Chickendinner_420
לא אהבתי את שני הפרקים הקודמים אז החלטתי למחוק ולשכתב. אשמח לביקורת והצעות לשיפור (: קריאה מהנה (אגב רפרנס לTHE WALKING DEAD בסוף הסיפור עם העורב, אם לא ראיתם את הסדרה אתם חייבים)

המגיפה פרק 2 (משוכתב)

Chickendinner_420 28/06/2021 156 צפיות אין תגובות
לא אהבתי את שני הפרקים הקודמים אז החלטתי למחוק ולשכתב. אשמח לביקורת והצעות לשיפור (: קריאה מהנה (אגב רפרנס לTHE WALKING DEAD בסוף הסיפור עם העורב, אם לא ראיתם את הסדרה אתם חייבים)

אני צועדת על רצפות הבטון החורקות.
השמיים עדיין חשוכים אבל אני מרגישה בסימנים לשחר הקרב. אני לרגע עוצרת ומביטה מסביבי. שקט מוחלט. כאילו העולם מת. אפילו חתולי הרחוב וחיות הלילה נעלמו. אני מתיישבת בחלקת ספסל קטנה בלובי בזמן שאני מביטה לכיוון הכניסה ולפתע מרגישה משהו. נשימתי נעצרת
אני מסובבת את ראשי באיטיות ומביטה על הספסל. רגליי מונפות ממנו בכוח . ״וואט דה פאק?״ צידו הימני של הספסל נראה רגיל לגמרי אם כי צבעו מעט התקלף, ואילו צידו השמאלי של הספסל מכוסה במין גידול פטרייתי ירקרק עם בליטות מוזרות.
עיניי מתמקדות בגידול.
״זה.. זה זז?״ נשימתי נעצרת
כן, זה זז.
אני מביטה בגועל מוחלט בספסל בזמן שהגועל נפש הפטרייתי נע באיטיות לעבר צידו הימני ומשמיע מין צליל זמזום
איך הדבר הזה חי? זה אומר שהפטרייה לא חייבת פונדקאי בשביל להתקיים? זה לא הגיוני בשום צורה.
כשהייתי במגמת ביולוגיה בתיכון למדנו על נגיפים ועל התפקוד שלהם.. הנגיף הזה מתנהג בצורה אחרת, והוא יותר קטלני מכל נגיף שאי פעם למדנו עליו ,טוב לא פלא שהוא הצליח להפיל מדינה שלמה עם צבא חזק בפחות משבוע ולהרוג מליוני אנשים.
אני מסובבת את ראשי ומביטה על החלק העליון של מכנסיי. למזלי התיישבתי על הצד הימני ולא על הגידול הדוחה הזה, אני חייבת להיזהר יותר בפעם הבאה.
אני ממשיכה להביט בגידול בזמן שהוא משתלט בהדרגה על שארית הספסל הנותרת.
אם רק היו לי פה כפפות, פינצטה ובקבוקון סגור של מבחנה הייתי יכולה לקחת דגימה מהגידול ולנסות לבחון אותה בעצמי, להבין מה זה הדבר הזה. לפתע אני מבינה שזה קצת יותר מסקרן ממגעיל אותי, ואולי זה טוב כי הבחילה הנוראית שהייתה לי לפני כמה דקות מתחילה לעבור.
אבל אין לי את כל הדברים הללו, ובטח שלא מעבדה לבחון בה את כל הדברים האלו.. הממ.. אולי המעבדה של בית הספר שלנו, אבל זה סיכון אדיר בהתחשב במצב.
בכל זאת, אני חייבת לנסות משהו. האנושות הדרדרה לפח בפחות משבוע בגלל נגיף שאף אחד לא יודע איך הוא עובד ואיך או אם אפשר בכלל להירפא ממנו.
חייבים להיות עוד אנשים טובים בחוץ שרוצים למצוא תרופה לנגיף, אין סיכוי שהם נעלמו כל כך מהר, אני צריכה למצוא אותם אבל כרגע אחותי נמצאת בסדר העדיפויות הראשוני
לפתע אני שומעת צעדים.
אני לא מספיקה לעבד את המידע ולהגיב והסכין הראשונה מגיעה בשריקה מאחוריי.
הסכין השנייה פוגעת לי במצח ופרץ של דם נוטף על פניי ומעוור את עיני הימנית.
אני כושלת לאחור ורואה בחורה רצה לכיווני.
אני נאבקת כעת להוריד אותה מעלי , אך לשווא, היא הרבה יותר חזקה וגבוהה ממני והנסיון המביך שלי להרביץ לה לא מזיז לה.
היא מוחה בחיוך אכזרי את הדם מהפצע שלי , תופסת את פניי ביידיה ומוציאה מכיסה הימנית סכין מבריקה עם חוד גדול
אני מנסה לנשוך את היד שלה אבל היא תופסת בשיער שלי ומושכת את ראשי בכוח בחזרה לקרקע.
״עוד פעם אחת את זזה, אני אחתוך אותך לחתיכות כל כך קטנות שלא יישאר כלום מהגוף שלך ,הבנת?״ אני שומעת אותה רוטנת. אני מביטה כעת בפנייה- היא נראית בשנות ה20 לחייה, שערה החום הארוך אסוף לקוקו מרושל מאחורי ראשה ועיניה הירוקות קורנות מאכזריות. היא יפה מאוד, אך יש לי הרגשה שהמפגש בנינו לא ייגמר ייפה בכלל.
״תקשיבי אני לא יודעת מי את או מה את רוצה תקחי את התיק שלי או לפחות מה שיש בתוכו א..״ היא תופסת את פניי בכוח וסוטרת לי בחוזקה, תופסת את שערי ומושכת את ראשי מטה שוב ואז מניחה את חוד הסכין על הפצע שלי. ״אמרתי, שתסתמי את הפה המזדיין שלך, נכון?״ ״את הולכת להיות פריקת עצבים בשבילי, אני צריכה להוציא עצבים ולצערך ולמזלי יצא מצב שהיית קרובה אליי. תפסתי אותך ועכשיו אין לך דרך לצאת מזה״ אני מביטה בפנייה בזוועה ורואה את הבעת פנייה המסופקת ואת כמות האושר שמביאה לה הסיטואציה, היא חולת נפש.
פייה מתעקל לחיוך פסיכוטי בעודה מחדירה את הסכין אל הפצע שלי.
נשימותיי מתגברות ואני מרגישה כאב חד ונוראי מתפרץ בכל המצח שלי, כאילו אלפי חרבות מחדירים את חודם אליו. ״תעזבי אותי, בבקשה, אני אביא לך את כל מה שיש לי״ אני פולטת בלחש ומתכוננת לסבל המצפה לי אבל בדיוק כשחוד הסכין קורע עוד שכבת עור, כוח עז כלשהו מושך את הבחורה מעלי והיא צורחת.
כשאני מתעשתת לבסוף אני מביטה ישר ורואה אותה כלואה בזרועותיו של איש גבוה כלשהו. הוא נראה בשנות ה30 לחייו, יפה תואר, שערו השחור מונח במבולגן על ראשו ועל פניו מסודרים זיפים שמתחברים עם שפמו.
אני מתנשפת בכבדות למראה הפרצוף המבועת של הבחורה. הוא הופך אותה ומשליך אותה על הקרקע.
״ג׳וש!״ היא צורחת
״ג׳סיקה!״ אני שומעת כנראה את ג׳וש עונה אבל הוא רחוק מדי, הוא לא יספיק לעזור לה.
הבחור תופס אותה בשתי ידיו מחולצתה ומרים אותה למעלה
״ג׳ייסון, תוריד אותי, תפסיק כבר מה אתה עושה?״ היא צווחת
הוא מוציא אולר מכיס מכנסיו, מניף אותו בחוזקה ומחדיר אותו לאחוריי ראשה. אני מביטה בזוועה בזמן שהבחורה צורחת ,מקיאה דם ומנסה נואשות לעצור את הדימום הכבד מראשה. עוברות אולי 20 שניות עד
שעיניה נעצמות וגופה חודל מפעולה, הבחור משליך את גופתה את הקרקע והיא פוגעת ברעד באדמה.
אני מביטה בו בהלם, מנסה לעכל את כל מה שקרה עכשיו.
על פניו ניכר ערבוב של תסכול וחרטה. הוא תופס את גופת הבחורה ומוציא בתנועה אחת את הסכין מראשה. ידיי מתחילות לרעוד בזמן שכמויות דם מטורפות משפריצות מראשה על הקרקע, גורמות לה לשחות בדמה שלה.
הבחור תוחב את הסכין לחגורתו ומצביע עלי ״תעופי מפה עכשיו, את מבינה?״
אני מהנהנת. הוא הפר את הכללים של הכנופייה שלו בכדי להציל אותי ואין סיכוי שלא ירצו להרוג אותו עכשיו.
״ג׳סיקה!״ קולו של ג׳וש קרוב בהרבה עכשיו.
אני קופצת מהקרקע והרגליים שלי מתחפרות באדמה כשאני מתרחקת בריצה מג׳ייסון ומצליל קולו של ג׳וש.
רק כשאני מגיעה לסבך עצים בחלקת חורשה קטנה אני מסתובבת לרגע. ג׳וש הכנופייה והרובים שלהם נעלמים מעבר לשולי השטח הפתוח בכיוון האזור השמאלי של החורשה, מאיפה שברחתי.
ג׳וש כורע ברך לצד ג׳סיקה ומתחנן שתישאר איתו. אחרי 30 שניות בערך הוא משתתק, מתרומם ומתחיל לרוץ לעבר אחד מחברי הקבוצה שלו. פניו רותחות מזעם. אני פוערת את פי בזמן שהוא דוקר אותו שוב ושוב בחזה וכל השאר עומדים מנגד ולא מזיזים שריר. הוא כנראה המנהיג שלהם, זה רע.
עיניי מושפלות מטה מהמראה הזוועתי של גופתו המחוררת. לפתע אני רואה על האדמה חתיכת זכוכית משתקפת באור השחר העמום, אני אוספת אותה ופורצת בריצה כבדה אל בין העצים, מוחה שוב ושוב את הדם ששוטף את העין שלי, נמלטת אל כיוון החורשה.
ג׳וש והכנופייה שלו יעשו הכל כדי להרוג אותנו עכשיו, היה כנראה בין ג׳וש וג׳סיקה רומן שאני וג׳ייסון גרמנו לו להסתיים בטרגדיה, ג׳וש לא יוותר על נקמה כל כך בקלות.
אימה מציפה אותי ואני רועדת כולי, חלשה מהפצע בראשי.
אלוהים, רק התחילה המגיפה וכבר הסתכסכתי עם כנופייה שאין לי מושג כמה אנשים היא מכילה בתוכה, כמה נשקים יש להם ואיפה הם נמצאים בכלל. אין לי אפילו נשק חם בכדי להגן על עצמי, שלא לדבר על מיומנויות להשתמש בו.
אני מאטה את צעדיי ולפתע מודעת לרמת הכאב שגופי נמצא בה.
ידיי נוגעות בראשי ומשם צונחות אל חיקי, ואני מאבדת שיווי משקל.

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא קול הגשם המידפק על הגג שמושך אותי אל הערות, אבל אני נאבקת לחזור לישון, בטוחה מרע בחדר שלי.
ידה של אחותי מלטפת לי את הלחי, אני מביטה בה ומבינה כמה אני מתגעגעת אליה.
ואז נשמע קול, הקול הלא נכון, לא הקול של אחותי ואני נמלאת חלחלה.
העיניים שלי נפקחות ותחושת הביטחון מתפוגגת, אני לא בבית.
הקול חוזר שוב רק שהוא נשמע הרבה יותר קרוב. אני מנסה להתעשת, אני צריכה דקה, אבל אין לי דקה. הבל הפה הדוחה של נבלה ננשף על פניי ונהמה חזקה בוקעת על ידי. אני מרגישה ידיים תופסות את כתפיי ומטלטלות אותי בחוזקה, וכאב חד בוקע ממצחי.
אני אוספת את כוחותיי הדלים ומנסה למשוך את הגופה מעלי אך ללא הצלחה.
גופי צונח על הקרקע כשהוא מעלי, נוהם ומעוות את גופו.
״תעוף ממני חתיכת גופה מזדיינת״ אני צווחת בזמן שאני מנסה לדחוף את הגופה המסריחה שלו מעלי. פיו מתקרב יותר ויותר אל פניי בזמן שאני שומעת את שיניו נוקשות במהירות באוזניי.
משום מה הוא נראה שונה מהנגוע שראיתי קודם לכן, תווי פניו נראות יותר לעין אם כי הפטרייה מתחילה להשתלט בהדרגה על צווארו. פניו נשארו כשהיו חוץ מהעובדה שעיניו בוהקות כעת בצבע לבן אדמדם.
זהו, פה זה נגמר? אין לי דרך לצאת מפה חיה. אחרי כל מה שעברתי פה אני מתה? אין לי שום דרך להתגונן.. אם רק היה לי נשק כלשהו, רובה או סכין או מחבט.. סכין.. אני חושבת לעצמי ונזכרת כעת בחתיכת הזכוכית הקטנה שאספתי קודם לכן.
אני חייבת קודם למצוא דרך להעיף אותו מעלי.
דמעות עולות בעיניי.
לפתע משהו משתנה. רגשות העצב עוזבים את מוחי ואת מקומן תופסות רגשות זעם וכעס, והרבה. אני מביטה בגופו הדוחה של הנגוע ומתחילה להרגיש את האנדרנלין זורם בגופי.
אני כבר כמעט ולא מרגישה את הפצע. ככל הנראה אחזור להרגיש אותו כשתחושת האנדנלין תפוג, אך זה בדיוק פרק הזמן שאני צריכה.
״אין סיכוי שחתיכת גופה מזדיינת תהרוג אותי אחרי כל מה שעברתי היום, שמעת חתיכת בן זונה?״ צעקה נפלטת מפי. אני תופסת את גופו בחוזקה בידיי ומשליכה את גופתו מעלי, בעודי מוציאה את הזכוכית מחגורתי. ״תתכונן למות פעם שנייה״ אני מסננת, מניפה את הזכוכית ומחדירה אותה עמוק לראשו.
דם בריח מזוויע ניתז על חולצתי ומעט על פני. אני מנקה את הדם עם הצד הנקי של השרוול שלי במהירות ומתנשפת בגועל למראה העיסה שיצר המוח של הנגוע על הרצפה.
רגליי מתכוננות לריצה ואני ומתחילה להתרחק מהאזור בצליעה/הליכה. לא עובר זמן רב עד שרגליי מתמוטטות תחתיי ואני שרועה על הקרקע היבשה.
אני חלשה מדי, הדימום מהפצע לא מפסיק ובקצב הזה אני אמות בקרוב מאוד מאיבוד דם.
גופי פועם מכאב.
אני חייבת תחבושות ,ודחוף. אין בתיק שלי שום דבר שקשור לעזרה ראשונה חוץ מכמה פלסטרים מסכנים שלא יועילו בשום דבר. חייב להיות כאן איזשהו ביתן, משהו, קדימה תקומי, תקומי…
אני מכריחה את עצמי לעמוד על רגליי ומתחילה ללכת באיטיות, אבל מועדת ונופלת שוב על הרצפה
לא, לא, קדימה תקומי, את חייבת…
זה לא טוב בכלל.
הסחרחורת שאני מרגישה מתגברת בהדרגה עד שאני מרגישה שהכל מסתובב סביבי. אני נוגעת במצחי והוא רותח. רק שלא תהיה לי הרעלת דם, רק לא זה
קדימה, קומי…
נשימותיי מאטות ועיניי נעצמות לאט לאט.
״לא, לא״ אני ממלמלת ומנסה להחזיר איזשהי תחושה לגוף בכך שאני צובטת את ידי השמאלית בחוסר אונים
כתם דם מכף ידי נכתם כעת בשרוולי.
שדה הראייה שלי מטשטש ומשחיר, והדבר האחרון שאני רואה לפני שעיניי נסגרות לגמרי הוא עורב נוחת על חתיכת בשר בצורת כף יד וקורע ממנה חתיכה בעזרת המקור שלו.

המגיפה פרק 2 (משוכתב)
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך