה לה כזה מוזר, האדם ששכב בספה ההיא ממש לא דומה לטובאיס הישן שהיא אהבה. ואז נזגרה במה שהדוקטור אמרה… “לפחות ניצחנו במלחמה…” זה מה שהדוקטור הדגישה לה מספר פעמים. ‘ניצחנו…..’ אמרה לעצמה פיבי בקול דק.
פיבי החליטה לתת לו לנוח לשארית היום, כדי לא להלחיץ אותו היא ישנה בלילה שאחרי במיטתה בחדר השינה. באותו הלילה פיבי חלמה חלום, היא דמיינה את עצמה במגרש הכדורגל ההוא, ביום שטוף השמש היפה ההוא, וטובאיס השלם רץ אלייה, והיא פורסת את יידיה ובאה לחבקו. הוא מתקרב אלייה, מתכופף ובא לדגדג את צווארה עם פיו ואפו.

פתאום, ממש רגע לפני שטובאיס בחלום בה לדגדג אותה. פיבי קמה בבהלה מהחלום, היא מתרוממת בבהלה ומרגישה פתאום כאב בצווארה. כאילו משהו נשך אותה, היא מניחה את ידה על המקום ומרגישה מעין נשיכה במקום בו טובאיס בדרך כלל נהג לדגדג אותה. פיבי קמה בדאגה מהמיטה ובאה לצאת מחדר השינה לכיוון השירותים על מנת לשטוף את הפצע. אלא שפתאום היא מרגישה שרגלה היחפה דרכה על חתיכת נייר. היא מבולבלת, לא זכור לה שיש לה נייר בחדר. היא התכופפה והרימה את הנייר שהיה מקופל. היא פתחה אט אט את הקיפול שלו עד שלבסוף פתחה את הנייר עד הסוף, היא שמה לב של הנייר היה כתוב: “רואה שאני יכול להפתיע אותך :)” .

היא מיד נזכרה באותו משפט שטובאיס אמר באותו היום במגרש, היא התחילה להילחץ.. ‘איך זה הגיוני שטובאיס כתב את זה…… מה… זה זה לא הגינוי…’ – זה אכן היה מעט מוזר, טובאיס היה בספה ואינו יכול לזוז ללא עזרתה של פיבי. לפני שהשלימה להספיק את מחשבתה, רעש הפעמון הקטן של טובאיס צלצל. פיבי מיד הרימה מבטה: “טובאיס?….”

היא קמה והחלה לצעוד לעבר הסלון. צלצול פעמון שני גרם לה להגביר את הקצב.. היא רצה מהר ומצאה את טובאיס שוכב על הספה, ראשו כלפי מעלה אך העיינים פקוחות והפה מחייך, הוא בהה בה.

היא התקרבה אליו… “מה קרה טובאיס דארלינג?”. הוא הושיט את ידו השלמה וליטף את הלחי שלה. “טובאיס… מה עשית? מי כתב את הפתק הזה?”… הוא הסתכל עלייה והתחיל לצחקק בפה סגור. “טובאיס! מה קרה לך?, זה לא מצחיק!”. לפתע הוא הוציא פתק נוסף שהיה מוכבה בין הכריות של הספה והושיט לפיבי. פיבי הספקנית פתחה את הפתק, בו היה כתוב: “אני והחבר’ה פה סתם צחקנו איתך :)” פיבי נבהלה לרגע והרימה את קולה “טובאיס!? איזה חבר’ה? רק אנחנו פה! די כבר מספיק טובאיס”. הוא לקח את העט מהשולחן שלידו, הניח את הפתק על צידו השני וכתב, לאחר מכן נתן לפיבי לקרוא: “חברים שלי נלחמו קשה בקרב, תני לנו קצת לצחוק איתך – היה לנו קרב קשה”. פיבי כבר לא צחקה, היא לקחה את הפתק, קיפלה וזרקה אותו. “טובאיס… אני מבקשת שתפסיק…” הוא התחיל לצחוק שוב, הפעם חזק יותר. “די תפסיק, אני הולכת לישון!” אלא שלפני שהספיקה לקום וללכת, הוא אחז בידה בכוח ומשך אותה לכיוונו. “טובאיס?!? מה אתה עושה??”.

הוא הפסיק לצחוק, פתח את פיו ולפתע לחש לה בקול חנוק ושבור: “את.. חוש.בת.. שאני.. לא.. יכול להפתיע אותךךךך?” לפתע, פיבי הרגישה משום מקום מלא נגיעות כל מני מקומות בגופה. “תני לי ולחברים לחגוג את הנצחון שלי” הוא לחש לה… היא מרגישה המון ידיים מחבקות אותה משום מקום. פיבי בשלב הזה כבר לא יודעת מה לעשות, היא מתחילה לצרוח. .”תפס…תפסייקקק.. טובאיס… תפס….” אבל לפני שהספיקה לסיים את המשפט טובאיס הרים את ראשו לצווארה, למקום בו נהג לדגדג אותה בימים היפים שלהם ביחד – והוא חפן את ראשו בצווארה. צרחתה החזקה של פיבי נשמעה בחוזקה בכל הבית ומחוצה לו.

ניידת משטרה מספר 489 התחילה עוד משמרת שגרתית, השוטר הופס והשוטרת מקיילן נכנסו לניידת למשמרת בוקר. כאשר לפתע נשמעה קריאה במכשיר הקשר שלהם על בית חשוד שדווח כי נשמעו ממנו צרחות. השוטרים נסעו לבית המדובר. כשהגיעו לבית, שרר בו שקט חירשים. הם יצאו מהניידת והתקרבו לדלת. השניים דפקו על הדלת… אך שום קול לא נשמע. “משטרה! תפתחו את הדלת!” קרא השוטר הופס ודפק שוב פעם על הדלת. שוב אין מענה. השניים החליפו מבטים, השוטרת מקיילן לקחה צעד אחורה ופתחה את הדלת בבעיטה חזקה, הדלת נשברה והבית החשוך הואר. ריח צחנה מיד תקף את אפיהם של שני לובשי המדים, הם נכנסו לבית. מה שקלטו עינייהם לא יישכח מעיניהם לעולם:
הדירה ריקה מנפש חיה, כל קירות הסלון צבועות ברסיסי דם, הרצפה כולה מוצפת בבריכת דם ובאמצע זוהי גופתה של נערה צעירה בשם פיבי מוטלת על הרצפה. גופה מלא שריטות, ידה השמאלית כחולה ומקופלת. והדבר המזעזע – גרונה קרוע כולו ושוטט בדם ועצמות שבורות. ידה השמאלית כרותה וכך גם שתי רגלייה שנראה כאילו תלשו אותם בכוח מהמקום. והפרט הבולט מכל היה על ידה הימנית שנותרה שלמה עלייה היה כתוב בדם: “במלחמה אף פעם אין מנצחים, דארלינג :)”.

במלחמה אין מנצחים
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (2)

אמאלהההה. אתה ממש מפגר בקטע טוב, לא צפוי בכלל! חשבתי שזה יהיה עוד סיפור רומנטי אבל לא.
אתה לא מבין כמה אתה צודק במשפט: במלחמה אין מנצחים.

17/03/2020 19:44

    תודה רבה! אני באמת מאוד מעריך את זה ואת המילים שלך :)
    זה באמת מרים לי וגורם לי להרגיש טוב עם האומנות שלי

    19/03/2020 14:55
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך