TomerCAR
התלמיד החדש לא מפסיק לעבור בתי ספר, אין לו חברים והוא מתנהג ממש מוזר, אבל אל תנסו לגעת לו בדברים או לרכל עליו... כי הוא ידע.

הילד החדש בכיתה לא מפסיק לחייך

TomerCAR 05/03/2021 199 צפיות אין תגובות
התלמיד החדש לא מפסיק לעבור בתי ספר, אין לו חברים והוא מתנהג ממש מוזר, אבל אל תנסו לגעת לו בדברים או לרכל עליו... כי הוא ידע.

נכתב ע”י תומר כרמלי (גרסה מוקלטת קיימת ביוטיוב, פשוט חפשו את כותרת הסיפור ‘הילד החדש בכיתה לא מפסיק לחייך’ וזה ימצא לכם ישר)

הוא הגיע בתחילת השנה… והוא נענה לרוב כללי הסטריאוטיפ של ‘הילד החדש’ שתמיד רואים בסרטים. הוא שקט, לובש בגדים שחורים, מתנהג מוזר אבל דבר אחד יוצא דופן בו… הוא לא מפסיק לחייך.

ואני לא אומר את זה בקטע הטוב, לא שלחייך זה רע, אבל הוא מחייך כמעט כל הזמן, לא חיוך ענק ומלחיץ עם שיניים, אלא פשוט חיוך עדין כזה עם השפתיים סגורות, חיוך שליו ורגוע… רגוע מדי.

קוראים לי אדם ואני לומד בתיכון קולומביין. זה היה חודש ספטמבר, אחרי חופשת הקיץ כולנו היינו נרגשים להתחיל את השנה האחרונה בבית הספר. ביום הראשון של הלימודים, הגעתי לכיתה המקורית בה למדתי בשנתיים האחרונות. המחנך נשאר אותו מחנך והתלמידים נשארו ברובם אותם תלמידים. חוץ מהערס שנשר שנה שעברה והזאתי שעברה לכיתה אחרת כדי להתאחד עם החברות שלה.

אחרי הצלצול הראשון המחנך שלנו, מר. גרינבאום, נכנס לכיתה. כולם התיישבו במקומות שלהם והוא התחיל לדבר. אחרי כמה דקות, הדלת של הכיתה פתאום נפתחה, זה היה התלמיד החדש, הוא הגיע באיחור. היה לו סניקרס אפורות, ג’ינס שחור והוא לבש ג’קט שחור כשראשו מכוסה ופונה כלפי מטה. מר גרינבאום אמר: “ובכן, אתה בוודאי… אמממ…. קראון סיטיקיס?” הוא בדק ברשימה השמית כי לא היה בטוח בשמו. התלמיד החדש הרים את מבטו, אל המורה, אז היה ניתן להבחין בחיוך השליו שיש על פניו, “כארון. כארון סטיקס” הוא אמר בשלווה ותיקן את המורה. איזה שם מוזר זה… כארון.. זה הזכיר לי קורסאון משום מה… אבל זה כנראה בגלל שלא אכלתי ארוחת בוקר. “אוקיי כארון” מר גרינבאום אמר “בוא תתפוס את הספסל הפנוי בסוף”. הוא בחן בעינייו את הכיתה, עדיין עם אותו חיוך, והלך והתיישב בכיסא בסוף הכיתה. כל התלמידים בכיתה החליפו מבטים זה עם זו וגיחחו, אני הרמתי גבה לעבר כריסטינה, החברה הכי טובה שלי, שישבה לידי. שנינו עשינו מבט של ‘אוי הילד הזה הולך להיות מוזר’.

בהפסקה הגדולה אני וכריסטינה ישבנו בחוץ ליד עצי הזית בגינה בתיכון שלנו, זה היה יום יחסית מעונן לספטמבר, אז ישבנו שנינו ליד העץ עם שתי הז’קטים שלנו ודיברנו על כל מני דברים. “איך אתה חושב שתעבור השנה אדם?” שואלת אותי כריסטינה, אני מביט בה ולפני שאני בא לענות אני קולט באופק מאחוריה את כארון סטיקס הזה.. הפעם לא מחייך, אלא פשוט בוהה בשמים האפורים. “אני חושב שהיא תעבור… מעניינת” אני אומר לה ואז קורא לו “היי כארון! בוא שב לידנו” איך שקראתי לו.. שמתי לב שעולה על פניו אותו חיוך מלחיץ. כאילו הוא חזר להיות מוזר ברגע שקראתי לו. הוא התקדם לכיווננו, “היי.” הוא אמר בשלווה, “היי, אני אדם וזו כריסטינה” אני וכריסטינה חייכנו אליו חזרה ונופפנו. “בוא שב” כריסטינה פינתה לו מקום ליד עץ הזית.

הוא התיישב והסתכל עלינו.. היה שקט מביך עד שכריסטינה שאלה: “אז… ספר לנו על עצמך כארון, תמיד נחמד לקבל תלמיד חדש לתיכון קולומבין”. כארון הסתכל עלייה, אחרי כמה שניות של חיוך שקט, הוא אמר: “טוב.. קוראים לי כארון. אמ… אני חדש פה בבית ספר, עברתי לעיר הזאת ממש לא מזמן”. “וואלה? מאיפה?” שאלתי, “מגרגורי טאון” הוא אמר. “ולמה עברת ממש בשנה האחרונה של התיכון?” שאלתי ואז כריסטינה נתנה לי מרפק ועשתה לי פרצוף של ‘לא שואלים שאלה כזו’, “הוו.. ובכן, לא ממש הסתדרתי שם.. והם לא איתי בלשון המעטה חח” הוא גיחך ואנחנו צחקנו באילוץ. “טוב אני מאמינה שפה תסתדר סבבה, יש לנו אחלה אנשים פה” כריסטינה חייכה, “כן.” המשכתי אותה, “אל תדאג, אתה מוזמן לשבת איתנו בהפסקות”. הוא המשיך לחייך, אחרי כמה שניות בהן היה שקט מביך, הוא פתאום קם ועשה הליכה מהירה לכיוון הכיתות. “ג’יז…” התנשפה כריסטינה, “מה הקטע שלו.. כאילו נתקע לו חיוך”. כריסטינה יכולה להיות צבועה לפעמים, אבל הסכמתי איתה.. הוא באמת היה חייכן.. חייכן מדי. “יכול להיות שקרה לו משהו..” אמרתי לה, “כן.. יכול להיות” היא הסכימה.

ביום שלמחרת פתחנו את היום עם שיעור תנ”ך, כמה כיף, כולנו התיישבנו במקומות וגברת דנינו הגיעה לפתוח את השיעור, אני וכריסטינה לא אוהבים שיעורי תנ”ך, אז הסתמסנו לנו בווטצאפ בזמן שגברת דנינו הקריאה את הפרק. באיזהשהו שלב, ניסיתי לקרוא לכארון בזמן השיעור, אבל הוא היה שם בסוף הכיתה.. שקוע ממש בספר התנ”ך שלו, מחייך אל האותיות הכתובות בדיו בספר התנ”ך שלו.. הראש שלו היה ממש קרוב לספר, כאילו הוא התמקד במשהו.

יכול להיות שהוא פשוט מתרכז בשיעור.. אבל הנה הקטע המוזר.. אחרי השיעור תנ”ך היה לנו שיעור גאוגרפיה, גם משעמם, וכשהסתובבתי לקרוא לו שוב, הוא עדיין היה שקוע בתנ”ך, על אותו עמוד. סימסתי לכריסטינה שתראה את זה, והיא סימסה לי בחזרה שהוא כנראה דתי פשוט. דתי או לא דתי, זה היה נראה לי מוזר ההתנהגות שלו.

בהפסקה כולם יצאו לגינה, אבל אני וכריסטינה נשארנו בכיתה לאכול, זה היה יום עם עננים כבדים וכל שנייה היה סיכוי לסופה. גם כארון יצא מהכיתה, כשהסתכלתי על השולחן שלו, ספר התנ”ך עדיין היה מונח על שולחן, בהיתי בו ושמתי לב שהייתה בו סימנייה. “אדם, על מה אתה מסתכל?” כריסטינה שאלה אותי, “מעניין אותי למה הוא בהה בתנ”ך כל הזמן הזה. ועוד עם חיוך”. “אולי יש שם חור לפלאפון והוא פשוט מתעסק בפלאפון” היא צחקה, “וואלה יש מצב, אני הולך לבדוק”. אמרתי לה והתקדמתי לכיוון השולחן, כריסטינה נשארה במקום להשגיח שהוא לא חוזר לכיתה. הגעתי לשולחן שלו והסתכלתי על התנ”ך, הוא היה שונה משל שאר הכיתה, הוא היה ישן וגדול כזה, ואז שמתי לב לסימניה היחידה שהייתה שם, על הסימניה היה כתוב את שם הפרק והפסוק: “ויקרא, פרק כ”ד פסוק י”ז”, באתי לפתוח את הסימניה בצפייה למצוא שם בטח איזה פלאפון או משהו כזה, אבל בשנייה ששמתי את היד על ספר התנ”ך.

פתאום שמענו רעם חזק, אני וכריסטינה קפצנו בבהלה, סופת רעמים התחילה בחוץ וכל התלמידים רצו חזרה לכיתה. מרוב הפחד הפלתי את התנ”ך לרצפה לפני שהספקתי לפתוח אותו, מיד הרמתי אותו והנחתי אותו במקום ומיהרתי לחזור למושב שלי, אחרי כמה שניות, גם כארון נכנס, הולך בשלווה עם החיוך המוזר שלו, ומתיישב במקום. אני יישרתי מבט קדימה כדי לא להיראות אשם, בזווית העין הסתכלתי לכיוונו, ואז קלטתי שהוא מסתכל עליי, מחייך, פשוט בוהה בי. כנראה הוא שם לב שהספר לא היה בדיוק במקום בו היה קודם, זה היה מלחיץ, אבל מה שהיה יותר מלחיץ היא העובדה שהוא לא כעס על זה שנגעתי לו בדברים, הוא פשוט הסתכל לכיווני באותו מבט רגוע ומחויך, אחרי כמה דקות הוא חזר לבהות באותו פסוק מסתורי בתנ”ך שלו.

באותו הערב, כריסטינה באה אליי הביתה, הייתה לשכבה שלנו מסיבת פתיחת שנת הלימודים, פחח כאילו יש משהו לחגוג בזה. בכל מקרה, כריסטינה באה אליי והתארגנו למסיבה, בעודנו מתארגנים, כריסטינה אמרה לי: “היי.. אתה חושב שאולי כדאי להזמין את כארון למסיבה?”, “נראלי שכן.. נראלי שהוא זקוק לקצת חברה” עניתי. “נכון? נראלי שאולי הוא עבר משהו בבית ספר הקודם.. אולי בגלל זה הוא שקט” כריסטינה אמרה, “ולמה לדעתך הוא מחייך ככה כל הזמן?” שאלתי, “אולי נמאס לו לבכות מאיך שהוא נראה”. היא אמרה ושנינו צחקנו, עם כמה שאני אוהב את כריסטינה, שאנחנו ביחד אנחנו מרכלים לא מעט, לא שזה דבר רע.. אבל לפעמים אנחנו יכולים להיות ממש רעים. אבל לא הרגשתי אשם מדי.. כל עוד אף אחד לא יודע.

החלטנו להזמין את כארון למסיבה, לא היה לנו את הפלאפון שלו אז החלטנו לחפש אותו בפייסבוק. “את זוכרת מה השם משפחה שלו?” שאלתי, “אממ.. הוא אמר. את זה… אה! סטיקס, כארון סטיקס” אמרה כריסטינה. טוב.. לא יהיה קשה למצוא שם כזה מוזר אמרתי ושנינו גיחכנו, חיפשנו ‘כארון סטיקס’ בפייסבוק, אבל לא מצאנו אותו. עברנו לאינסטגרם, אבל גם שם לא מצאנו אותו, גם לא בטוויטר או בסנאפצ’אט.

החלטנו לחפש בגוגל, אולי נמצא תמונות שלו בגוגל תמונות או משהו, אבל אז…. ישר קפץ לנו ערך ויקיפדיה על השם כארון.

נכנסנו לערך והופיעה תמונה של יצור שד כלשהו… כריסטינה התחילה להקריא:

“כארון. הוא משיט המעבורת של האדס. אל השאול במיתולוגיה היוונית”. אני מיד קוטע אותה, “שאול? מה זה שאול?” כריסטינה מסתכלת עליי בפרצוף מיואש, “שאול זה עולם המתים טיפש..” והמשיכה “לפי המיתולגיה.. כארון השיט את נשמות המתים דרך נהר הסטיקס. נהר הסטיקס הוא הנהר שמפריד בין עולם החיים לעולם המתים. כארון היה מעביר את נשמותיהם של המתים”. “וואט. דה. פאק” אמרתי, כריסטינה הייתה נראת מוטרדת בדיוק כמוני ולחשה, “מזה מורכב השם שלו.. כארון. כארון סטיקס”. למה לעזאזל שיקראו לו על שם אל מוות שמעביר נשמות לעולם המתים. זה היה מוזר. כריסטינה ישר יצאה מויקיפדיה וסגרה את הלפטופ.

“אני.. אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יהיה איתנו” כריסטינה אמרה תוך כדי שהיא מחבקת את ברכייה. “כריסטינה..” אמרתי “את באמת חושבת שהוא מסוכן? אני מתכוון, יכול להיות שההורים שלו דפוקים או משהו.”. “אני לא יודעת אדם.. אבל אפשר שהיום פשוט נלך למסיבה ונהנה? אנחנו מאחרים גם ככה”. היא אמרה, עם עיניי הכלב העצובות שלה. קשה לעמוד בזה.. אבל באמת הרגשתי שיהיה לנו קשה להנות עם כארון והחיוך המלחיץ שלו. אז.. בחרנו ללכת בלעדיו. יצאנו מהבית שלי והלכנו למסיבה.

בבוקר שאחרי המסיבה כולם הגיעו מתים מעייפות לבית הספר, גם אני וכריסטינה היינו עייפים. נשארנו במסיבה עד איזה 3 בלילה אחרי כמה כוסות יותר מדי. לפני השיעור הראשון, כארון נכנס לכיתה, בפעם הראשונה, במקום ללכת למקום שלו ולהתבודד, הוא ניגש אליי ואל כריס. “כארון… היי” אמרתי לו, כריס הסתכלה עליו בלחץ מעט. הפעם הוא לא חייך, “היי. אז לא סיימתי את הסיפור שלי לפני כמה ימים” הוא אמר, “ה.. הסיפור שלך?” כריס שאלה בגמגום, “למה עברתי לפה”. הוא אמר, והתקרב אליי, “לא הסתדרתי עם בית הספר שלי, אבל יותר גרוע מזה, הם לא הסתדרו איתי, היה לי נורא שם, אף אחד לא דיבר איתי, לא הזמינו אותי לשום דבר, לא היה לי חברים וכולם היו צוחקים עליי, וגם אז כשמצאתי אנשים שהיו מוכנים לדבר איתי, גיליתי שהם מדברים עליי מאחורי הגב שלי. וזה עוד יותר גרוע, אדם, אנשים שמדברים עלייך מאחורי הגב זה כמו סכין בגב. אז זה הסיבה שאני לא מסתדר איתם. זה הסיבה שאני עובר מבית ספר לבית ספר ומתחיל לי להימאס!” הוא אמר בזעם ומיד דחף אותי קלות והתקדם לכיוון השולחן שלו. אני וכריס החלפנו מבטים מבוהלים, “כארון! חכה.. בוא נדבר”. קראתי לעברו אבל הוא התעלם, התקדמתי לכיוונו כדי לדבר איתו על זה.. אבל מר גרינבאום בדיוק נכנס לכיתה, “אדם? למה אתה לא במקום שלך? תחזור מיד או שתצא החוצה!” הוא שאל, הסתובבתי ביאוש וחזרתי למקום שלי, הסתכלתי לכיוון כארון, והוא חזר לחיוך השליו שלו, כאילו כל הרגש שהוא הביע לפני רגע נעלם ממנו. במשך כל השיעור אני וכריס הרגשנו אשמים.. כנראה איכשהו הוא ידע שדיברנו עליו.. אני לא יודע איך… אבל שוב, לא שהתכוונו, אבל הרגשנו רע לגבי זה.. הוא עבר יותר מדי.

בהפסקה, ישבנו ליד עץ הזית, אני וכריס ישבנו ואכלנו את ארוחת הצהריים שלנו בשתיקה. “אתה חושב שהוא שפוי?” כריס פתאום שברה את השקט, “למה את מתכוונת?” שאלתי, “לא יודעת, כל הדיבורים שלו על זה שהציקו לו ושזה מתחיל להימאס עליו” היא אמרה. “אני באמת לא יודע כריס… אני מרגיש ממש רע עליו אבל כאילו.. אנחנו היחידים שמדברים איתו פה”. “כן.. אבל אנחנו גם מלכלכים עליו מאחורי הגב” היא אמרה. שנינו נאנחנו, שמתי לב שאני מטיף לעצמי הרבה, כאילו.. כולם מרכלים, זה אנושי לעשות את זה, ואם הוא לא רואה את האנושיות בזה זו בעיה שלו. “את יודעת מה?” אמרתי לכריס, “אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להרגיש רע עם עצמנו, כאילו תחשבי על זה, אנחנו בני אדם, הוא מתנהג מוזר, וואלה זה טבעי לשאול שאלות ולדבר על זה, מה לא ככה? כאילו הוא אף פעם לא דיבר על אחרים מאחורי הגב”. “אבל אין לו עם מי לדבר, אדם” כריס קטעה אותי, “זה לא הנקודה, אני אומר שהוא צריך להגיד לנו תודה ה… אל מוות הזה או מה שהוא לא יהיה, אף אחד בבית ספר הזה לא שם עליו, אתמול ראיתי חבורת בנות מצחקקות עליו, ואנחנו היחידים שמנסים לדבר איתו, אז וואלה לפי דעתי הוא חייב לנו–“. “אתה צודק.” פתאום שמעתי קול מאחורי, זה היה כארון, הוא צץ פתאום מאחורי עץ הזית, “אתה צודק אדם.. אני באמת חייב לכם”. הוא התקרב אליי ואל כריס “כארון… זה.. זה לא מה שאתה חושב” אמרתי, כריס הנהנה בפחד. “לאלא, אני לגמרי מבין אחי. תודה לכם שאתם עוזרים לי, הבית ספר הזה באמת חרא אליי ואתם היחידים שעוזרים לי פה”. הוא אמר בטון רציני אבל משהו בו היה נשמע סרקסטי. פתאום הוא הסתכל עליי בעיניים עם פרצוף רציני, התקרב אליי וחייך, “אל תדאג, אני אחזיר לכם טובה”. הוא מיד הסתובב והלך, כריס תפסה לי ביד, “אדם.. בוא נפסיק לדבר איתו.. הוא ממש מתחיל להפחיד אותי”. אני הרגשתי נוראי… לא מאמין שהוא שמע אותי אומר את זה… אבל, לא אתן שהוא יעשה לי או לכריס משהו. באותו היום אני וכריס נשארנו דבוקים זה לזו, גם בדרך הביתה ליוויתי אותה.

בבוקר למחרת הגענו יחד לבית הספר, אבל כארון לא היה שם.. הוא לא הגיע באותו היום. כל היום אני וכריס תהינו למה הוא לא הגיע. אבל גם ביום שאחרי… הוא לא הופיע. והימים הפכו לשבועות… והשבועות לחודשים. ומאותו יום כבר לא ראינו את כארון.. אף אחד לא ידע להסביר את זה, לא היו לא פה חברים ואף אחד מאיתנו לא היה בקשר קרוב איתו, גם לא אני וכריסטינה.

חודשים עברו.. שנת הלימודים חלפה בשקט.. לא שמענו יותר מכארון סטיקס, מהפסוק ההוא בספר התנ”ך שלו או מהטובה שהוא הבטיח להחזיר לנו.

הגיע חודש יוני, עברנו את כל הבגרויות והמבחנים הסופיים, והגיע הזמן לחגוג את סיום התיכון. נשף הסיום, ביום האחרון ללימודים, אולם בית הספר קושט לכבוד נשף הסיום, בלונים נתלו, שולחנות חגיגיים מילאו את הרחבה ומוזיקת ריקודים מילאה את האולם הגדול.

הזמנתי את כריסטינה להיות בת הזוג של בנשף, היא הסכימה, היא החברה הכי טובה שלי. באותו ערב, הגענו מהודרים אל רחבת הריקודים. אני בטוקסידו לבן עם פפיון שחור, והיא עם שמלה אדומה, השיער שלה היה נפוח ואוורירי, והיא הייתה פשוט… מהממת. התיישבנו באחד השולחנות.. צחקנו.. אכלנו קצת.. שתינו.. ואז הגענו לרחבת הריקודים, רקדנו כמו שלא רקדנו בחיים, כולם נהנו והיו ביחד… כולם חוץ מכארון… תוך כדי שאני רוקד נזכרתי בו פתאום.. על מה שעשו לו.. על מה שאנחנו עשינו לו.. אבל אז כריסטינה קטעה לי את חוט המחשב ותפסה בידי. “היי.. זה הרגע של הריקוד סלואו..” שנינו הסמקנו, “אממ… אתה תרצה.. לרקוד–” “כןכן בטח! אמרתי לה” וחייכתי.

שיר רומנטי התנגן ברקע, כל התלמידים פתאום התחלקו לזוגות, וחיבקו זה את זו, הושטתי את ידי לעבר כריסטינה, היא אחזה בה וקירבתי אותה אליי.. גאד.. איזה הרגשה נפלאה זו הייתה. שנינו היינו שם, בין כולם, מחובקים, לא חושבים על כלום, על אף אחד, לא על השיעורים, לא על המורים, לא על העליות, לא על הירידות, לא על כארון… לא חשבנו על שום דבר. חוץ מהרגע הזה. הצמדנו את ראשנו זה לזו וקרבנו ידיים, פתאום כריסטינה לחשה לי באוזן: “אדם.. אנחנו לא אנשים רעים… נכון?”, “מה? למה שתאמרי את זה?!” שאלתי, “אתה יודע.. מה שקרה בתחילת שנה.. עם כארון הזה..” יישרתי מבט והתסכלתי בדאגה.. “גם אני נזכרתי בו עכשיו”, חיבקתי אותה חזק ולחשתי לה, “בואי פשוט נשכח מזה”. היא חיבקה אותי ונצמדה עוד יותר. השיר התנגן ואנחנו פשוט.. נהננו מהרגע.

פתאום, שמעתי את דלתות האולם ספורט נפתחות לרווחה, הרעש היה חזק והסיח את דעתי מהרגע שלי ושל כריס. הסתכלתי לעבר הדלתות… וראיתי אותו. את כארון. הוא עמד בכניסה לאולם, עם בגדים שחורים, שיער מפוזר ובידיו… הוא אחז ברובה. הוא בהה בכולנו רוקדים בשלווה וחייך, ואז… לפני שהספקתי לעשות משהו…

הוא ירה לעברנו, פשוט כיוון את הרובה וירה חופשי בתלמידים. כולם החלו לצרוח ולברוח, חלק נפלו, חלק רצו והחליקו וחלק פשוט… לא הספיקו. הרגשתי כדורים שורקים ליד האוזן שלי, ואז, פתאום כריס נפלה עליי, מיד נפלתי איתה לרצפה והבחנתי בשלולית דם שיורדת ממנה. זה היה גיהנום.. לא הספקתי להגיב ואז הכל נהיה שחור.

אחרי כמה רגעים, קמתי, כל האולם היה מלא בגופות של תלמידים מהשכבה שלי, לידי הייתה כריס, חסרת רוח חיים. ושמתי לב שנוריתי ברגל, דיממתי. זה כאב.

שכבתי על הבטן, לאט לאט קלטתי מה קורה. כארון ביצע ירי. הרג פה את כולם.. לפני שהספקתי לצרוח או לקרוא לעזרה, פתאום ראיתי אותו, עומד מולי. הסתכלתי למעלה על פניו, הן היו מלאות בדם… חיוך רגוע היה על פניו… הוא לא אנושי. הרובה שלו היה מכוון אליי.. “כ.. כאר.. כארון.. בבקשה”, הוא התכופף אליי, שם לי יד על על הכתף וחייך, “אל תדאג אדם… אני מחזיר לך טובה, אתה עזרת לי, עכשיו תן לי לעזור לך”. הוא שלף סכין גדולה והצמיד אותי לרצפה, ואז.. הוא תקע לי את הסכין חזק בגב. כל כך חזק. כלכך כואב. כאב שלא הרגשתי בחיים.

אני שוכב פה.. מדמם למוות, הוא לוחש לי משהו,

“ספר ויקרא, פרק כ”ד, פסוק י”ז: ‘וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם–מוֹת, יוּמָת.’ ”

הכל נהיה שחור… ואז.. אני עוצם את עיני.

הסיפור נכתב בכדי לעורר מודעות לנושא ההתאבדויות והבריונות,
עם זאת, אין שום כוונה או קריאה מוסתרת או גלויה לעודד אלימות או
פגיעה עצמית או פגיעה באחרים.
אם אתם מרגישים שאתם צריכים לפנות למישהו
אנא פנו לחבר קרוב, בן משפחה או למוקד ער”ן.

הילד החדש בכיתה לא מפסיק לחייך
דרוג הסיפור 3.5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך