TomerCAR
כשעברנו לחווה החדשה שלנו... לא תיארנו לעצמנו שניאלץ לנעול את הדלתות והחלונות כל לילה כדי שהדחליל המוזר שהיה שייך לזקן מפחיד לא ייכנס לנו לבית.

הדחליל החדש שלנו מנסה להיכנס לנו לבית

TomerCAR 05/03/2021 222 צפיות אין תגובות
כשעברנו לחווה החדשה שלנו... לא תיארנו לעצמנו שניאלץ לנעול את הדלתות והחלונות כל לילה כדי שהדחליל המוזר שהיה שייך לזקן מפחיד לא ייכנס לנו לבית.

נכתב ע”י תומר כרמלי (גרסה מוקלטת קיימת ביוטיוב. פשוט חפשו את שם הסיפור ‘הדחליל החדש שלנו מנסה להיכנס לנו לבית’ ביוטיוב וזה ישר ימצא לכם)

כשעברנו לחווה החדשה שלנו, הדחליל שהיה שם אמנם הבריח את העורבים… אבל זה לא הכל.

אבא שלי ואני עברנו לחווה הזו לפני כמה שנים.

זה היה כמה חודשים אחרי שאמא שלי נפטרה, מחלה סופנית ששאבה ממנה ומאיתנו את רוב הכוחות. זה היה קשה, לראות אישה חזקה הופכת לנטל.

כשהיא הייתה בחיים היינו גרנו בעיר, אחרי שהיא ואבא שלי הכירו הם עברו ביחד לעיר בגלל העבודה שלה, היא הייתה די בכירה. אבל בכל זאת, למרות שהייתה אישה בכירה מכובדת ומשכילה, מהמעמד הגבוהה אם תרצו, היא מצאה משהו באבא שלי, שסיים רק 12 שנות לימוד ומעולם לא עשה תואר או משהו. היא אהבה את הפשטות שלו ואת הגישה הפשוטה שלו לחיים, הוא איש של אדמה. והיא הייתה אישה של שמיים. ובכל זאת, למרות הניגודיות ביניהם – הם מצאו זה את זו, התחתנו והביאו אותי לעולם.

אחרי שנולדתי, אבא שלי עזב את העבודה שלו כדי להיות איתי. אמא שלי לא יכלה להתפטר מהתקפיד הבכיר שלה. אף פעם לא הייתה לו באמת עבודה, גם כשגדלתי, הוא תמיד היה בין עבודות. הוא בן אדם שמחובר לשורשים, חם אבל עצבני כשצריך – אולד-פאשן כזה הייתי אומר, מאמין בשיטות של פעם. כשאמא שלי חלתה, הוא אפילו אימץ בהפתעה כלב שייתן לה כוחות. סיד קראנו לו, והוא איתנו עד היום.

בכל מקרה, אחרי שאמא שלי נפטרה, לא הייתה לנו סיבה להישאר בעיר. רצינו מקום שקט פחות עמוס שבו נוכל לחיות את שארית חיינו השקטים, לפחות ככה אבא שלי חושב.

את החווה שאנחנו גרים בה היום מצאנו באתר מכירות נדל”ן באינטרנט, המחיר היה נמוך למקובל בשוק באופן מפתיע והחלטנו לקפוץ על המציאה. ביום בו עברנו לשם, היה היום בו הגענו לשם לראשונה.

נסענו יחד עם המתווכת באוטו של אבא, אני וסיד ישבנו מאחור. בערך 10 דקות נסיעה מהכפר, כשהגענו לשם ראינו בית פרטי בינוני על גבעת דשא קטנה, מאחורי הבית נפרס שדה תירס גבוהה וצפוף. “ואוו” אמרתי לעצמי, לחשוב שכל זה הולך להיות שלנו. כבר התחלתי לדמיין את עצמי קוטף לעצמי תירס טרי מהשדה ואוכל אותו ככה, או גונב כמה גרעינים ומכין מהם פופקורן – אתם יודעים, הדבר האותנטי.

החנינו את האוטו בחניית העפר שהייתה מול הבית, כשהתקרבתי לבית שמתי לב שהצבע הלבן בו היה צבוע די מקולף. גם המדרגות עליהן עלינו היו די חורקות. חשבתי שאולי בגלל זה המחיר הנמוך של הבית, אבל כשנכנסו לבפנים המתווכת סיפרה לנו על הרקע שלו. “טוב אז זה הבית כמו שאתם רואים” היא אמרה “הוא בגודל נוח, יש לרשותכם פה שדה תירס ששייך לרשותכם”. “הוא די ישן..” אבא שלי אמר, “טוב.. הבית הזה היה שייך ללא מעט אנשים שבאו והלכו.- אבל אל תדאגו, חברת התיווך תעזור לכם כלכלית במידה ותרצו לשפץ פה”.

“כמה אנשים גרו פה?” שאלתי בסקרנות

“ובכן.. הבית היה שייך במקור למר ג’ונסון, הוא בנה את הבית הזה וחי פה את כל חייו.. אחרי שהוא נפטר היו פה עוד שניים או שלושה זוגות שגרו פה למשך תקופה קצרה יחסית.. אבל אתם יודעים איך זה צעירים.. תמיד מחפשים משהו חדש”.

שמתי לב שהמתווכת מסתירה מאיתנו משהו, אבל האמת שזה לא כל-כך הפריע לי. כמו שאמרתי, עברנו לפה כדי לקבל שקט, ובית פרטי עם שדה תירס משלי נשמע לי אחלה של חיים.
חתמנו על המסמכים והמתווכת הלכה.

התחלנו למקם את הרהיטים בבית החדש, עזרתי לאבא שלי עם הדברים הכבדים ואז הוא הרשה לי לצאת לחקור את הבית. הבית קומה אחת, שני חדרי שינה, סלון, מטבח, שירותים ויציאה לחצר. עצרתי בחדר החדש שלי, מאוד קלאסי. הרצפה, הקירות והתקרה היו מעץ, וגם המיטה שהייתה שם הייתה מעץ מקורי. ואז קלטתי את הנוף שיש לי מהחדר, מהחלון הגדול יכולתי לראות את שדה התירס שלנו, הוא היה די גדול ומרשים.

יצאתי החוצה כדי לראות אותו יותר מקרוב, הוא היה בגודל של חצי מגרש טניס, לא כזה גדול אבל בהחלט יספק לנו אספקת תירס לחודש או חודשיים.

נכנסתי פנימה, גם סיד בא איתי, כלב סקרן שכמוהו. השדה היה מאוד סבוך וצפוף, אבל עם מספיק מקום שאוכל לראות לאן אני הולך. הסתובבתי לי בין הצמחים, ואז… נתקלתי בו. עמוד עץ שהיה באמצע השדה, ועליו היה דחליל.

הרמתי את ראשי כדי להביט יותר טוב בו. הגב שלו היה מלא קש ומעין בגד שתפרו עליו עם סלילי נחושת ירוקים כאילו זה בגד אמיתי, ממש השקעה, לא היו לו רגליים והידיים שלו היו פרוסות לצדדים ובקצותיהם עשו לו אשכרה אצבעות, על הראש היה לו כובע קש. מאוד מציאותי.

אבל אז, כשהקפתי אותו כדי לראות את הקדמי, שמתי לב שלא היה לו פנים. כלומר היה לו ראש אבל במקום שבו היו אמורים להיות הפנים היה פשוט כלום. רק קש. זה היה קצת מפחיד. אם הדחליל השקיעו בו כל-כך הרבה בלגרום לו להראות אנושי, למה לא עשו לו פנים?

פתאום גם שמעתי סיד מילל קלות, הוא היה לצידי אבל משהו בו היה לא בסדר.. הוא היה כפוף והרכין את ראשו למטה בפני הדחליל.. הוא פחד ממנו.

אבל במחשבה שנייה, שמתי לב שאין פה שום עורבים, באופן מוזר להחריד, אם אני רוצה להנות מהתירס שלי, נראה שהוא עושה את העבודה.

באותו הערב, אחרי שסיימנו לפרוק את כל הדברים, החלטנו לצאת לכפר שסמוך כדי להכיר את המקום יותר. כמו שאמרתי, הבית שלנו מבודד מהכפר אז נסענו לשם באוטו. סיד נשאר בבית. מצאנו איזה בר שכונתי ישנוני שם, ישבנו על הבר והזמנו כנפיים חריפות וצ’יפס. בעודנו מחכים למנות שלנו, התיישב לידנו אדם מבוגר, בן 50 הייתי מעריך, הוא התיישב לידי ואמר.. “לא ראיתי אתכם פה אף פעם… אתם חדשים פה?”

“כן, עברנו היום” ענה אבא שלי.

“הו.. ובכן ברוכים הבאים ל- Ol’ good town” הוא אמר לנו במבטא דרומי.

“אז לאיפה עברתם? תודה ג’ו” הוא שאל תוך כדי שהברמן מגיש לו בירה מבלי בכלל שביקש, כנראה הוא פה הרבה.

“אנחנו בחווה פה מחוץ לכפר” אמרתי

פתאום, הוא הפסיק ללגום את הבירה.

“חווה? איזו חווה?” הוא שאל

“החווה שהייתה של מר ג’ונסון” עניתי.

הוא הניח את הכוס בצד והסתכל עליי ברצינות. הוא העיף מבט מהיר שמאלה וימינה, התקרב אליי ואמר יותר בשקט: “עברתם לגור בחווה של מר ג’ונסון?”

“שהייתה של מר ג’ונסון” אבא שלי תיקן אותו בחצי עצבנות.

“הוא לא חבר… היא עדיין שייכת למר ג’ונסון” הוא אמר ואז הוא הרחיק את ראשו ממני ופלט אנחה… “ho boy… help me god” הוא אמר לעצמו.

“משהו קרה?” שאלתי אותו.

“תן לי לנחש.. המתווכת הכלבה הזו לא סיפרה לכם?” הוא אמר

“לא סיפרה לנו מה?” שאל אבא שלי

“היא בטח סיפרה לכם שאחרי שהוא נפטר היו פה כמה זוגות שגרו פה לזמן קצר. אבל מה שהיא לא סיפרה לכם כנראה זה שהם כולם עזבו בגלל אותה הסיבה. הדחליל”.

“הדחליל?” שאל אבא שלי, ואז נזכרתי שלא סיפרתי לו עליו

“הו.. כן.. הדחליל של מר ג’ונסון. הוא הסיבה המקוללת שאף אחד לא נשאר פה לתקופה של יותר מכמה חודשים”.

“מה הבעיה איתו?” שאלתי בחצי דאגה

הוא שוב התקרב: “חבר.. אני לא יכול להגיד לך הרבה… לכפר הזה יש אוזניים. אבל מה שלא תעשו… בלילה תנעלו את כל הדלתות והחלונות. שלא יהיה מצב שהוא יצליח להיכנס”.

“הוא?” שאל אבא שלי.

“כן. הוא. הדחליל” הוא לחש לנו בעיניים דואגות.

הבטתי בו… משהו בו היה נראה לי כבוי אבל יכולתי להסכים שמשהו בדחליל הזה לא רגיל..

אבא שלי קטע את חוט המחשבה שלי ותפס לי ביד “אמממ כן אוקיי…” הוא אמר לבחור המבוגר, “תודה לך, אנחנו ברשותך נרצה לאכול בפרטיות” אבא שלי אמר ומשך אותי ביד קלות לעבר הכורסאות בצד. “תתעלם בן… אפשר לראות שהוא לא מאה הבחור הזה”.

בדיוק באותו זמן המנות שלנו הגיעו, בעודנו אוכלים יכולתי לראות את הבחור ההוא.. עדיין יושב שם על הבר ובוהה בנו בדאגה.

אחרי הארוחה נסענו חזרה לחווה.. בדרך לשם, חשבתי לעצמי למה הבחור הזה כל-כך נבהל כשסיפרנו לו לאן עברנו לגור.. ולמה לעזאזל שננעל את כל הדלתות והחלונות.

כשהגענו.. אבא שלי שאל אותי: “בן, על איזה דחליל הוא דיבר”?

“אמ… בשדה התירס שלנו.. באמצע יש דחליל על עמוד” עניתי לו.

“טוב, אני הולך לבדוק” הוא אמר והלך לשדה התירס.

אחרי כמה דקות הוא חוזר, מבטו כועס: “בן, על מה את מדבר? איזה דחליל לעזאזל? לא היה שם כלום”.

נבהלתי, “מה?? זה לא הגינוי… היה שם דחליל היום בצהריים על עמוד באמצע השדה”.

“בן… בבקשה אל תשקר לי, ותפסיק להאמין למה שהבחור ההוא אמר”. הוא אמר

“אבא אני לא משקר!” אמרתי לו, אבל הוא כבר נכנס לתוך הבית.

זה הזוי… לאן הדחליל הזה נעלם.. תהיתי לעצמי.

באותו הלילה, ביקשתי מאבא שלי לנעול את כל הדלתות והחלונות בבית.

“לא.” הוא ענה “אני משאיר את הדלת האחורית פתוחה כדי שסיד ייצא לעשות את צרכיו כשהוא צריך”.

לא רציתי שמשהו יקרה.. לא רציתי להאמין לאותו בחור מוזר.. אבל לא הייתי שקט באותו לילה.

ביום למחרת, התעוררתי, הלילה עבר בשקט ושום דחליל לא נכנס לבית שלי. אבל מיד שהתרוממתי מהמיטה והבטתי בחלון.. שמתי לב לזה. אליו.

בשדה התירס.. בין כל הצמחים.. ראיתי את כובע הקש ההוא. זה היה הדחליל. על העמוד. הפעם הוא היה קרוב יותר אלינו, ויכולתי לראות אותו כאילו מציץ עליי בין הצמחים. זה היה מלחיץ.

יצאתי מהחדר שלי לכיוון שדה התירס, עברתי דרך הדלת האחורית שנשארה פתוחה כל הלילה, ומחוץ לדלת היו כמה חלקי קש על הרצפה.. ממש כמו דליל של קש שהוביל מהדלת לשדה, התעלמתי מזה ומיהרתי לכיוון השדה.

כשהגעתי לשדה, הוא היה שם, הפעם לא באמצע השדה אלא יותר קרוב אלינו. התקרבתי אליו… ואז הבחנתי בזה.. על הראש חסר הפנים שלו.. פתאום היה פרצוף עצוב. כלומר, לא היו לא עיניים או אף, אבל היה מצוייר עליו פה סגור שהיה עצוב. זה היה מוזר..

“סיד!” אני שומע פתאום מהבית… זה היה אבא שלי “סיד חמוד.. בוא לפה..”

רצתי חזרה אל הבית, אל הכניסה האחורית.. אבא שלי עמד שם.

“הכל בסדר אבא?”

“אני לא מוצא את סיד.. הוא לא חזר מטיול הלילה שלו”

מיד חשבתי לעצמי מה יכל לקרות לו.. לא הגיוני ש.. לא לא אני סתם מדמיין… אין סיכוי שיש לזה קשר לדחליל המפגר.

בשארית היום חיפשנו אחרי סיד.. הקפנו ברדיוס של קילומטר את הבית שלנו.. אבל לא מצאנו אותו…

כשחזרנו הביתה.. ניסיתי לספר לאבא שלי על הדחליל שהתקרב.. אבל הוא לא רצה להקשיב… הוא היה בטוח שמישהו גנב אותו.

לא ידעתי מה לעשות.. היית אבוד עצות… הכלב שלי נעלם, היה קש מחוץ לדלת שנשארה פתוחה והדחליל פאקינג התקרב אלינו והפעם עם פרצוף עצוב.

החלטתי לנסוע לאותו בר שהיינו בו אתמול, אמרתי לאבא שלי שאני לוקח את האוטו לקנות כמה דברים. הוא גם ככה היה מתוסכל מסיד.

כשהגעתי לשם, נכנסתי לבר וחישפתי אחרי אותו בחור שפגשנו אתמול. הוא ישב בסוף הבר, לבדו.

“היי” ניגשתי אליו עם פרצוף מודאג.

הוא הרים את ראשו ממשקה הבירה החצי מלא שלו והסתכל עליי: “אז.. אני מבין שקרה משהו.”

“כן..” התיישבתי לידו והתחלתי לספר לו על כל מה שקרה.

“הכלב שלכם לא יחזור יותר” הוא אמר לי אחרי שסיימתי לספר לו.

“למה אתה מתכוון? איך אתה יודע?” שאלתי

“מר ג’ונסון אף פעם לא אוהב כלבים בבית שלו” הוא ענה.

“אבל מר ג’ונסון כבר לא גר פה” התעקשתי.

“אולי הוא לא גר פה פיזית.. נכון. אבל הנוכחות שלו תמיד בבית הזה”. “תבין ילד, הזוגות שגרו פה, כולם עברו בגלל שהם לא מצאו חן במר ג’ונסון. אז הוא גרם לכך שיעזבו.. טוב הדחליל גרם לכך”.

“מה הקטע של הדחליל? איך הוא פתאום נעלם ואז חזר עם פנים עצובות. מי מותח אותנו?” שאלתי בעצבים.

“אף אחד..” הוא אמר

“אבל מר ג’ונסון.. הוא היה משהו אחר.. הוא היה בחור מבוגר עם כרס גדולה, גדולה מאוד, כזו שיכולת להרגיש נוגעת לך בגב אם הוא עומד מאחוריך או לשמוע את הנשימות הכבדות שלו. בהלוואין, ילדים אף פעם לא היו מתקרבים לבית שלו לבקש ממתקים… הוא היה די מבודד, היה לו ילד, בן יחיד. והייתה לו חיבה מוזרה לדחלילים…”.

“השמועות אומרות שכשהבן שלו מת, מר ג’ונסון ייצר דחליל בדמותו של הבן שלו, כדי לנחם את עצמו ושלא יתגעגע אליו יותר מדי. הוא הלביש את הדחליל בבגד הירוק שנהג בנו ללבוש ואת הכובע קש שלו. כשהוא שם את הדחליל מעל שדה התירס, העורבים הפסיקו להגיע.. אבל לא רק, שום ציפור, תרנגולת או כלב לא התקרבו לבית של מר ג’ונסון. שום דבר חי לא העז להתקרב, בגלל הדחליל המוזר הזה. כשמר ג’ונסון מת. הדחליל בדמותו של הבן שלו, המשיך לשמור על שדה התירס.. ועל הבית גם. כל מה שמר ג’ונסון לא אהב כשהיה חיי.. הדחליל דאג שזה יפסיק. אני חושש.. שזה גם מה שקרה לכלב שלכם”.

“אני לא מבין…” אמרתי “זה לא הגיוני, איך דחליל יכול לעשות דברים כאלה, אני ראיתי אותו. הוא פשוט ערימת קש מסריחה על עמוד עם בגדים יפים”.

“הווו בן.. הוא יותר מזה” הוא אמר, קם מהכיסא שלו, התקרב אליי ולחש “אבל שוב אני אומר לך, הוא לא יוכל לעשות לכם כלום כל עוד תשאירו את כל הדלתות והחלונות נעולים”.

“למה? מה יקרה לנו? מה דחליל מזורגג בצורת ילד מת יכול כבר לעשות לנו?!” שאלתי בעודו מתרחק ממני.

הוא נעצר לשנייה וחצי סובב את הראש אליי, “אולי הוא כבר עשה משהו”.

חזרתי הביתה לחוץ ועצבני, מתחיל לפקפק במה שקורה במקום הזה.

סיד עדיין לא חזר.

באותו הלילה, אחרי שאבא שלי הלך לישון, נעלתי בשקט את כל הדלתות והחלונות בבית.

הלכתי לישון כשמולי החלון עם שדה התירס והדחליל שם, עדיין עם פנים עצובות.

באמצע הלילה. פתאום קמתי מרעש מהחלון.

פתאום, מחוץ לחלון. הוא היה שם.

הדחליל. היה קרוב הרבה יותר הפעם. הוא נשען על החלון שלי. כאילו הוא רוצה להיכנס. ועל הפנים שלו הפה העצוב גדל עוד יותר.

“אבאאאא” אני צועק בבהלה תוך כדי שאני בורח מהחדר אל החדר שלו.

הוא קם בבהלה, “מה קרה בן??”

“ה..הד…דחליל הוא מחוץ לחלון שלי” אני אומר לו בגמגום

הוא הולך לחדר שלי: “מה אתה מדבר שטויו….” ואז הדיבור שלו נפסק.

אני רואה אותו יוצא במהירות מהחדר שלי, הולך דרך הכניסה האחורית ומחוץ לבית.
הוא מקיף את הבית ומגיע אל הדחליל, הוא מרים אותו בכעס ומתחיל לפרק אותו, קורע את הבגד שלו, מוציא את הקש וכורת לו את ראש הקש שלו.. אני צופה מהצד השני של החלון בחדר שלי.

אבא לא בן אדם אלים, אבל כשמתעסקים איתו בכוונה הוא עלול להוציא עצבים מפחידים.
טוב… הלוואי שזו הייתה מתיחה.. אבל מי לעזאזל יכול למתוח אותנו ככה.

“זה בטוח השיכור המסריח הזה” הוא אמר כשהוא נכנס חזרה וזרק לפח את השאריות מהדחליל.

“מי? הבחור ההוא בבר? למה שזה יהיה הוא” אני שואל

“אל תהיה תמים בן… הוא ראה שאנחנו חדשים והחליט למתוח אותנו”. טוב זה לא יעבוד לו…

בעודו בפיג’מה, הוא לוקח את המפתחות של האוטו, יוצא מהדלת ונכנס לאוטו.

אני רץ אחריו לרכב, “אבא?? מה אתה מתכנן לעשות?!?”

“גם גונב לנו את הכלב וגם עושה לנו תרגיל מסריח עם הדחליל.. הווו הוא ילמד את הלקח” הוא אומר תוך כדי שהוא מתניע.

“אבא.. לא!!” אני אומר

“לך לישון בן. אני תכף אבוא” הוא מיד נותן גז ודוהר משם..

עוברות כמה דקות, אני יושב מחוץ לבית, לא מסוגל להיכנס לחדר שלי, לא הלילה. נזכרתי בכל מה שהבחור מהבר אמר לי, על מה שהדחליל יכול לעשות.. ומה מר ג’ונסון היה חושב על זה.. אבל לפחות עכשיו הדחליל מפורק וכבר לא יהווה בעיה. אמרתי לעצמי.

אחרי חצי שעה, פנסי רכב האירו את הדרך החשוכה, זה היה הרכב של אבא שלי.

כשהוא חנה בבית, אבא שלי היה נראה מותש, שיערו מפוזר מעט ושריטה קטנה הייתה על הלחי שלו.

“אבא? אתה בסדר?” שאלתי בדאגה.

“השיכור ההוא כבר לא יפריע לנו יותר בן” הוא אמר.

“מה עשית לו?”

“לימדתי אותו יותר לא להתעסק איתנו.. הוא לא יתקרב לפה יותר” הוא אמר.

אבא שלי, מאז שהיית קטן, תמיד היה פותר הכל באלימות. הניחוש שלי… זה שבטח הוא עשה לו מה שהוא עשה לבריון מהשכבה שלי שהייתי ילד.. דפק לו מכות רצח.
דאגתי לבחור האומלל מהבר, אבל באיזשהו מקום האמנתי לאבא שלי… הרי הדברים שהשיכור אמר לא היו כאלה הגיוניים.. ואולי הוא באמת הכניס לי סרטים לראש ומתח אותי על חשבוני.

הלכנו לישון ולא הפריעו לנו יותר באותו הלילה. בבוקר כשקמתי, שדה התירס היה ריק מהדחליל, נזכרתי שאבא שלי פירק אותו אתמול בלילה.. אבל גם לא היו עורבים… כלומר, שדה התירס היה עדיין ריק, למרות שהדחליל לא שם.. נראה שהעורבים עדיין פחדו להתקרב לשדה.

בצהרי היום, נסעתי לעיירה לקנות כמה מצרכים, בדרך עצרתי בבר כדי לקחת את בטייק-אוואי מהכנפיים החריפות המעולות שלהם. כשנכנסתי, המבוגר השיכור לא היה בפינה הקבועה שלו, ולא בשום מקום בבר. שאלתי את הברמן איפה הוא, והתשובה שקיבלתי הייתה מפתיעה: “הוא עזב את העיר לכמה ימים” אמר הברמן. תהיתי לעצמי מה אבא שלי עשה לו שהוא ברח מהעיר, הוא בטח שוכב באיזה בית חולים בעיר הרחוקה עם פצעים בכל הגוף… חושב על כמה הוא מתחרט על מה שהוא עשה לנו”.

כשחזרתי הביתה, ירד כבר הלילה. הכלב שלנו סיד, מעולם לא חזר ואולי לא נדע מה קרה לו. המזגן שלנו התקלקל באותו לילה, אז החלטנו לפתוח את החלונות והדלתות בבית כדי שיהיה מאוורר. הרי גם ככה שום דבר ממה שהשיכור אמר לא נכונים, ושום דחליל כבר לא מאיים עלינו.

באמצע הלילה, שוב קמתי, בניגוד ללילה הקודם, הפעם שמעתי רעשים מתוך הבית. רעשים מפחידים.. של.. של חניקה.. ומשהו שמטפטף על הרצפה.

“אבא??” קראתי בקול בבית. אבל לא היה מענה

קמתי מהמיטה שלי, שדה התירס נראה רגיל.

יצאתי בצעדים שקטים מהחדר.. הכל היה חשוך.. ואז… הרגשתי את זה.

הרגל שלי… דרכה על קש.. הסתכלתי למטה, על הרצפה היה מפוזר קש… בכל עבר…

“מה לעזאזל…” אמרתי לעצמי בפחד

ואז שוב שמעתי את זה, הרעש של החניקה, ואז גם שמעתי צחוק… צחוק של ילד.

להכניס אפקט צחוק של ילד

“אבא?? הכל בסדר?” התקדמתי לכיוון החדר שלו.

וכשנכנסתי.. ראיתי משהו שלא אשכח בחיים…

על הרצפה מלאת הקש, ראיתי את הגופה של סיד הכלב שלנו, שוכבת שוטטת בדם כשהבטן שלו פתוחה ומלאה בקש בפנים… ועל המיטה של אבא שלי.. שכב אבא שלי, מדמם מכל עבר, הסדינים ספוגים בדם שלו, הוא נחנק… נושם את נשימותיו האחרונות… בגלל יתד עץ שהייתה תקועה לו בבטן, ועלייה… היה הדחליל.
הגב שלו היה מלא קש, עם בגד שתפרו עליו עם סלילי נחושת ירוקים, לא היו לו רגליים והידיים שלו היו פרוסות לצדדים ובקצותיהם אצבעות שמהן נוטפות דם, ועל ראש הקש שלו, היה הפעם… רק פה, פה מחייך, פרצוף שמח. ולמרות שלא היו לו עיניים, הרגשתי אותו.. מסתכל עליי..

אני לא מצליח להוציא שום מילה מהפה… ולפני שאני מספיק לקלוט מה קורה פה..

פתאום אני שומע קול כבד וזקן לוחש מאחורי, “אף פעם לא אהבתי כלבים… או אנשים חצופים, והבן שלי דאג לטפל בהם”.

ואז פתאום אני מרגיש משהו מתחכך לי בגב, כמו קרס גדולה ושמנה, אני שומע מאוזן שמאל שלי, נשימות כבדות ואיטיות.

“וזה אף פעם לא היה השיכור ההוא שמתח אתכם, אבל הייתם צריכים להקשיב לו ולסגור את הדלתות בלילה”.

“כי הבן שלי, מאוד קנאי לבית שלנו ותמיד מנסה לחזור פנימה לבית.” פתאום אני רואה מימיני יד זקנה עם עור מקולף, מצביעה על הדחליל.

“לא ככה בן שלי?” הקול מאחורי פתאום שואל

ואז הדחליל נשען קדימה לכיווני, והפה המחייך שלו פתאום חושף שיניים ומשמיע קול מתוכו:

“ברור אבא, אני אוהב אותך :)”.

הדחליל החדש שלנו מנסה להיכנס לנו לבית
דרוג הסיפור 2 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך