ההבנה שהיכתה בי..

14/11/2018 210 צפיות אין תגובות

קול ציוץ ציפורים העיר אותי, פתחתי את עיני, והתמתחתי. החדר שלי כבר התחיל להחשיך, הבטתי בחוץ והופתעתי לראות שכבר כמעט החשיך, השמים בחוץ היו צבועים בגוון אדמדם ,מעידות על כך שהיום כמעט נגמר.
“וואוו ישנתי הרבה זמן” אמרתי לעצמי, הבוקר התעוררתי עם כאב ראש קטן, ואחרי שביצעתי מספר מטלות רציתי להניח את הראש קצת, שעה אולי, אבל היום כבר העריב “כנראה הייתי ממש עייף” הרהרתי. לפחות הכאב ראש נעלם, התנחמתי.
הוצאתי את הפלאפון מכיסי, היה לי הודעה אחת שלא נקראה מהשעה 10 בבוקר מחברי גי “הי דוד, תזכור שיש לנו משחק כדורסל הלילה עם החברה, אולי ניקפוץ אחר כך לאיזה בירה”..
נענתי את ראשי, שכחתי מהמשחק הזה לגמרי, מוזר. מידי יום חמישי גי ארגן משחק כדורסל, ואני הייתי משתתף בו בקביעות.
“תודה על התזכורת” שלחתי לו “שכחתי מזה לגמרי..”. ניגשתי לארון להוציא את בגדי הספורט שלי, רטט של הטלפון סימן שגי השיב לי. פתחתי את ההודעה, ושם היה כתוב
“לקוח יקר, המנוי שאליו שלחת חסום, אנא הזן מספר טלפון תקין.. תודה.”.
קימטתי את מיצחי, מה זה? לא ידעתי שחברי גי נדבק בתופעת המתיחות.. אבל כשהבטתי בשם הנמען הופתעתי מאד לראות שבאמת ההודעה הגיעה מחברת הסלולר שלי, ולא מגי..
זה מאד הפתיע אותי, למה גי שינה את המספר טלפון שלו? היה לו את המספר הזה מלא זמן, מה עבר עליו?
“טוב לא נורא” הרהרתי לעצמי “העיקר שמשחק כדורסל טוב מחכה לי..”. התלבשתי בבגדי ספורט שלי, והלכתי למטבח. ריח מוזר היכה באפי, על הגז עמד סיר אם תכולה לא מזוהה, מה אחותי הכינה שם? דליה, אחותי אמורה היתה כבר לחזור מהעבודה שלה, וכנראה שהיא הספיקה לבשל משהוא.. טוב, לרוב היא בישלה קצת יותר טוב ממה שהתבשיל הזה הריח.. “דליה” קראתי “את פה?”, שום תגובה לא נשמע מרחבי הבית. “היא כנראה הלכה לאיפשהו” הרהרתי.

לקחתי את הכדורסל וירדתי לרחוב, פונה לכיון המגרש. בחוץ כבר היה חשוך, וקריר, “החשיך מוקדם היום” הרהרתי, היינו באמצע הקיץ ולרוב בשעה הזאת עדיין היה אור בחוץ. “גם קצת קריר הערב” חשבתי “חבל שלא לקחתי איזה קפוצ’ון”.
כידררתי את הכדור, נהנה מהמגע של הכדור, קול הכידרור החזיר הד מהבניינים הסמוכים. לפתע שמתי לב שקול הכידרור היה הרעש היחיד שהגיע לאוזני, הרחוב היה שומם לגמרי, ואפילו רכבים לא חלפו ברחוב, הרחוב היה דומם לגמרי “בום” “בום” הרעש היחיד שהגיע לאוזני היה הכדור שלי פוגע במדרכה המרוצפת. פרצוף זועם הופיע לרגע באחת מהחלונות, כשעל פניו מבט גוער, ונעלם מיד חזרה לתוך הבית, סוגר את הווילון אחריו.
“מה קורה פה” הרהרתי “מה כולם התחילו ללכת לישון מוקדם? אולי יש איזה חג ששכחתי ממנו?
בכל זאת הפסקתי לכדרר, לא רוצה להפר את הדממה הלא נעימה. פניתי במורד הרחוב השומם שמאלה ולפני היה המגרש כדורסל.
” כולם כבר כנראה שם” חשבתי “אני קצת מאחר”, הבטתי ששעון היה כבר שבע. אך למרבה המוזרות שום רעש לא נשמע מכיוון המגרש.
נכנסתי למגרש, ואכן הוא היה ריק לגמרי, אפילו הפרחחים הרגילים, לא הסתובבו שם.
“איפה כולם ” שאלתי את עצמי הוצאתי את הפלאפון וחייגתי לחבר אחר, משה, שהיה אמור לבוא, מישהוא ענה, “הי משה” אמרתי “איפה כו..” “שלום,” ענה קול “המספר שאליו חייגתם איננו מחובר אנ…” ניתקתי את השיחה, מה לעזאזאל קורה פה, קיללתי, אך אז ראיתי משהוא שגרם לי מיד להשתתק.. באמצע המגרש היה בור ענקי, בקוטר, ובעומק של כמה מטרים.
פערתי את פי בתדהמה, איך זה קרה? התקרבתי לשפת הבור, והבטתי פנימה, היה נראה כאילו משהוא ריסק את הריצפה פה. “אולי מתקנים צינור” אמרתי לעצמי, “אולי לכן אין משחק הלילה, בגלל הבור הזה..
“נווו.. לא נורא” אמרתי לעצמי “אחזור הביתה, יש לי כמה דברים לעשות.

פניתי חזרה לכיוון ביתי, והחלטתי לעצור במכולת השכונתית, שהיה מימלא בדרך הביתה. הרחוב היה שומם כמו בדרך למגרש, צעדתי במעלה הרחוב שבו שכן המכולת, לפתע ראיתי כמה רכבים צבאיים חונים בסמוך למכולת, וקבוצת חיילים חמושים עומדים על המדרכה, משוחחים. כשהתקרבתי הם שמו לב אלי, והפסיקו לדבר הם רק הביטו בי. “קרה משהוא” תהיתי. פניתי לפתח המכולת ולהפתעתי ראיתי אשה מבוגרת נועלת את פתח המכולת, “למה את נועלת?” שאלתי “עדיין מוקדם?” היא הסבה את ראשה אלי, והסתכלה אלי “ממש לא מוקדם, כבר כמעט שמונה” אמרה לי “חוץ מזה נגמר לי הלחם”.
צעדתי מעט אחורה כדי לתת לה לעבור, מגרד את ראשי בבילבול, מה היא אמרה על לחם? אני בכלל רציתי מילקי? אבל האשה כבר נעלמה.
“טוב איאלץ להיפרד מהרעיון על מילקי
” הרהרתי, פיניתי חזרה לרחוב, ואז הבחנתי שהקבוצת חיילים עדיין עומדים שם, כשהרכבים הצבאים שלהם חונים מאחרויהם, בוחנים אותי במבטיהם.
ניגשתי אליהם “הי חברה” שאלתי “קרה משהוא, יש איזה אירוע ביטחוני?”.למשמע השאלה החיילים גיכחו והחליפו מבטים, ואז פשוט הסתכלו אלי. אחד מהחיילים, כנראה המפקד פתח את פיו “אתה שואל אם יש אירוע ביטחוני?” גילגל המפקד את השאלה שלי באיטיות על לשונו, מביט בי, “לא משהוא מיוחד” החיילים גיכחו שוב.
“רק תיזדרז בחור, כמעט שמונה”, אמר המפקד. גירדתי את מיצחי בתמיהה, “אז מה אם זה כמעט שמונה?” שאלתי “מה הקשר?”.
המפקד נראה כאילו שהוא מתחיל להיתעצבן מהשאלות שלי, הוא פנה לשאר החיילים ואמר להם משהוא בשפה לא מוכרת, הם גיכחו שוב.
המפקד פנה אלי “תגיד אתה חדש פה או משהוא, יש עוצר מהשעה שמונה, אסור להיות בחוץ.קדימה לך!”אמר בטון מצווה.
צעדתי אחורה מבולבל, רציתי לשאול אותו עוד מלא שאלות מה קורה פה? על איזה עוצר הוא מדבר? אבל מהמבט שלו הבנתי שכדאי לי להיסתלק. ואז שמתי לב, שהחיילם האלו אינם ישראלים, היה להם מבטא זר והם ניראו שונים.
“מה לעזאזאל קורה פה” כעסתי, ופניתי בצעדים נמרצים לכיוון הבית.
בסוף הרחוב שכן ביתי, ניגשתי לדלת בצעדים מבולבלים, ולחצתי על הידית, הדלת הייתה נעולה.
“דליה” דפקתי על הדלת “אמא תפתחו לי..” מביפנים נשמע קול שיחה חרישית היה נשמע שהם מתדיינים לגבי משהוא, כעבור שתי דקות הדלת נפתחה לכדי כרך, ואשה לא מוכרת עמדה בפתח, “כן” שאלה “מי אתה”?
צעדתי אחורה בבהלה, מי זה האשה הזאת? מה היא עושה בבית שלי? “אולי טעיתי בבית” חשבתי, אבל על הדלת הייתה כתובה שם המשפחה שלי.
“מי את” שאלתי בבילבול “ומה את עושה בבית שלי”?
ואז ההבנה היכתה בי, וליבי התמלא באימה נוראה..
האשה המבוגרת הזאת היא אחותי הקטנה דליה..
וזה העתיד…
נפלתי אחורה..מתעלף..

ההבנה שהיכתה בי..
דרוג הסיפור 4.1 | 7 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך