הלהקה הקרבית

23/10/2013 688 צפיות אין תגובות

בס”ד
סיפור על חיל המוסיקה
שלום.
שמי נמרוד אני בן 21 שירתתי בקריה בחיל האויר היתי אחראי על תוכנת סימולטור חדשה אם המפות של עזה,סוריה ושונות ערביות עוינוית אחרות .
התוכנה התבססה על התוכנה של גוגל ארף מי שלא מכיר היא תוכנת מפות משוכללת זה אולי נישמע מגניב.
אבל זה פחות מגניב שיש רק שלושה אנשים שעובדים על תוכנה אחת שהיו: אני ,רבקה ז”ל וירון ז”ל
כתבתי ז”ל כיוון שאני בטוח שהם מתים אחרת איך הם היו ניכנסים לחלומות שלי כל לילה מאז שגילינו את חיל המוסיקה הקרבית של צה”ל
אסור לי לכתוב על הבסיס הקריה כל כך אז אנסה כמה שפחות להסביר.
הקריה מובנת מהמון ביתנים קטנים או בנינים גדולים. ולכל אחד כזה ליחידה שונה ,החיל שלנו עובדים בבנין שבקצה השני של הקריה החדר שאני וחברים שלי עובדים הוא חדר מרובע קטן אם שלושת העמדות שלנו שכוללות:מחשבים אזרחיים ומחשב צבאי , בפינת החדר יש את הטלפון שלנו אבל מה שהיה מוזר במבנה שלנו, שהיה מבנה גדול לידו מבטון שחלונותיו היו אטומים בקורות עץ והדלת אליו היתה תמיד נעולה ושלט היה תלוי על הדלת ועליו כתוב “אין כניסה”.
בדרך כלל שכתוב אין כניסה זה המקום הראשון שאני רוצה להיכנס אליהם , כל יום שהיינו הולכים ליד הבניין היתי עוצר לכמה רגעים להסתכל על הבניין הנטוש .
יום אחד אומרתי לחברי ביחידה שעברנו ליד הבניין:”אני חייב להיכנס לבניין הזה”.
“אתה משוגע?!” אמרה לי רבקה “כתוב ‘אין כניסה’ שאנשים לא יכנסו בכוונה לך תידע אולי זה בניין מתמותת!!” רבקה הייתה בחורה דתייה נמוכה אבל אם לא הייתה דתייה כל בחור בקריה היה מתחיל איתה, יש לה שיער שחור ארוך וחלק ועיניים גדולות בצבע כחול ועור פניה היה לבן כמו שלגיה מהאגדות.
“הבניין ניראה לי מעולה אין סיבה שהוא יתמוטט סתם ככה, היתי בהמון בנינים נטושים ותאמינו לי הבנין הזה ניראה מאוד אמיד” אמרתי בביטחון רב .
ירון שתק כרגיל ולא הגיב ,הוא היה יותר עסוק באיפון שלו יותר מאשר להיסתכל על הדרך (הוא אפילו מעד טיפה וכמעט נפל אבל היתיישר במהירות)
התבוננתי במבנה שוב ולשבריר שניה יכולתי להישבע ששמעתי פסנתר (יכול להיות הדימיון שלי)
בערב חלמתי על המבנה הזה ומוסיקה כל כך עצובה ומדכאת מתנגנת ממנו . שילוב של כמה כילים כמו: פסנתר ונגיעות של חליל צד
רצתי ליבדוק מהיכן המוזיקה המהפנטת ובדיוק שניכנסתי הדלתות ניסגרות בעוצמה ואז ….
התעוררתי אם זיעה בכל הגוף שלי.
השעה היתה כבר שמונה :”הולי שיט!!!” צעקתי וכעסתי שאף אחד מההורים שלי לא העיר אותי ואז אחרי ריצה מטורפת זכרתי שהם בחופשה בקרייבים .
מיהרתי ליתפוס את קו 51 שהתחנה ממש ליד הבית שלי ומגיע לקריה הבעיה שהנסיעה תיקח בסביבות חצי שעה לשעה שלמה!!
בדרך ראיתי את רבקה וירון עולים גם על האוטובוס מתים מעייפות מבטם היה מופנה לריצפה ועינייהם נעצמות כל שנייה ניראה כאילו עוד מעט הם ישנים בעמידה :”מה קרה לשניכם?!”
ירון פיהק וחשף את שינוי לכל יושבי האוטובוס “לא הצלחנו להירדם ואז בבוקר שפגשתי את רבקה היא אמרה שלי שגם היא לא ישנה טוב”.
“מה קרה? שתיתם קפה לפני השינה או משהוא??” העלתי חיוך חשבתי שזה יעלה להם חיוך אבל במקום זה הם פהיקו ורבקה אמרה:”היה לי חלום מוזר על הבנין הנטוש שדיברנו עליו אתמול אחרי שהתעוררתי ב3 בבוקר לא יכולתי לישון בלי לשמוע מוזיקה המדכאת שיוצאת מהבניין”
פה נהייתי מוטרד לגמרי שלושתנו חלמנו אותו חלום רק שאני ישנתי מעולה והם כמעט לא :”לדעתי אנחנו צריכים ליבדוק את הבניין הזה” אמרתי באומץ יתר.
“אין סיכוי שבעולם שניכנס לשם!!” צעקה רבקה אלי
במשך שלושת הימיים הבאים ירון ורבקה לא הצליחו להירדם בבית אז נירדמו בקריה והמפקד צרח אליהם ואפילו ריתק אותם בקריה.
ביום חמישי הם באו מוכנים אם שקי שינה וגם אני :”למה הבאת את השק שינה ?” רבקה פהיקה שוב וראתה שגם גררתי תיק האדום שלי שאני לוקח בדרך כלל לטיולים .
“החלטתי לארח לכם חבר’ה וגם..” התקרבתי אליהם כדי ללחוש :”אנחנו ניכנסים הלילה לבניין הנטוש” ירון ורבקה היסתכלו זה אל זה והוציאו אנחה :”בסדר רק שתעזוב אותנו בשקט מהסיפור החולני הזה”
חייכתי כי הלילה אנחנו ניכנס לבניין שהיה נטוש ככל מה ששמעתי מאז שהקימו את הקריה.
בשעה 00:15 יצאנו מהבניין שלנו מצויידים בפנסים ופלאפונים טעונים וציוד לפריצת מנעולים כדי לפרוץ פנימה. אבל לא היינו זקוקים לזה הדלת היתה פתוחה כאילו שמישהוא ניכנס פנימה למרות שבריצפה שהיתה מכוסה באבק לא היה טביעות רגליים החדר היה גדול אם דלת אחת אם ציור של תו אם חרב מאחרה שהיה כתוב למטה חיל המוסיקה הקרבית.
“חיל מוזיקה קרבית?! בטח מנגנים כל כך גרוע שהמחבלים יורים בעצם ובגלל זה הם קרבים” חשבתי שהבדיחה תשמח את רבקה וירון אבל הם לא נראו משועשעים בכלל.
פתחנו את הדלת ומולנו היה מזדרון ארוך אם חלונות אטומים בקרשים וניראה שאף אחד לא היה כאן שנים.
התחלנו ללכת במזדרן, קולות של הנעלי צה”ל שלנו הידהדו במזדרון הריקים ואז נישמעו צעדים מהירים ושקטים ירון ניבהל. היצור היתקרב אלינו במהירות וחיפשנו אחרי קול הצעידות שמתקרבות אלינו .
ירון כיוון את הפנס ומולנו חלף עכברוש גדול ושחור “אאאייייייייכככססס!!!” צעקה רבקה בגועל נפש .
הנחתי אצבע על הפה ואמרתי בכעס “שששששששש את רוצה שמ.צ. (משטרה צבאית) ישמעו אותך??”
“זה סך הכל עכברוש מגעיל” ירון חיפש אם הפנס את העכברוש אבל ככל הניראה העכברוש נעלם בהמשך המזדרון “אני מציעה שנחזור לפני שיגלו אותנו” אמר ירון בפנים דואגות.
“יא אללה תירגעו טיפה אנחנו נהיה כאן חצי שעה ואז נעוף מפה סבבה?” ממש רציתי ליראות את הבניין אבל לפני שהם ענו לי שמעו מישהוא בקול מתחזק אומר:”מוסיקה זה כח מוסיקה זה כח מוסיקה זה כח!!!” ואז קול זכוכית נישבר
ניבהלנו והיתחלנו לרוץ לכיוון היציאה אבל שפתחנו את הדלת שהייתה היציאה מצאנו את עצמנו בחדר מדרגות אם מדרגות שמובילות למעלה ולמטה :”איך לעזאזל יש כאן מדרגות!!! היה כאן את הדלת כניסה!!” ירון ניבהל לגמרי ורבקה היתעתשה על עצמה ואמרה:”מהר תקשרו למפקד או מישהוא יעזרו לנו!!”
הוצאנו את הפלאפונים ובידיוק שהחזקנו אותם קיבלנו 200 SMS וכולם ניראו כך:
“הצילו הצילו הצילו הצילו אמא אמא אמא אמא אמא אבא אבא אבא אבא זהירות מוסיקה מוסיקה מוסיקה מוסיקה סכנה סכנה סכנה מוות מוות מוות מוות הצילו הצילו הצילו הצילו אמא אמא אמא אמא אמא אבא אבא אבא אבא זהירות מוסיקה מוסיקה מוסיקה מוסיקה סכנה סכנה סכנה מוות מוות מוות מוות הצילו הצילו הצילו הצילו אמא אמא אמא אמא אמא אבא אבא אבא אבא זהירות מוסיקה מוסיקה מוסיקה מוסיקה סכנה סכנה סכנה מוות מוות מוות מוות הצילו הצילו הצילו הצילו אמא אמא אמא אמא אמא אבא אבא אבא אבא זהירות מוסיקה מוסיקה מוסיקה מוסיקה סכנה סכנה סכנה מוות מוות מוות מוות”
וקיבלנו עוד ועוד אותם SMS. מ200 הגיע ל500 ואז 800 ואז 999 ואז הפלאפונים שלנו לא עמדו בלחץ הם התחממו ואז המסכים ניהיו שחורים והוציאו עשן מהחורים
ניערתי את הפלאפון:”פאק פאק פאק פאק פאק הפלאפון שלי מת”
“גם שלי ” אמרה רבקה .
ירון החזיק את האייפון כמו תינוק מת שאמא מנסה להעיר אותו “האייפון החדש שלי מת לגמרי בגלל ההודעות הללו מה עושים!!”
היסתכלתי למדרגות ואז על הדלת וצעקתי :”נרווץ!!”
עלינו במדרגות ל3 קומות למעלה עד שהמדרגות נגמרו ציפינו להיות בעליית הגג שנוכל להיות בחוץ אבל הינו בחדר אם דלת וכתובת בקיר בצבע אדום ומתחת שלד במדים של צה”ל ובקיר כתוב: “צבא הגנה לחראות “
זה העלאה לי חיוך:”מישהוא היה צריך ללכת לקב”ן (קצין בריאות נפש)”
רבקה החזיקה אותי בחולצה וצעקה אלי:”זה לא מצחיק אנחנו תקועים בבית מטורף הזה מלא בעכברושים מטורפים וגופות וגם..” לפני שרבקה אמרה משהוא שמענו צליל של פסנתר בוקעה מלמטה .
רצנו לכיוון הדלת ולפני שירון יצאה מהחדר הדלת ניתרקה אליו בקול רעם
“ירון!!” צרחתי וניסיתי ליפתוח את הדלת אבל היא היתה נעולה בעטתי בדלת בבום גדול יצאה הדלת מהצירים שלה ובחדר היו את המדרגות למטה בלבד היתחלנו אני ורבקה לרדת למטה וצעקנו :”ירון זה לא מצחיק איפה אתה!!”
ירדנו קומה אחת למטה וכך ניגמרו המדרגות :”זה לא היגיוני עלינו 4 קומות!! איפה המדרגות למטה אייפה!!” צעקה רבקה בעיינים בוכות .
קפאתי במקומי ואחרי שלקחתי נשימה עמוקה אחזתי ביד של רבקה ורצתי איתה דרך הדלת שהיתה בקומה ונכנסנו למסדרון אם חלונות אטומים בקרשים (כפי שחשבתי) התחלתי לאחוז בקרשים ומנסה להוציא אותם רבקה התחילה גם להוציא קרשים מהחלון לידי הסתכלתי אליה ,היה לה מבט מבוהל ועיניים מלאות בדמעות .
החזרתי את מבטי לקרש והתחלתי למשוך בחוזקה ואז שמעתי צליל של פסנתר .
היסתכלתי לכיוון רבקה אבל רבקה לא היתה שם.
היתמותתי על הריצפה ואז נישמע בום חזק שגרם ללב שלי ליפעום בצורה מטורפת . ראיתי שקרש של אחד החלונות נפל .
באותו זמן שמעתי נגינה של פסנתר , נגינה רכה אבל מאוד עצובה “זהו אני לא בורח יותר אני הולך למצוא את האחראים לחרא הזה ולהחזיר את ירון ורבקה!” אחזתי בקרש שנפל כאילו היתה חרב והתחלתי לרוץ לכיוון המוסיקה.
המוסיקה בקעה מחדר שרשום בצבע אדום “חיל המוסיקה הצבאית כי מוסיקת המוות לעולם לא מפסיקה”
החזקתי את הקרש ביד בחוזקה ובעטתי בדלת והדלת נפלה ובחדר ישבה נערה אם שיער שחור כל כך ארוך שכמעט נגע בריצפה וניגנה בפסנתר כנף שחור :”איפה החברים שלי!!” צעקתי ומוכן לזנק בכל רגע .
הנערה עצרה את נגינה ואמרה בקול של אישה זקנה צרודה:”הם סיימו”
“סיימו מה!!” צעקתי תוך כדי שאני מחזיק את בקרש בידיים רועדות
“את הטירונות” הנערה התחילה לקום נישמעו המון חריקות מהגוף שלה
“טירונות של מה?”
הנערה היסתובבה .היו לה מדים של צה”ל מלאי אבק ובמקום ראש היה לה גולגולת שאמרה:”טירונות לחיל המוסיקה הצבאית”.

זה הדבר היחיד שזכור לי מאותו לילה נורא התעוררתי בבית חולים שהיתי כפות למיטה סיפרו לי שמצאו אותי מחוץ לבניין מזמזם מנגינה לא ידועה והמכנסיים הסריחו מחרא ושתן ועל פני היה מבט מבוהל ביותר .
שלקחו אותי לבית חולים כל הזמן התפתלתי במיטה עד שהיו צריכים לקשור אותי למיטה כדי שלא אוציא את האינפוזיות וצעקתי כל הזמן “שמישהוא ישתיק את המוזיקת המוות הזאת . לא!!!”
הרופאים לא ידעו מה יש לי והשאירו אותי עד שאני יתעורר.
שבוע לאחר מזה יצאתי מצה”ל כרגע אני מיסתגר בחדר שלי ואני לוקח כדורים נגד הזיות וחרדות אני לא יושן בלילות ואם אני יושן אני רואה את הנערה אם ראש הגולגולת מיסתכלת אלי .
הי רק רגע אני שומע מהמטבח נגינה עצובה של פסנתר.

הלהקה הקרבית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך