החלטתי הפעם לא לכתוב על הסיפור. הסיפורים שלי זוכים לאחרונה למעט מאוד צפיות ותגובות. אני חושב, שהם לא גרועים יחסית לאתר. בבקשה תקראו סיפורים שלי ותגיבו !

תודה
מר קים

הנוסע

20/09/2013 944 צפיות 3 תגובות
החלטתי הפעם לא לכתוב על הסיפור. הסיפורים שלי זוכים לאחרונה למעט מאוד צפיות ותגובות. אני חושב, שהם לא גרועים יחסית לאתר. בבקשה תקראו סיפורים שלי ותגיבו !

תודה
מר קים

סביר להניח, שלא תאמינו לסיפור הזה. סביר להניח, שתצקצקו בלשונכם, ותלעגו לי. אתם תחשבו, שאני סתם בדאי, ושאני ממציא סיפורים כדי להפחיד אתכם, אבל כל זה קרה. ועוד איך שזה קרה. למרות שחלפו מאז שנים, עד היום לא מצאתי שום הסבר הגיוני לארועי הלילה ההוא. עד היום התקרית ההיא מעבירה בי צמרמורת. זו הפעם הראשונה, שאני מספר את ארועי הלילה ההוא; תמיד חשבתי, שאף אחד לא יאמין לי או יצחק ממני, אבל ברבות השנים הבנתי, שאני חייב לספר למישהו. אני חייב להשתחרר מזה.
הייתי סטודנט אז. למדתי רפואה באוניברסיטת ת”א בשנה השלישית ללימודי, כשנגמר הסמסטר, והחלה תקופת המבחנים. כולנו פחדנו ממבחן אחד ספציפי, המבחן בפתולוגיה. המבחן כלל כמה מאות של שאלות אמריקאיות וגם מבחן מעשי. היה לנו חודש ללמוד ספר של 1800 עמודים, וקופסה של כ – 120 תכשירים מיקרוסקופיים לזהות.באותה תקופה למדתי רוב הזמן באוניברסיטה עצמה. חצי מהיום הייתי מבלה בספריה של הפקולטה, חורש את הספר, ובחציו השני של היום ישבתי במעבדה מול המיקרוסקופ, מזהה תאים ומחלות. כל יום, קצת לפני חצות, הייתי סוגר במהירות את הספרים, ורץ כמו מטורף לתחנה של קו 25 ליד בית התפוצות. תמיד הספקתי להגיע לאוטובוס האחרון, והייתי מגיע הביתה, ישן, וקם בבוקר כדי לנסוע שוב לאוניברסיטה, ללמוד.
לאט לאט, הימים נדמו כזהים, ושגרת הלימודים אחזה בי. חשבתי כל הזמן על מחלות ומערכות, שיננתי טבלאות, שחזרתי תרשימים, פתרתי שאלות, ולא עסקתי כמעט בשום דבר אחר. החלטתי, שאני עושה הכל על מנת לעבור את המבחן.
בין כל הימים האלה, היה יום אחד, אותו לא אשכח כל עוד הנשמה נמצאת באפי. אני זוכר, שבדיוק סיימתי לקרוא על מחלות כליה, והבטתי בשעון. פתאום ראיתי לחרדתי, שהשעה היא 23:45. הבנתי, שאם אני לא רוצה לבלות את הלילה בשינה על הדשא ליד הספריה, כדאי שאמהר. סגרתי את הספרים והמחברות בזריזות, אספתי אותם, ויצאתי מהספריה. לקחתי את תיקי מהמלתחה, ירדתי במעלית לקומת הכניסה, ויצאתי החוצה. התחלתי לרוץ לכיוון השער ליד בית התפוצות, מקווה שאגיע בזמן לאוטובוס האחרון.
גשם זלעפות ירד באותו לילה, הרוח נשבה בעוז, והקור חדר עד לעצמות. את המטריה שכחתי בבית, ועד מהרה הייתי ספוג כולי במים. סיננתי לעצמי קללה, וקיוויתי שלפחות הספרים בתיק לא ירטבו.
לבסוף הגעתי לשער ליד בית התפוצות. היציאה היתה דרך קרוסלה בנויה ממוטות ברזל, שהסתובבה ברעש מתכתי. עזבתי אותה בריצה, מדלג בין השלוליות. להרף עין האזור הואר ע”י ברק, ומספר שניות אחריו התגלגל רעם ברגע שנכנסתי לתחנת האוטובוס.
נשמתי לרווחה, ומחיתי מפני את מי הגשם.
אז לראשונה שמתי לב אליו.
התחנה היתה בד”כ ריקה לקראת חצות, אבל לא באותו לילה. באותו לילה ישב על הספסל בתחנה נוסע נוסף.
כמוני, הוא היה ללא מטריה, ובניגוד אלי לבש סוודר אפור ומכנסי ג’ינס. הוא עישן סיגריה, ובדיוק כשהסתכלתי עליו, הוא הוציא אותה מפיו, והפריח שתי טבעות עשן לאויר. הוא חייך חיוך דק, ומשהו בעיניו הביע לעג וזלזול, כאשר תחב שוב את הסיגריה לזוית פיו.
הרגשתי לא בנוח, אך לא ידעתי מדוע. משהו בנוסע הנוסף הטריד אותי. עמדתי בתחנה, ולא יכולתי להוריד ממנו את המבט. גם הוא הסתכל עלי במבט משועשע, מעשן את הסיגריה שלו.
ניסיתי להבין מה הפחיד אותי בנוסע, אבל לא ראיתי דבר משונה. בניגוד אלי, הוא היה יבש לחלוטין; וישב נינוח על הספסל עם רגליים משוכלות. לא הבנתי איך הוא לא נרטב מאף טיפה בגשם השוטף, אבל למיטב ידיעתי, יכול להיות שהוא הגיע לתחנה בהפוגה בגשם.
פתאום, תוך שניה, הבנתי. הרגשתי את השערות בעורפי סומרות. הרגשתי את לבי דופק. לא יכולתי לזוז. רציתי לדבר, אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה.
הנוסע הנוסף היה אני, כלומר, לא ממש אני, אבל הוא היה זהה לי בדיוק. אותו שיער, אותם תוי פנים, אותו צבע עיניים, אותו גובה, ואפילו אותה צלקת קטנה בבסיס אגודל ימין מדלת זכוכית שנשברה כשהייתי בן 7. הוא נראה כמו תאום מושלם שלי, ואין לי אח תאום. ההבדל היחיד היה, שאני לא עישנתי מעולם.
עיניו של הנוסע העידו, כי כנראה חש בשינוי שחל בי, אך הוא המשיך להסתכל בי במבט משועשע. לפתע הוא אחז בסיגריה שעישן, וזרק אותה מחוץ לתחנה לגשם השוטף. הוא הרצין, והחל לדבר אלי, בקול זהה לשלי, כמובן: “חמודי, אין לי זמן להסביר, אבל זה גם באמת לא משנה. אל תגיע לאוניברסיטה מחר. למד מהספרים בבית, ותעזוב ליום אחד את המיקרוסקופ. לא יקרה כלום. זה מאוד מאוד חשוב. אל תתקרב מחר לאוניברסיטה.”
הנוסע הסיט מעט את פניו, ושלח מבט מאחורי, הפריד את רגליו, והתיישר על הספסל, תוך שהוא אומר: “האוטובוס שלך הגיע.”
הסתכלתי אחורה לכיוון הכביש, וראיתי אכן את האוטובוס האחרון לאותו יום של קו 25 פונה ימינה מרחוב קלצ’קין אל עבר התחנה. הסבתי את פני שוב אל הנוסע. כלום. הוא פשוט נעלם. ריח קל של סיגריות ומעט עשן היו כל מה שנשאר ממנו. הסתכלתי מסביב, ולא הבנתי לאן נעלם בזמן כל כך קצר, אבל הוא לא היה בשום מקום. המדרכה לשני הכיוונים היתה ריקה, ואף אחד לא היה מצליח לטפס על הגדר של האוניברסיטה בזמן כה קצר.
האוטובוס עצר לידי, והדלת נפתחה, אבל לא הצלחתי לזוז. הנהג צעק לי: “אתה עולה או לא ?”. רגלי הרגישו כמו אבנים, אבל עליתי אל האוטובוס, והושטתי לנהג את הכרטיסיה. הנהג ניקב את הכרטיסיה, ושאל אותי: “בחור, אתה מרגיש טוב ? אתה נראה קצת חיוור.”
“אני בסדר”, מלמלתי, והתיישבתי בכיסא מאחורי הנהג.
חזרתי הביתה באותו לילה גשום. הרגשתי עייפות אדירה, ונרדמתי ללא קושי, חושב כל הזמן על הנוסע ודבריו.
מאז עברו שנים רבות. סיימתי את חוק לימודי, ואני עובד כיום כרופא. פעמים רבות ניסיתי לחשוב על הסבר הגיוני לאירועי אותו לילה, אך לא מצאתי אחד. לא הייתי תחת השפעת סמים או אלכוהול, ומעולם לא סבלתי מהזיות. אמת, הייתי קצת עייף, אך קשה לי להאמין, שדמיינתי את כל זה. מאז לא ראיתי את הנוסע, ויש ל הרגשה, שעולם לא אראה אותו שוב.
אתם בטח רוצים לדעת אם למחרת אותו לילה הגעתי לאוניברסיטה. התשובה היא לא. פשוט פחדתי מדי. אני רואה את עצמי כאדם הגיוני ושקול, אך הנוסע הפחיד אותי יותר מדי. אני תוהה לעיתים מה היה קורה לו כן הייתי נוסע לאוניברסיטה באותו יום, אך אין לי שום אפשרות לדעת. יש רק אדם אחד, שיכול לפתור את התעלומה הזאת. הנוסע.

הנוסע
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

סיפור יפה חבל שהסיפורים שלך לא זוכים לצפיות הם מצוינים

21/06/2014 13:29

סיפור יפה אני אהבתי

06/09/2014 15:38

אין מה לומר. האיכות גבוהה, מעניין אבל לא הכי טוב שהיה לך. אני מאוד מעריך סופרי אימה טובים ואשמח לכמה טיפים

08/12/2015 22:30
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך